תשעה באב: חורבן הבית הראשון

ערב טוב לכולם. כמנהגי, אני מקדיש את השיעור לעילוי נשמת אחי, הרב הגדול שלום בניזרי, וכן לכל אלה שאינם נוכחים עמנו. נושאנו הערב הוא חורבן הבית — הבית הראשון. תחילה מעט היסטוריה. אנו במאה השביעית לפני הספירה. אימפריות חדשות קמות סביב ממלכת ישראל הקטנה — שכבר אחרי מלכותו המפוארת של שלמה המלך נחלקה לשתיים: מצד אחד הממלכה החילונית, היא ממלכת ישראל, ומצד שני הממלכה ה"דתית", במירכאות, היא ממלכת יהודה. המתח הזה בין העולם החילוני לעולם הדתי אינו חדש אפוא; הוא עתיק, והוא מחליש מאוד את כוח עמידתו של העם מול התקפות אויביו.

ממלכת ישראל תמסור את שלטונה לידי מעצמת אשור, ועשרת שבטי ישראל יוגלו. ממלכת יהודה תאריך ימים אחריה כמאה שנה, ובשנת 586 חותם נבוכדנצר את גורלה. הדבר החל כבר בימי המלך יאשיהו, מלך למופת, איש שקנא הן לעצמאות ארץ ישראל והן לנאמנות לאמנת התורה. אלא שבאותה עת ביקשה המעצמה החדשה, בבל, שרצתה למשול בכל המזרח התיכון, מן המלך יאשיהו שישאיל לה את ארצו כדי לעבור בה ולהילחם בעם המצרי. סירובו של יאשיהו היה חד; ובינתיים כרתה מצרים ברית עם ארם כדי להילחם במעצמה הבבלית החדשה.

והנה יאשיהו נפל דווקא קורבן לקשתי גייסות מצרים. בנו, יהויקים, יורש את מקומו, אבל לא היה בו דבר ממעלות אביו. הוא יספוג אז את התקפותיו של נבוכדנצר; הוא ינסה למרוד, ונבוכדנצר יטיל מצור ראשון ויסלק אותו. הוא מניח לבנו למלוך, אבל גם בנו, יהויכין, מורד בנבוכדנצר. המצור על ירושלים נמשך שנתיים; בשנת 587, בי"ז בתמוז, נכנעת ירושלים הנצורה: זו הבקיעה הראשונה בחומה, בחומת ירושלים. לדאבוננו, בתוך חומות ירושלים היו שלושה פלגים שהתקוטטו זה עם זה.

הם התקוטטו על ההתנגדות לאויב, וגם הדבר הזה החליש מאוד את מלחמת הלוחמים היהודים. ואנו יודעים מה אירע אחר כך. גייסות בבל פולשים לירושלים ומעלים אותה באש ובחרב. מאז, אכן, ידע עם ישראל את הגלות. כעבור שבעים שנה פוקדת אותו ראשיתה של בנייה מחדש, אבל זו תהיה ראשית בלבד, קצרת ימים, ואף הבית — הבית השני — ייחרב שוב באותו תאריך עצמו, תשעה באב. והרי תשעה באב נחקק כבר מימי המרגלים כיום גורלי בתולדות עם ישראל, שכן הוא מציין את שובם של המרגלים, שדחו את רעיון החיים הלאומיים בארץ ישראל וראו את עצמם נושאי אידיאל מוסרי, או אידיאל של אמונה, שאפשר לשאתו למרחקים בלי גוף מדיני. זו הייתה טעותם. כפי שכבר אמרנו, הברית על ארץ ישראל קדמה לברית התורה, משום שבלי ארץ ישראל לא יכול היה העם למלא את תפקידו בין העמים.

זה נושא הקינה שנשא ירמיהו הנביא. ירמיהו הנביא הוא העד של אותה תקופה, של הרגע שבו מתנפץ חלומו של עם ישראל — להקים מדינה הנישאת על אמנת תורת ישראל. ולכן התאריך השני שנקבע כיום כזה, י"ז בתמוז — סלחו לי — הוא היום שבו נשתברו הלוחות הראשונים. הוא היום שבו בטל התמיד — אין מקריבים אותו עוד, המקדש אינו פועל; הוא היום שבו שרף אפוסטמוס את התורה; הוא היום שבו הועמד צלם בהיכל בירושלים. מה הקשר? הקשר פשוט: השבירה החקוקה בתולדות תורת ישראל היא הכרחית, משום שהיא דווקא זו שתאפשר לתורת ישראל לקום לתחייה בצורה חדשה.

אלמלא שבירת הלוחות הראשונים לא הייתה תורה שבעל פה; לא היו לוחות שניים. הלוחות הראשונים הם לוחות התורה שבכתב. והנה, כל מה שנכתב ונרשם כך שאין לזוז ממנו וחובה לקיימו ככתבו — ואני מדגיש זאת — כל מה שנקבע כך, נועד להישבר. יש להניח לו את היכולת להתבטא בעל פה, דרך כל אדם החושב אותו, חש אותו ומבטא אותו בדרכו. ולכן אמרנו שגם התמיד, הקורבן החוזר על עצמו יום יום, בוטל, במידה מסוימת, מי"ז בתמוז ואילך.

זהו — וזה רעיון חשוב — שעם ישראל משלב את המוות בתוך החיים. הוא אינו עושה אותו חריג, אינו רואה בו דבר שמעבר לקבר. לא: המוות הוא חלק מן החיים, משום שהוא המאפשר התחלה חדשה, מחזור של הוויה, לאדם עצמו ולדורות הבאים. ולפיכך העובדה שהתורה נשרפה — הדרך שבכתב נשרפה — ונשמרה בדרך שבעל פה, משתלבת במחשבה, או ליתר דיוק בתכניותיו, של הבורא, כדי להציל את העם העד. אנו מדברים על עם עד. אנו עם עד. איננו סתם עם; איננו סתם ישות, המון של בני אדם.

איננו ישות לאומית. אנו ישות מוסרית: עדים להיסטוריה, עדים לדיבור, עדים להתגלות. וכל חיינו סובבים סביב ארבעה נושאים מוגדרים היטב. זכרו זאת: יש ארבע אותיות המציינות את ההוויה במלוא מובנה, י-ק-ו-ק; וברמתנו, לפי מידתנו, אלו ארבע אותיות: משכן — מ', ש', כ', נ'. מ' — המלך, ערב הסדר והחוקה. ש' — השופט, ה"בג"ץ", אם תרצו. הוא העושה, המחוקק. השופט משתמש בשכלו כדי לשקול כל מצב ולחוקק בהתאם. ואחר כך כ' — הכהן. הכהן הוא המנהיג הרוחני, המורה, הערב לקידומו השכלי והרוחני של העם, ואי אפשר לחיות בלי הכהן, בלי איש הפולחן הזה. נ' — הנביא: הוא הנושא את עדות האלוקות ומעניק להוראה זו רוח חדשה. אלו גדולי הדור בימינו, גדולי דורנו — שכן אף שהנבואה אינה עוד, יש רוח הקודש המפעמת באנשים יוצאי דופן, שחובתם לעורר את העם.

ובכן, כשאחד המושגים הללו, אות אחת מן המשכן הזה, חסרה, דברי ימי העם צולעים. הם צולעים כשאין ערב לסדר, אין ערב לחוק, אין מי שיעורר את העם, ואין מורים ראויים שיבטיחו את הרציפות. שהרי אומר הקב"ה: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (איכה רבה, פתיחתא ב) — שימשיכו לשאוב השראה מתורתי, שימשיכו אכן לשאוב השראה מן התורה ולשמור עליה, משום שאז מובטחת התעוררות, בין בקרוב בין לימים רחוקים. נביא אותה תקופה הוא ירמיהו. ירמיהו הוא נביא טרגי, ואכן נבואתו הראשונה באה להזהיר.

מהפכה מתרקמת בתוך ישראל, מן הצפון: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (ירמיהו א, יד). אבל החורבן הזה הכרחי כדי לבנות ולנטוע מחדש. ובאמת, אין מושג של מוות שאינו נושא בקרבו חיים חדשים. ולכן אישה, כשהיא משחררת את החיים שנשאה ברחמה, נעשית טמאה — לזמן מה. טומאת המוות היא ההתכווצות הזאת של ההוויה במי ששחררה חיים; יש אפוא פעולת גומלין בין המוות לחיים ברגע אחד ויחיד. וזה בדיוק ההבדל בין המחשבה היהודית לבין כל הדתות האחרות, שבעיניהן המוות הוא סדר אחר, תחום אחר, כאילו הוא נמצא בקצה החיים. לא: המוות כלול בהוויה.

ולכן גם ביום תשעה באב, משעה שהיום נוטה, מתחילה התחדשות של הוויה. היה מנהג שאחד החכמים […] יצא נגדו ואחר כך חזר בו: שבשעה שהיום נטה היו הנשים יוצאות ומטאטאות את חזית בתיהן, משום שאחרי חורבן הבית, אחרי האבל הלאומי, זו הייתה העת לקוות להתעוררות משיחית. הוא ביקש לבטל את המסורת הזאת, ואחר כך חזר בו וביקש שתישמר. שכן אסור להפריד בין התחדשות החיים לבין המשבר הזה, ההכרחי — ואף הייתי אומר הבלתי נמנע — כשמתקבעים בשגרה החוזרת על עצמה.

והנה בא הנביא הזה, ירמיהו, לפני המלך יהויקים בן יאשיהו, ואמר לו: "דע לך, עליך לנסות לשוב אל הדרך שהנחתה את מלכות אביך ולהמשיך בה, כי אסון גדול מצפה, אורב לעם, לתולדות ישראל." ואומר המדרש שהחל לקרוא לפניו את מגילת איכה. איכה היא הקינות שהקדיש ירמיהו הנביא לפרק זה בתולדות ישראל. היא מורכבת מחמישה פרקים — חמישה פרקים שהם למעשה שבעה, משום שהפרקים כתובים על סדר האלפבית, מאל"ף ועד תי"ו, עשרים ושתיים אותיות. זה היקפו של כל פרק. אבל יש בתוכה פרק אחד המונה שלושה אלפביתים: כלומר, שלושה פסוקים הפותחים באל"ף, שלושה פסוקים הפותחים בבי"ת, שלושה פסוקים הפותחים בגימ"ל.

כך שבחמשת פרקי איכה מופיע האלפבית שש פעמים. רק הפרק האחרון, אף שהוא מונה תמיד עשרים ושניים פסוקים, כמניין אותיות האלפבית העברי, אינו כתוב על סדר אל"ף-בי"ת. יש בכך מעין בלבול, אבל בה בעת יש בכך נחמה, משום שזהו סידור חדש. אתם יודעים, כבר דיברנו על כך שבתורה כולה לכל אות יש עצמאות ומשמעות משלה. היא מעוטרת בארבע משמעויות. תחילה האות כשלעצמה; אחר כך התג שמעליה; שלישית, הניקוד, הנותן לה משמעות זו או אחרת — הכול תלוי בניקוד, בהטעמה; ולבסוף כל הלבן המקיף אותה. שהרי אמרנו שכל אות חייבת להיות עצמאית מחברתה: אין אצלנו אותיות מחוברות זו לזו, ואם, חלילה, בספר תורה נוגעת אות באות, פוסלים את ספר התורה, משום שנטלו מן האות הזאת את שירתה, את השראתה; קטעו ממנה רמזים רבים בכך שהסמיכו אותה לאות אחרת. לכל אות עצמאות משלה. אבל יש דבר נוסף, אומר הגאון מווילנא, יש דבר נוסף: כל אות באלפבית העברי, מאל"ף ועד טי"ת, מוצאת את השלמתה; מיו"ד ועד צד"י [העשרות] מוצאות את השלמתן; ובמאות, מקו"ף ואילך, כולל האותיות הסופיות — מ', נ', צ', פ', כ'. אבל תמיד נותרת אות אחת שאין לה בן זוג, אין לה חבר, אין לה חברה.

אסביר. אל"ף וטי"ת — עשר; בי"ת וחי"ת, שתיים ושמונה — עשר; גימ"ל וזי"ן — עשר. כשמגיעים לה"א — אין לה בן זוג. אין לה מקבילה. וכן בעשרות: יו"ד וצד"י — מאה; כ"ף ופ"א — מאה; למ"ד ועי"ן — מאה. כשמגיעים לאות נו"ן, חמישים — אין לה מקבילה, אין לה חבר. וכן במאות: קו"ף היא מאה, פ"א… תשע מאות; מאתיים… יש לנו צד"י — לא, סליחה: צד"י סופית היא תשע מאות ופ"א סופית שמונה מאות. כן… לא, אני מסתבך. אחזור: קו"ף היא מאה ופ"א סופית שמונה מאות; יחד — תשע מאות.

ורי"ש היא מאתיים, ועמה שבע מאות — ויהיו לנו תשע מאות, ושוב תשע מאות; ונותרת כ"ף סופית. לכ"ף הסופית אין בן זוג, שכן האותיות הסופיות הן מנצפ"ך — מ', נ', צ', פ', כ'. ובכן, אומר הגאון מווילנא, שלוש האותיות שאין להן בני זוג הן ה', נ' ו־כ': "הִנָּךְ" — "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי" (שיר השירים ד, א), "וּמוּם אֵין בָּךְ" (שם ד, ז). יפה את, רעייתי; אין כמוך, אין לך משל; אין בך מום. זה הדגם שביקשתי להציג לפני העם: כל עמי הארץ יראו שאתה נושא עדותו של הקב"ה. ולכן יישאר העם הזה בודד. הוא לא יתחבר עם שום גורם מבחוץ.

הוא יישאר, כביכול, רעייתו של הקב"ה. זהו ישראל, וזה מה שנאמר יחד בפרשת בלק בשבוע הבא: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט). הקב"ה רצה שיהיה בודד; הוא מנחה אותו, אבל אסור לו להתחבר לשום עם נכרי, לשום אל נכר. הרי לכם: ה"עם לבדד" הזה הוא שעליו יקונן ירמיהו הנביא במגילת איכה. כשהחל לקרוא את הקינות לפני המלך יהויקים, ואמר לו: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א), השיב המלך יהויקים: "כאלמנה — אבל אני נשאר מלכה." "רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" (שם).

"היא למס," אמר יהויקים, "אבל אני נשאר מלכה." "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ, כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" (איכה א, ב). "אני נשאר מלכה," אמר. "זה העיקר: אני ממשיך לשבת על כסאי, יהיו התנאים אשר יהיו." אבל כשאמר לו: "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ, אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי ה' הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ" (איכה א, ה), נטל את המגילה, את המגילה ממש, ושרף אותה. ואז נאלץ ירמיהו לזמן אל בית כלאו את סופרו, ברוך בן נריה, והכתיב שנית את מגילת איכה — שהגאונים קבעו אותה כקריאה, נאמר חובה, ליום תשעה באב. וזה מה שאנו עושים.

זה מה שאנו עושים, משום שמדובר בהתעוררות התודעה של העם כולו. אתם יודעים מה מסופר על נפוליאון, שבעוברו בשטרסבורג שמע את בכיים של הקוראים את קינות הלילה הזה, ואמר: אם אחרי אלפיים שנה עדיין בוכה העם הזה על אומתו האבודה, ודאי ימצא אותה ביום מן הימים. ואכן בכך, בעיקרון, מסתיים ספר איכה — בתנועה של שיבה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" (איכה ה, כא). אומרים אפוא: הנה סוף סוף תפילה שעם ישראל נושא — היינו רוצים לסיים בנימה זו. אך לא: הפסוק האחרון של איכה הוא "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" (איכה ה, כב). איננו יכולים לראות בזה מאיסה, אלא התפרצות של כעס. התפרצות של כעס — כן, הכעס יחלוף. אתה — בקיצור — תירגע מעט ותשוב אלינו. זו התלקחות רגעית.

אבל אנו בוטחים בך. הדבר מסתכם ברעיון שהקצף, כעסו של הקב"ה, מוגבל בזמן, והעם נקרא להיות נצח, עם הנצח — אבל נצח בתוך תנועה זו של לידה מחדש מתמדת. זו כוונתה של מגילת איכה מפי ירמיהו. למעשה, יש שלושה סוגים של "איכה" בתורה, בתנ"ך. "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" — איך נותרה העיר ירושלים בודדה. ישעיהו אמר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א, כא) — איך זנתה העיר ירושלים. משה אמר: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב) — איך אשא לבדי את עולכם, את מריבותיכם, את קטטותיכם?

"איכה" — חכמינו חישבו את מניין אותיותיה: שלושים ושש. הם אמרו שהעם עבר על שלושים ושש העבירות שבתורה שעונשן כרת. ואתם יודעים מה היא מיתת כרת? היא — רחמנא ליצלן — מוות בלא מחר, בלא בנים, מוות נורא, כן. מוות בטרם עת, שאינו מניח לאדם את השהות, את האפשרות, לתקן את מעשיו הרעים. זו איכה, זעקת האיכה, כך אומרים לנו. אבל מאין היא באה? מהיכן צומחת המילה "איכה"? הדהודה הראשון הוא בקריאה שקרא הקב"ה לאדם: "אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט). "איכה" ו"איכה" — אותן אותיות, אלא ש"אֵיכָה" מקוננת על מצב שכבר נעשה, על עובדה מוגמרת, ואילו "אַיֶּכָּה" שואלת את האדם: איפה אתה, היכן אתה עומד?

אכלת מעץ הדעת ואתה מתחבא. במקום להראות שאתה מסוגל לשלב את הרע בטוב ואת המוות בחיים, אתה חש עצמך ערום, חסר יכולת. לכן אתה מתחבא מפני קריאת הקב"ה, מפני קריאת האלוקות. שאל את עצמך את השאלה. ואז אתה זקוק — באמת זקוק — לצאת לגלות. יוציאו אותך מגן העדן, יגרשו אותך, ישלחו אותך; תעשה מעט חשבון נפש על עצמך, על מה שאתה רוצה, על מה שעליך להיות, ותשוב אל העדן שנועד לך.

והנה ארץ ישראל היא, במידה מסוימת, גן העדן של עם ישראל. כבר ביקשתי להסביר שזה המקום שבו הטהור והטמא מתמזגים זה בזה, משום שאין עוד מחיצה, אין עוד גדר. ובכן, אם עם ישראל גולה ממקום עדן זה, שבו נפגשים הטהור והטמא, הסופי והאינסופי, יהיה עליו לצאת אל בין הגויים וללמוד שהדרך הזאת, שבה הוא בדד, בודד, ללעג לכל, אינה דרך שמישהו יקנא בו בגללה; אין זה מצב נחשק. עליו לחשוב על השיבה לגן העדן שלו, לארץ ישראל שלו. ובמובן זה קריאת איכה בליל תשעה באב אינה רק קינה על העבר; היא הרהור על מה שצריך להיות קו דרכנו, כיווננו, בעתיד.

לכן חורבן הבית הזה בתשעה באב כולל את כל הצרות שעם ישראל עשוי לדעת במהלך תולדותיו: קריאה נכונה של איכה תראה לנו אכן שהכול כתוב בה, פרט אחר פרט. כל מה שמתאר ירמיהו הנביא — חווינו אותו, היינו עדים לו לאורך כל תולדותינו עד היום. וחכמינו אומרים שהקב"ה נהג בוויתור על חטאי עבודה זרה, גילוי עריות — הפקרות, קלקול — ושפיכות דמים, משום שיש מצבים שאין עליהם שליטה; ולכן היה הדבר ניתן לתיקון בתום מחזור של שבעים שנה. אתם יודעים היטב שבכל מקום שיש בו המספר שבע, זהו מחזור חיים המחייב התחלה מחודשת — היום השמיני, ימות המשיח — בכל הרמות.

לכן השמיטה, שנפתח בה בשנה הבאה, היא שבע שנים; ואז מתחילים מחדש, והשנה החמישים היא ראשית השמיני. כך פועל האלפבית העברי, וכך פועלת ההיסטוריה שלנו. ולכן איכה בנויה על שבע פעמים האלפבית העברי — שבע פעמים האלפבית העברי, אבל השמיני אינו כתוב על סדר האותיות. יש מחשבה חסידית האומרת שלעתיד לבוא, בביאת המשיח, יטרח המשיח להחזיר את סדר האלפבית לפרק החמישי הזה, המדבר בנחמת ישראל. ובכן, אני שב לרעיון זה: שהקב"ה, בתום מחזור של שבע, חתם את חורבן הבית הראשון.

הבית השני — שנחרב בשל שנאת החינם, שפילגה את העם — לא מצא עד היום את תיקונו. גם כאן אנו עדים להרס שעלולה לזרוע שנאה זו. שהרי מה היא עבודה זרה? מה היא עבודת אלילים? היא האחיזה ברעיון אחד, האחיזה בדרך חשיבה יחידה — אפילו בתורה; לא להעלות על הדעת שעשויה להתקיים נקודת מבט אחרת, דרך פרשנות אחרת, על גבול הטהור והטמא. זה להפוך את דבר ה' לסוג של עבודה זרה. שכן אם התורה, שנועדה לאחד, מפלגת את בני האדם, כל אחד בדרך חשיבתו — הרי זה פתח פתוח לכל הקלקולים בתוך ישראל. ולכן מתמהמהים ימות המשיח מלבוא לידי השלמתם: פשוט משום שעדיין לא דיברנו זה עם זה — ברמה בוגרת, בלי לנקוט קצוות בשום עמדה שהיא.

שכן אם נעשה זאת, נשוב למצבו של דור הפלגה, שהתאחדו אך ורק לשם הישגים טכנולוגיים ומדעיים — ולא למען התכלית. מטרתם הייתה להדיח את דבר ה' מכסאו, ואילו התכלית היא, להפך, לשאת את דבר ה' אל פסגת מה שהוא יכול לבטא ואל האחדות שהוא יכול לחולל, כפי שהיה עם ישראל: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ב) — כאחד; ומהו "אחד"? עם ישראל נמצא, על אף כל שוניו, בזכות דברי התורה, "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שם), בעל רגישות אחת. זהו — אעצור כאן. אם יש לכם שאלה, בשמחה.

[שאלה:] לא דיברת על ההבדל בין היהדות לבין הפילוסופיות האחרות בעניין החיים והמוות. כל הפילוסופיות מדברות על המוות כתוצאה, כדבר הקשור בחיים, כסוף החיים — כשם שבני אדם מולידים חיים, כך הם מולידים מוות. ולמעשה, גם במקום שיש עולם החיים והעולם שאחרי המוות, גם אצלנו זה עולם חד־סטרי: הולכים רק בכיוון אחד, לא בכיוון האחר. לכן אני אומר לך, איני מבין היטב מה ההבדל בין תפיסת החיים והמוות ביהדות לבין הפילוסופיות האחרות; איני רואה הבדל גדול. והשאלה השנייה, אם תרשה לי: דיברת על הגדרת העם דרך המשכן, אבל אם אתה אומר שיש עם — הרי אין עם, כי אין לנו אף אחד: אין לנו מלך, אין לנו שופטים, אין לנו כלום. יש לנו את זה בתוכנו, אין לנו כלום, ובכן אין לנו כלום.

[הרב:] על האדם להיות השופט של עצמו, הכהן של עצמו, הנביא של עצמו. קודם כול, זה המשכן: כל אחד נושא בקרבו את המשכן הזה — זה מצד אחד. ומצד שני: הסברתי השבוע את עניין הפרה האדומה, שבאופן פרדוקסלי טימאה את הטהורים וטיהרה את הטמאים. והבעיה הייתה קשורה במוות. והנה אומרים שלמשה רבנו לא ניתן טעם מצוות פרה אדומה; היא נעלמה ממנו. ואילו שלמה המלך זכה לכך — תשאל מדוע — אבל מאחר ששלמה המלך היה אנציקלופדיה עולמית וכולם באו ללקט אצלו חכמה, הוא ידע; ואילו משה רבנו, שהיה גדול הנביאים, לא היה בידו סוד הפרה האדומה, שטימאה את הטהורים ו[טיהרה את הטמאים]…

והרי אתם יודעים היטב שהטומאה קשורה במוות. המוות הוא אבי אבות הטומאה; מקור הטומאה הוא המוות. ובעצם, משה תהה מה יהיה אחר כך, משלא יהיה עוד בעולם הזה, שהרי נגזר עליו שלא ייכנס לארץ המובטחת. ומה תרצה? עם דרישותיו של משה — אילו נכנס משה לארץ המובטחת, לא היינו יכולים להתמודד עמו; היינו מתייאשים מהר, או אובדים, ואז לא היינו יכולים לעמוד כלל… [שאלה:] שמעתי שאילו נכנס משה לארץ, היה בונה את המקדש, ומאחר שכל מה שבנה משה היה נצחי, הייתה באה הגאולה.

[הרב:] כן, אבל זו בדיוק הבעיה: המקדש של משה היה נבנה, היה עומד לנצח, אבל העם כבר לא היה שם — הוא היה נעדר, משום שאינו יכול לעמוד בדרישות הקדושה. ומה התועלת בכך? אם העיר ירושלים קדושה מצד עצמה והעם אינו יכול להתמודד עם קדושתה, הרי ישפוך הקב"ה את זעמו לא על האבנים והעצים, אלא דווקא על העם. ומוטב שיחריב את מקדשו משיחריב את עמו. ובכן, משה היה שמש.

"פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה" (בבא בתרא עה, א) — הוא היה מסנוור. כמו השמש — היה עליו לתת מסווה על פניו. ואילו יהושע בן נון, שבא אחריו, היה כמו הלבנה. הלבנה אינה אלא מקבלת את אור השמש ומחזירה אותו. אבל יש ללבנה סגולה: באמצע הלילה, בעודה מאירה, היא מאפשרת גם לכוכבים, לכוכבים הקטנים, לבטא את קיומם, את נוכחותם. וזה אכן יהיה איש הארץ: מי שהניח מקום גם לכל הקטנים סביבו, כדי שיוכלו להתבטא, להתייצב, לצמוח, לממש את עצמם. אני אומר זאת בסוגריים — אבל את משה לא השוו לשלמה המלך; את משה השוו לרבי עקיבא. אמרו לו: "אל דאגה, יקירי; מן הצד האחר, אם תרצה, אראה לך בדורות הבאים אישיות יוצאת דופן שהיא מקבילתך: אתה בתורה שבכתב, הוא בתורה שבעל פה" — והאיש ההוא הוא רבי עקיבא. הו, רבי עקיבא — מה הייתה שאיפתו? "מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ" (ברכות סא, ב) — מתי אוכל לתת הוכחה שאני אוהב את הקב"ה, שאני מתמסר לדרישות התורה, גם אם הוא נוטל את נשמתי: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" — "אפילו נוטל את נשמתך" (שם).

אפילו נוטל את נשמתך — והוא השתוקק לכך שתינטל נשמתו. מדוע? משום שבעיניו המוות לא היה תכלית בפני עצמה; הוא שילב אותו בחייו. הדבר היה חלק מדרכו לראות את המוות תמיד כמחזור של כבייה — כפי שהיה אומר המהר"ל מפראג, של העדר. האדם נעדר; הוא אינו במקומו; הוא אינו עונה לקריאה, אבל אין פירוש הדבר שנעלם. הוא שם, אלא שהוא עסוק בדבר אחר; הוא מכין דבר אחר. וזהו: נושא המוות כהעדר הוא מהותי. ולכן נאמר: "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה" (משנה ברכות ט, ה) — עליו לברך על הצרה כעל הרווחה, כעל האושר. אבל עדיין לא הגענו לדרגה זו; קשה מאוד. בכתוב, כן, הדבר קיים, אבל איננו […]; זו התהוות, אידיאל שאליו שואפת כל נפש — "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה).

ולראות שמבעד למשבר מסתמנים התחלה חדשה, חיים חדשים. [שאלה:] באותו היגיון: בסוף תשעה באב לא היה ראוי כבר […], שהרי אם התחלנו להתאבל כשנפרצה הבקיעה הראשונה בחומת ירושלים, לא היה ראוי לשמוח. [הרב:] באמת צדקת. אלא שמתברר שביום העשירי נשרף הבית — בעשירי, ולא בתשיעי. לכן איננו מתירים לעצמנו [לשמוח]: הדבר עדיין לא הושלם. [שאלה:] תודה, כבוד הרב. [הרב:] שאלה נוספת? ובכן, אם אין שאלות, אניח לכם.

תודה רבה, כבוד הרב. רציתי להודיע שלא יתקיים שיעור בשל צום שבעה עשר בתמוז. השיעור יידחה; תקבלו הודעה מאוחר יותר. טוב. תודה רבה. להתראות. תודה רבה. להתראות. תודה רבה.