תשעה באב: מגילת איכה

בשיעור הקודם עמדנו על קווי היסוד של תשעה באב דרך המדרש, ועכשיו אני ממשיך מיד איתכם ללימוד הפרק הראשון של מגילת איכה. איכה היא ספר הקינה על חורבן הבית הראשון. אבל היא אינה רק על חורבן הבית הראשון: היא על כל האסונות שעברו על עם ישראל, או שעתידים לעבור עליו לאורך כל תולדותיו. דעו לכם שבעינינו, חורבן הבית הראשון כולל את כל שאר הטרגדיות של ההיסטוריה שלנו. ואילו באמת היינו כותבים ספר קינות על כל פוגרום, וקובעים תענית על כל ניסיון קשה שנאלצנו לשאת בין העמים, בגלותנו ועל אדמתנו — הרי שלא היה נותר לנו אף יום אחד של שמחה בשנה. חכמינו העדיפו שנרכז הכול בתקופה הנקראת "בין המצרים". "בין המצרים" פירושו בין הגבולות. היא חלה בחודש אב, אבל מתחילה בי"ז בתמוז ונמשכת עד תשעה באב. כמובן, מראש חודש אב ההגבלות על ההנאות והתענוגות מחמירות הרבה יותר. אבל עלינו להפנים שחורבן הבית הזה שאנו מבכים כולל את כל הצרות שנאלצנו לעבור — ולאחרונה את השואה — ואת האסונות שאנו ממשיכים לחוות עד היום, גם בארצנו, בגלל אותה אנטישמיות, או אנטי־ציונות, ערבית, הניזונה בעיקר ובעצם מעולמו של אדום. שכן אילולא סיפקו הארצות ההן את הנשק שבו נלחמים בנו, ואילולא לחצו אויבי ישראל על המדינות השכנות לחתור תחת כל התיישבות וכל בנייה מחדש של עם ישראל על אדמתו, היינו מגיעים רחוק מאוד.

וזה, בסופו של דבר, מה שמבכה הנביא ירמיהו בקינה הזאת. כי האבל הלאומי הוא האבל הטרגי ביותר בתולדות עם ישראל. כל עוד ניתן לנו הכוח להגן על עצמנו, לממש את עצמנו, להילחם בכוחות עצמנו, אנו במלחמה ככל מלחמה: יש ניצחונות, יש אבדות. אבל כשנשללת מאיתנו כל אפשרות לחיות בעצמאות יחסית, שם הבעיה מסתבכת, ושם אנו מאבדים באמת את כל כוחנו. והנה, כיום יש בידינו מדינה. אין זה האידיאל, אבל יש לנו האמצעים להגן על עצמנו, יש לנו האמצעים להראות לעולם למה אנו מסוגלים. ואם בסופו של דבר איננו מצליחים לעשות זאת כראוי, הרי זה משום שאנו מכורסמים גם מבפנים. חכמינו אמרו שבניין הבית השני לא נועד להתקיים. הוא היה רק הפוגה, מעין הפסקה בתולדות ישראל. הנביא יחזקאל, כשרשם את תבנית המקדש העתיד, רשם את זו של הבית השלישי ולא של הבית השני. לכאורה היה עליו לשרטט את תבנית הבית השני — אבל לא: הבית השני לא היה אלא שלב, שנועד לאפשר לעם להגיע לידי מודעות.

ומשום כך, שלב זה של שיבת עם ישראל מן הגלות לארץ ישראל מנה רק כארבעים אלף עולים, בעוד עשרה מיליון גולים בבבל לא שבו — אף על פי שכורש, ברגע של חסד, של רחמים כלפי ישראל, התיר את השיבה הזאת. ובנו, אחשוורוש — או נכדו, תלוי בהיסטוריונים — ביקש לאחר מכן לאסור אותה, בלחצו של המן. ומכל מקום, נראה בכתוב על מה מתאונן הנביא ירמיהו. אמרנו ששלוש "איכה" יש בתנ"ך. הראשונה של משה רבנו, המנהיג המדיני של ישראל וגם מנהיגו הרוחני, מי שהוציא את העם ממצרים והוליך אותו אל הר סיני כדי להבטיח לו את חוקתו העתידה באמצעות התורה — והוא מתאונן: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי" (דברים א, יב). הפילוג בתוך העם אינו נותן לו מנוח, ואינו מאפשר לו לצפות לעתיד טוב לעם ישראל. והנביא ישעיהו ממשיך בכך ואומר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א, כא) — איך זנתה? איך ירושלים, המייצגת את לבה של ארץ ישראל — שהרי בלי ירושלים אין קדושת ארץ ישראל — איך הגיעה לכך? מה שעושה את ארץ ישראל קדושה הוא קודם כול ירושלים. ירושלים היא הלב, הראש, הרוח, המהות עצמה של ארץ ישראל. והנה היא לבשה בגדים אחרים, תרבויות אחרות; היא השאילה את עצמה לפילוסופיות אחרות. היא כאישה זונה המוסרת את סודותיה לכל עובר ושב.

"איכה היתה לזונה" — זוהי ה"איכה" השנייה. אבל ה"איכה" השלישית היא זו: איך ישבה בדד? הבדידות שאנו מצפים לה היא בדידותו של עם הנבדל מן האומות, עם של כוהנים — "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), ממלכה של נסיכים ועם קדוש. אבל לא כך הם פני הדברים. מדוע מצב כזה של לעג, של עם ששקע בין צפורני האומות? ואומרים חכמינו שכל שלוש ה"איכה" הללו כלולות בראשונה — זו הנאמרת "אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט): היכן אתה? זוהי השאלה הראשונה. בקיצור, איננו עם שמביט קודם כול על השבט, כלומר על הכלל.

כלל ישראל עשוי קודם כול מיחידים, ובמידה שכל יחיד אינו בונה את עצמו — ביחס לעצמו, ביחס למשפחתו — יש כמו תא סרטני בתוך עם ישראל, התוקף לאט לאט את כל שאר התאים. ולכן אנו רואים תמיד את ההיסטוריה שלנו כמכלול, אבל מתוך כל אחד ואחד מאיתנו: הכול תלוי באופן שבו הוא פועל, באופן שבו הוא מממש את עצמו, באופן שבו הוא מקרין את עצמו דרך האחרים. ואצלנו, העיקרון המקודש הוא היחס שבין איש לאשתו. היחס שבין איש לאשתו הוא היחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל — וכן גם היחס שבין אב לבנו.

והנה, כדי שהיחס הזה יוכל לפעול כראוי — שימו לב — עליו להיות מונהג באהבה. זה חשוב. ומה אומר ירמיהו? "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת, הָיְתָה לָמַס" (איכה א, א). כבר פתחנו ואמרנו ש"העיר רבתי עם", העיר, היא ירושלים. "העיר רבתי עם": זו שעמדה בגדולת עמה, לא במספר בניה.

כי משעה שהאיכות נמדדת בכמות, אובדן המהות עצום. ויש אפוא שני סוגים של "בדד", של בדידות: בדידות הפסגה, ובדידות המדרגה התחתונה. אבל כך או כך, אומר לנו הכתוב, "היתה כאלמנה": היא תהיה לעולם כאלמנה — ולא אלמנה ממש. כי בעלה נסע למרחקים, הלך בלי להשאיר כתובת. אבל אין פירוש הדבר שהיא רשאית לבנות את חייה עם אחר. עליה להמתין. והוא עוד יופיע. ולכן אומר הכתוב "היתה כאלמנה": היא כאלמנה, אבל לא אלמנה ממש, כי בשום רגע אי אפשר לנטוש את עם ישראל, הסובל את שנאת האומות.

בעיניו, הניסיונות הללו הם חלק מהתחדשותו המתמדת […], וכך עליו להתייחס אליהם — לא עד כדי לשמוח בהם, לא, אלא כדי לבחון את עצמו ולומר: "איכה" — היכן אני עומד? מדוע באמת הגעתי לכך, כשבידי ההבטחה של בוראי — ואני הכרתי אותה, שהרי ברגע מסוים היא התקיימה, לא כן? הייתה באמת ממלכה מכובדת בעיני האומות, נערצת; מלכים ושרים ביקשו לכרות ברית עם שלמה המלך. הארץ הקטנה הזאת, הזעירה הזאת, משכה אליה פעם אחת בתולדותיה את הכרת האומות, וראינו כל יושב בישראל "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מלכים א ה, ה), נהנה מרווחה מסוימת, משלווה.

ואם כן, אם ההבטחות הללו אכן התקיימו, מדוע היום, במקום שהאומות יעלו לה מס, היא המעלה מס לאומות? מדוע היא זו שנאלצת לחזר על הפתחים בבקשת הכרה, ולהתחנן לפני העמים שיקבלו אותה בין האומות? "היתה למס" — מדוע עליה לשלם על כך? "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ; כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" (איכה א, ב). עם ישראל אינו יודע לבכות. אסור לו אפילו לבכות על גורלו; אסור לו אפילו להיאנח. וגם זה אמצעי התגוננות. זכרו את ההוראה "להיות בשמחה תמיד".

לא להראות שאבדה כל תקווה, שאתה מוכה עד עפר, שאינך יכול עוד לקום. אם מותר לבכות, הרי זה רק בלילה, בסתר: "בכו תבכה בלילה", בוכה היא בלילה. ביום רואים את עקבות דמעותיה על לחייה, כי כן, בלילה איבדה יקירים, והם הותירו את חותמם על פניה, החריבו אותם — אבל לא החריבו את רוחה. "ודמעתה על לחיה" — על לחייה, ורק שם. "אין לה מנחם". אבל שימו לב — מהו מנחם? אין זו אותה נחמה. אין אלה דברי התנחומים שמביעים לפעמים מתוך אהדה, מתוך כבוד למשפחה או ליקירים. לא: נחמתה היא בבנייתה שלה, בכך שאינה רוצה לאבד את הקשר המחבר אותה לארץ ישראל שלה.

וכבר אמרנו שארץ ישראל — מתנת ארץ ישראל — קדמה למתן תורה, משום שלא יכלו להיות לעם ישראל חיים שיהיו דמותו של העולם הזה כבבואה של העולם הבא, אלא באמצעות ארץ. וזו ארץ ישראל, שהקב"ה ייעד לעם לא בשביל עושר ארצי, אלא בשביל עושרה הרוחני, כפי שכבר היה לנו הזדמנות לומר. זו אפוא נחמתה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיהו מ, א). כשמדובר בנחמה כפולה, הרי זה משום שסבלו כפליים. ומדוע סבלנו כפליים? פשוט משום שקיבלנו על עצמנו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

ומדוע גם חטאנו כפליים? משום שהרשינו, בתוך עם ישראל עצמו, שיתחלפו שלטונות, ושנכנענו להם. הסכמנו להתפשר איתם — ובמובן מסוים אנו ממשיכים לעשות זאת, לא כן? אבל אין לקבל זאת: עם ישראל חייב להיות האדון היחיד על אדמתו. בזה הוא מתנחם, וזה נושא תפילתו הקבועה, התמידית, בכל יום, שלוש פעמים ביום: בניין ירושלים, שיבת ציון — ושיבת ציון ושיבת ירושלים חד הן. להיות ציוני, ציוני אמיתי, פירושו לעשות את ירושלים לאבן הפינה שלו.

אין ציונות אחרת מלבד זו, שהרי ציון, בסופו של דבר — כבר אמרתי לכם — היא צירוף של הסנהדרין מצד אחד, של המקדש מצד שני, ושל בית המלכות. אנו זקוקים לשלושת הרכיבים הללו כדי לתפקד כתיקונם. אין הם בידינו, אבל אנו בדרך, בתנועה; זה לא היה אמור לקרות מהיום למחר. אבל דעו בכל זאת שבכל פעם שאנו מבכים את חורבן הבית הראשון, אנו מבכים את אובדן זהותנו, אדמתנו ומקדשנו. שכן אי אפשר לחיות בנכר בלי לקבל במידה מסוימת את הנימוסים, את המנהגים ואת התרבות של אחרים.

וזה, בסופו של דבר, כמו בגד אופנתי המשנה את דרך חשיבתנו, את דרך הווייתנו. "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (בראשית רבה טז, ד). מדוע? משום שהיא נועדה להתממש במלואה ובשלמותה בארץ ישראל, ולא במקום אחר. לכן צריך לדעת: אפשר להסתדר עם כל ה"מאהבים" האלה — עם כל האנשים האלה, עם כל המדינות האלה שפתחו לנו את גבולותיהן, שהעניקו לנו זכות תושבות, ואף אזרחות. לא בנקל נאבקנו על כך, אבל אסור לשכוח שכל זה אבד מהיום למחר. לצערנו, המלחמה האחרונה הראתה לנו זאת, ואנו נושאים עדיין את צלקותיה העמוקות של אותה שואה, של גרמניה הנאצית. "מכל אהביה": כל מי שאהבו אותנו, כל מי שאהבו אותנו, מעולם לא אהבו אותנו באמת.

אהבתם הייתה יותר אהבה התלויה בדבר — אהבה של חסד, של טוב לב, של רחמים, של סובלנות — אבל אילו באמת אהבו את עם ישראל… אנו רואים היטב שאפילו העמים המכונים בני בריתנו הם אותם העמים המחמשים היום את אויבי ישראל. ואם כן: איך ליישב אהבה כזאת ביחסים שבין עם לעם? "כל רעיה בגדו בה" — ולכן אמר שכל ידידיה, כל מי שהכריזו על עצמם כידידיה, היו למעשה אויביה. ברגע שהיה עליהם להוכיח את אהבתם, התבררו כבוגדים. ויש הבדל בין "צר" ל"אויב". האויב הוא שונא שאפשר לחיות עמו ביחסים טובים: הוא שונא אותנו, אבל אנו עושים עמו עסקים, מקיימים עמו יחסי שכנות וחברה טובים — ובכל זאת, בעומק לבו, הוא אינו אוהב אותנו.

אנו רואים זאת; לצערנו, יש לנו הוכחות לכך היום, ככל שהיינו רוצים שיהיה ההפך הגמור. ואם כן, ההבחנה בין "אויב" ל"צר": הצר הוא המדכא. המדכא מכריז לפניך על שנאתו בגלוי. ולכן כאן הסמיך הכתוב "אויב" ל"אוהב". אתם רואים — "אויב" ו"אוהב": מה ההבדל ביניהם? יו"ד וה"א. לא אאריך בזה. אבל מהי מהותה של הגלות? "גלתה יהודה מעני" — אני עובר לפסוק ג. "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה; הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א, ג).

יהודה גלתה מעוני. על איזה עוני מדובר? יש עוני חומרי, אבל יש גם עוני של רוח. האם צריך לפקוח עיניים כדי לראות זאת היום, כשרואים איך השנאה מפוזרת בתוך העם בין מפלגות שונות, עמדות שונות, השקפות שונות? וזה חושף אותנו לפני אחרים, לפני האומות הרודפות אותנו ושונאות אותנו — והרי אנו כאן. "גלתה יהודה": הם לא שכחו; הם ניצלו את חולשותינו, את מאבקינו הפנימיים, את עוני רוחנו. "ומרב עבדה" — ומה פירוש "ומרב עבדה"? התרגום הוא "מרוב שעבוד". כן, מרוב שעבוד: אנו רוצים למצוא חן בעיני כולם, להפגין פתיחות מופרזת; אנו רוצים לסבול, לתת, לשרת. הוכחנו את כל זה, אבל זה לא הועיל לנו. חיפשנו פתרונות רגעיים, זמניים. שילמנו מעצמנו. עזרנו לאחרים. נתנו להם יותר מדי. השעבוד הזה, שהיה נדיבות רוח, הראה לאחר מכן את פניו האמיתיים: גילינו עבדות מסוימת כלפי האומות. אבל לא עבדות היה עלינו לגלות — אלא ההפך הגמור, בתחום הרוח: איך נעמיד את השקפתנו שלנו, ואיך נגיש את ערכינו שלנו לאומות? לא עשינו זאת. העדפנו דווקא להיכנס לדרך המחשבה של האומות, ושילמנו על כך את המחיר. וכך העדפנו לסמוך על האומות, על ההומניזם שלהן, ואמרנו לעצמנו שנתיישב ביניהן.

והתוכחה שמוכיח כאן ירמיהו את העם היא שהגולים התרגלו למעמדם כגולים; הם אינם חושבים עוד על דבר אחר. "ישבה בגוים": היא סבורה שבאמת יש להתפשר עם העמים האחרים. ואז, "לא מצאה מנוח" — גם כשקיבלה זאת, האם מצאה את המנוחה שקיוותה לה? האם אנו יודעים? לא: "לא מצאה מנוח", לא מצאה מנוחה ולא הכרה. מפעם לפעם פורצות התלקחויות המערערות את כל הישגיה. וכל רודפיה השיגוה, דחקו אותה בין הגבולות. "בין הגבולות" — איך מתרגם זאת כאן הכתוב? "בין המצרים". […] "בין המצרים": בתוך גבולותיה שלה היא הסתגרה, והייתה לשבויה של האידאולוגיה, או של הקריאה בתורה, שבחרה לתת כדי למצוא את מקומה בין האומות.

היא התביישה, הייתה נבוכה להציג את התורה הזאת כמסר אלוקי באמת, המיוחד לעם ישראל, שנצטווה להעבירו ולא לכפותו — להעבירו כיסוד מחשבה לסוג אחר של פתיחות. אבל מכאן ועד ליטול לעצמו חירות להתאים אותה — או לסגל אותה — למציאות — זה "בין המצרים". וזה מה שנעשה כאן: "בין המצרים", כל רודפיה השיגוה, לחצו אותה אל הקיר, "בין המצרים". ואז ממשיך הכתוב: "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד; כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים, בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר לָהּ" (איכה א, ד). "דרכי ציון אבלות": דרכי ציון מתאבלות.

אתם יודעים שאצלנו, "חופשה" פירושה הייתה לעלות לשלושת הרגלים — פסח, שבועות וסוכות — לירושלים, כדי להתחדש מבחינה רוחנית, לקשור קשרים חדשים, לשוב ולהימצא לצד מנהיגיו הרוחניים של העם. כי מה שחשוב ביהדות אינו לחיות בהסתגרות, לקיים את כל ההלכה בדקדוק המחמיר ביותר. אם ההלכה הזאת אינה מקרינה אותי אל הזולת, אין בה ממש; זו צורה אחרת של עבודה זרה, כי הסתגרתי בתוך מעשים שאינם מקרינים אותי אל רעי, אל החברה שלי, אל עמי. צריך באמת שאצא מגבולותיי ואוכל ללכת לקראת האחרים — אבל לא בטיול להרים או לחוף הים לשם חופשה.

לא — זה בסדר, מותר לעשות זאת, דבר אינו אוסר זאת. אבל מה שחשוב הוא ללכת ולחיות את התורה הזאת ברוח בעיר האם, כלומר בירושלים, שבה היו מרוכזים כל הדיינים בשערי העיר, כל העילית, ואפשר היה ללכת מבית מדרש לבית מדרש כדי לשמוע רב זה, מרצה זה, מחנך זה, שופט זה. כי השערים היו אז מקום מושבם של בתי הדין; הם שהשגיחו על שערי העיר, על שערי הקריה; הם היו שומרי העיר. ושומרי העיר באותם ימים לא היו בג"ץ. לצרף היום איש מבג"ץ לבית הדין העליון — זה דבר […] לגמרי: יש שתי רשויות, ואחת אינה מכירה בחברתה. ומה שמקונן עליו ירמיהו פעם נוספת הוא "דרכי ציון": דרכי ציון מתאבלות — לא משום שארץ ישראל נדונה לשממה משעה שעמה עזב אותה, אלא משום שגם כשחזר, השבים לא גילו תחייה רוחנית, לא רצון לתחייה רוחנית של החיים.

והרי זה מה שעשה את החג: הכינוסים החגיגיים. המועדים החגיגיים מוגדרים בכינוסיהם החגיגיים. זה מה שעשה את עושרו של עם שסירב להיסחף אחר רוח קפואה, רוח נוקשה, אלא היה תמיד ער, תמיד ער. אבל מי שהיו שומרי העיר אינם עוד; המנהיגים הרוחניים אינם מבוקשים עוד — אינם מבוקשים עוד; להפך, פעמים רבות הם מושא לבוז. "בתולתיה נוגות". ובאותם ימים, מה הייתה הדאגה? הדאגה הייתה נישואי הבתולות, שהיה צריך בכל מחיר למצוא להן חתן.

"בתולתיה נוגות". ונקבעו שני ימים — יום הכיפורים (שימו לב!), יום הכיפורים היה באותם ימים יום המפגש של הבחורים והבחורות. כלומר, זו הייתה ההזדמנות של הבתולות לצאת, לשאול בגדים, בגדים נאים, ולצאת לחפש את אהובן, את מבקש ידן — וט"ו בחודש אב. ואמרו חכמינו: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים" (משנה תענית ד, ח) — לא היו ימים שמחים כמותם בכל השנה כולה. כי מה שחשוב היה לבנות את העתיד על יסוד של תא חדש, משפחה חדשה. אסור היה להשאיר את הנערה ממתינה ומחפשת בכוחות עצמה בחוץ, ומי יודע היכן תנחת.

זו הייתה דרך להפגיש משפחות, לשקול את אמות המידה של משפחה חדשה. זה היה הנושא שהטריד את הכוהנים, שהעסיק את שומרי העיר. "והיא מר לה": היום היא חשה מרירות; אין היא יכולה עוד. "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ" (איכה א, ה) — מדוע? משום שאויביה נעשו לראש: הם לא נשארו אויבים, הם נעשו צרים. זה קורה — כלומר, הם שתופסים את עמדות ההנהגה. עמדות ההנהגה אינן עוד בידי אנשים בעלי ערך מתוך עם ישראל, אלא בידי מי שמבקש לנהל את מערכת הבחירות שלו על יסוד סיסמה. היכן אפוא אותם אנשים שנבחרו בתוך העם משום שהיו "אנשי חיל", אנשים בעלי מידות, "יראי אלקים", "שנאי בצע" (שמות יח, כא)? אלה האחרים הם שנעשו למדכאים, שנעשו לשליטים האלה. וכשהמדכאים נעשו לשליטים, האויבים הללו — אויבים שלא העזו להכריז על שנאתם, אלא קיימו יחסים טובים והתנהגות נאה כלפי חוץ, לא כן? — "אויביה שלו": שבה אליהם שלוותם; הם רגועים. […] ישראל מודעת לכך שבגלות הזאת אינה נקייה מאשמה. היא שחטאה; היא שהזניחה את ערכיה שלה, את נקודות הציון שלה, את אמות המידה שלה. היא ביקשה, אכן, להשתחרר ככל האומות. "עולליה" — וכאן הסכנה הגדולה ביותר: גם אם המבוגרים יכלו לפחות לשמור על גבולות מסוימים, הרי "עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר" (איכה א, ה).

ילדיה נלקחו כבני ערובה בידי המדכאים הללו; הם תומרנו, הם הוטעו. וכשהילדים אינם מסוגלים עוד לקבל חינוך הראוי להוריהם, לסביבתם, אזי עתיד העם בסכנה; מאבדים את "כל הדרה" — את כל התפארת, את כל היופי — ובסופו של דבר מוצאים את עצמנו במצב הזה שאין ממנו מוצא. אני רואה שהזמן מתקדם. "זָכְרָה יְרוּשָׁלַ‍ִם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ" (איכה א, ז). ומה שעוד יכול להיות קרש הצלה לעם הוא הדבקות בתולדותיו. "זכרה ירושלים": תזכור ירושלים עוד, בימים אלה של עוני ושל מרידות, את כל האוצרות שהיו בידיה לפני שהגיעה למצבה היום.

היום היא נתונה בידי אויב — אבל האויב הזה נמצא בתוכה. אם האויב בפנים, מי יעזור לה? אין עוזר. ידידים יקרים, לא הייתי רוצה לסיים בנימה עצובה זו, בפתיחה זו לפירוש מגילת איכה. אבל ודאי שמתם לב שמה שנאמר בה לפני אלפיים שנה, הדור שלנו חווה אותו: תחילה באסון המלחמה האחרונה, אבל הוא גם היה עד לאותו חיוך שהקב"ה חייך אל עם ישראל, כשנתן לו את האפשרות — כמו בבית השני — לבנות מחדש את עמו, לבנות מחדש את ארצו. אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות להפיח רוח חדשה בעמנו, בערכינו, ולממש את מלוא מה שנתן לנו הקב"ה בגבולותינו, כדי שנוכל להיות באמת אדוני שלטוננו שלנו, ולא להיזקק להישען על אויבים שאינם מכירים בנו, על אנשים המעזים להתערב בתוכניות העתיד שלנו. כי אם חלילה לא נקרא את איכה כראוי — שהרי זו היא הזכירה. הזיכרון הפעיל פירושו לממש אותו תמיד ולהפיק את הלקח: הבית השני, שהיה טיוטה של תקומה, לא האריך מעבר לשבעים שנה. שלא תהיה זו רק טיוטה, ושנוכל סוף סוף להוביל לטווח ארוך את קווי המתאר הללו של מדינה שבירתה, המוכרת בעולם כולו, תהיה ירושלים. אבל זה תלוי בנו.

"הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא). נשוב אל עצמנו, לא כן, וננסה לחדש את ימינו, את אורח חיינו, את הדרך שבה אנו חושבים את עצמנו מחדש — "כקדם", "כקדם", כפי שחשבו אבותינו, זקנינו. הם חלמו על ירושלים הזאת, והם ממשיכים גם היום, בתפילותיהם, לבקש למצוא שוב את המקדש הזה בין חומותיו — לא כל כך בשביל קורבנות בהמה. קורבנות הבהמה אינם כלום לעומת אסון קורבנות האדם המוקרבים בצד השני; אין שום השוואה. אלא פשוט שהאדם מנסה להקריב את הבהמיות שבו, את כל מה שמקטין אותו, את כל מה שמחריב אותו, שמכרסם בו מבפנים, כדי להעלות את צלם אלקים, את דמות האלוקות החשובה שבתוכנו. כן יהי רצון. אמן.

ובכן, אם יש לכם שאלות, בשמחה. [שאלה:] השאלה הראשונה: הייתי רוצה לדעת מדוע משווים את ישראל לאלמנה ולא לאישה בודדה, אישה מבודדת, אישה פרודה — שהרי אין היא אלמנה. הקב"ה לא מת. מדוע לקרוא לה אלמנה? אולי משום שהמקדש נחרב… [הרב:] משום שאלמנה אינה חדלה לבכות על בעלה; אינה חדלה לבכות על בן זוגה. אם היא גרושה, היה קרע, ומוטב בסופו של דבר לשכוח. אצל האלמנה, האובדן בא במפתיע. אבל כפי שאמרנו, כפי שדייקנו: "כאלמנה" — ולא אלמנה. משום שהברית שיש לנו עם הקב"ה, כפי שאמרתי בפתיחה, היא ברית של אב ובן, או של איש ואשתו.

כנסת ישראל היא רעייתו של הקב"ה. וכשהקב"ה מדבר בפי נביאו, הוא אומר: "וכי סבורה את שאתן לך ספר כריתות? תוכלי לחכות — לעולם לא אעשה זאת". [שאלה:] יש לי שאלה אחרת, חשובה הרבה יותר. לא הבנתי היטב את הפרדוקס שבין היות האויב בפנים — ואנו חשים זאת בעוצמה רבה היום — לבין אחדות ישראל, כשאנו יודעים שהאויב נמצא בתוך ישראל. איך אפשר לעשות אחדות כשחלק מישראל הוא אויבו של החלק האחר? אין מדובר בשתי גרסאות שונות של התורה. יש גרסה אחת, ויש מחנה שבעדה ומחנה שנגדה, פחות או יותר.

כלומר, איך אתה יכול לבקש אחדות עם אנשים שמתנגדים לתורה מעומק קרביהם? [הרב:] ובכן, זו אכן שאלה טובה. אם תקשרו אותה למה שנאמר היום — אנו בין ימין לשמאל, אם רוצים לראות זאת כך בקווים כלליים. יש ימין הנשען בעיקר על ערכיו הוותיקים, על מורשתו, על אהבת מדינת ישראל, על שיבת ציון המלאה והשלמה. ואילו השמאל הזה רוצה, במידה מסוימת, להיות בבואה של השמאל שבאומות — והרי הוא אף נתמך ומגובה בידיו — ולנתק דווקא את כל הצד המקראי, נאמר, של ייעודו של ישראל ושל ערכיו. כי נאמר זאת בגלוי: בלי ההכרה בתנ"ך, אין הכרה בארץ ישראל.

ארץ ישראל אינה שייכת לנו, ואין לנו על מה לתבוע אותה. אנו תובעים אותה רק מתוך ההכרה במורשת המקראית, ולא בדרך אחרת. ולכן, המפתח הוא החינוך. והנה, אם החינוך הזה אינו נעשה מן היסוד, ואם בתוך הארץ יש תמיד שאיפה לחילוניות בבתי הספר, הדבר עלול להימשך זמן רב מאוד, רב מאוד. רק אתמול שוחחתי ליד השולחן עם אחד מחתניי, והוא אמר לי: "אולי אלה ימות המשיח?" עניתי לו: אם אלה ימות המשיח, שיבוא — אבל אינני רוצה לראות זאת, כי את ימות המשיח האלה נשלם ביוקר רב.

ואם זה במחיר של קטיעה בתוך העם, בידי אחים שנעשו אויבים, אינני רוצה להיות עד לכך — כי לצערי זה מה שעלול לקרות, מרוב זריעת שנאה והרבות גבולות בין בני אדם. מה הטעם לבנות ארץ אם כדי למסור אותה לאחרים, להגיש אותה לאחרים על מגש של כסף? השקענו בה כל כך הרבה, כל כך הרבה חיים, כל כך הרבה מאמצים, כל כך הרבה דורות, כל כך הרבה אהבה. ולהציב רשות פלסטינית בתוך ישראל — זה מותה של ישראל בטווח הארוך. אני אומר "בטווח הארוך" כדי שלא לומר: בטווח הקצר. בתוך הגבולות שנועדו לעם היהודי באותו ספר עצמו שנתן לנו את הארץ, אי אפשר להושיב גוף עוין.

זה פשוט להציע מסלול נחיתה לכל מי שעלול לבוא ולתת יד חזקה כדי לגרש אותנו מארצנו. אינני מבין איך ייתכן שיש אנשים שאינם רואים את הרעה הזאת, ואינני מבין איך אפשר היום לתת מקום מכריע — שהרי הם שמחזיקים היום את הממשלה על כנה — לאנשים שאינם מכירים אפילו במדינת ישראל, הנלחמים בה בגלוי. ראו לאן הגענו: זו טעות חמורה. [שאלה:] ובסופו של דבר — סלח לי, כי אתה מדבר כל הזמן על אחדות — למעשה אין אפשרות לאחדות כשבצד השני יש התנגדות כזאת לעניינים יסודיים.

[הרב:] זה בעייתי, זה בעייתי. לעולם לא נהיה עם יצוק בתבנית אחת, עשוי מקשה אחת. נוצרנו משנים־עשר שבטים. יהי כן. אבל יש מכנים משותפים שאסור לנו לאבד מן העין — אחרת אי אפשר […]. התורה, ארץ ישראל ועם ישראל, כפי שאמר הרב קוק. אבל הרב קוק אומר זאת רק מתוך התורה עצמה. אין טעם להתייפות: מעולם לא היה עם יהודי שקיים את התורה כולו, מן הילד הקטן ועד הגדול. האם הייתה תקופה כזאת בתולדות עם ישראל? אבל יש קווים אדומים שלא נחצו.

וכשנחצו, לא היה זה בידי ארגונים; היה זה רק בידי יחידים, ונלחמו בהם. לשם כך שימש בית הדין העליון באותם ימים: הוא היה שומר הלילה על כל הפרצות שקרמו עור וגידים בליל ישראל, ברגעיו האפלים ביותר של ישראל. אבל מה שמקונן עליו ישעיהו הוא "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים" (ישעיהו א, כג): כשהשרים נעשו מורדים וחברים לגנבים. אז זה קשה הרבה יותר, קשה הרבה יותר. שאלה נוספת? ובכן. בשיעור הבא נלמד את ספר איוב, משום שנוהגים לקרוא באיוב. ביום תשעה באב — אתם יודעים שבתשעה באב אסור ללמוד תורה, משום שבגדנו בתורה. מה נלמד ממנה ברגע שאיבדנו הכול? אם איבדנו הכול, אם אנו שרויים בדיכאון, בעוד שהתורה הייתה אמורה להיות מקור שמחתנו, מקור השראתנו — הרי שאין לומדים אותה בתשעה באב. בתשעה באב אסור ללמוד תורה, אבל מותר ללמוד את איכה ומותר ללמוד את איוב.

ובכן, להתראות בשבוע הבא — שבוע טוב.