תשעה באב: ההתעלות על עצמנו

אמרתי שאסור לטעום את שמחת הלימוד ביום תשעה באב. שמחת לימוד התורה נאסרה עלינו פשוט משום שאנו שרויים באבל — על כל מה שאיבדנו ועל כל מה שעדיין לא הגשמנו — ומצב זה מחייב עצירה מסוימת לפני שנשוב לקרוא בתורה. ייתכן שקריאה מסוימת כבר אינה הולמת את גילנו, את רמת השכלתנו ככל שאנו מתקדמים. לכן יש לנסות לחדש את התורה: אם התורה אינה מדברת אלינו עוד, ומסרה זר לנו, אין זה משום שהתורה חדלה להיות רלוונטית — אנחנו הם שחדלנו להיות רלוונטיים ביחס למסר התורה.

הדבר חשוב מאוד, משום שתמיד יש שתי דרכים לראות את הדברים. האחת היא הדרך האובייקטיבית: כשם שאנו מעמידים את מדע הדברים לניתוח שכלנו ומנסים לשלוט בו ברוחנו, כך אם נראה גם את התורה ואת ציוויה, את המצוות, כמושא מסוג זה — אזי, אמנם, נפיק מהן לימודים מסוימים, נבין אותם, אך תמיד יהיה זה לימוד קטוע, חסר את ממדו הפנימי. שכן כל קריאה בתורה חייבת להיעשות דרך הרוח ודרך הרטט הפנימי שלנו. הדבר בא לידי ביטוי באופן שבו אנו מברכים את ברכותינו: יש שני סוגים, שני נוסחים של ברכות.

אנו אומרים "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על המילה" — שציוונו על המילה; "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נטילת ידיים" — על נטילת הידיים, על הגבהת הידיים. אבל האב, כאשר הוא מל את בנו, אינו אומר "על המילה"; הוא אומר "למול את הבן" — ציוונו למול את בננו. יש הבדל בין "על" לבין "ל". "להדליק נר" — שציוונו להדליק אור, את אור חנוכה. אין אומרים "על הדלקת נר חנוכה" או "על החנוכה": יש בהדלקת הנר המשך של עצמי, זהו האור שלי המתארך ונמשך דרך אור החנוכה.

כאשר אני מל את בני, אין זו באותו רגע מצווה הנכפית עליי מבחוץ. לא: זוהי יוזמה, ביטוי לקיום המצווה מתוך עצמי. הדבר חשוב מאוד, שכן קריאת התורה, כמו קיום המצוות, צריכה להישמע לנשימה פנימית של האישיות שלי. כל עוד זו אינה משתתפת, התורה היא כחפץ המונח לפני ניתוח השכל; אין בה אותה אהבה, אין בה אותה דבקות של כל אישיותי בטקסט שאני לומד ובמצווה שאני מקיים — אני יוצא ידי חובתה כחובה שהוטלה עליי מבחוץ.

היא אינה ביטוי לטבע שלי. היא אינה ביטוי לאמונתי. וזהו, בסופו של דבר, מה שעומד במרכז חורבן המקדש. כאשר המקדש נעשה מקום חיצוני לנו, נעלה אליו בכל זאת, פשוט משום שיש שלושה רגלים ויש לצאת ידי חובת מצוות התורה — נעשה זאת. אבל התועלת שנפיק ממנו תהיה מועטה. ההתחדשות האמיתית של ההוויה באה כאשר אני חש בצורך הזה מבפנים ומצפה לו בכיליון עיניים. אז, כאשר אני עולה למקדש, הוא נוגע מיד בשאיפה העמוקה שאני נושא בתוכי; מתרחש מפגש בין שני אורות, בין שתי תרומות — האחת חיצונית והאחרת פנימית — וזוהי העלייה לרגל האמיתית.

ובכן, ברצוני לגשת ללימוד ספר איוב מתוך נקודת מבט זו. אתם יודעים שיש כמה דעות על אישיותו: מי היה? רב — ודאי שלא. נביא אומות העולם — אולי. גוי. יש האומרים שהיה מעבדי פרעה, וכאשר פרעה טיכס עצה כיצד לחסל את צאצאי אברהם — רצח העם הראשון בתולדות עם ישראל — הוא לא השמיע את קולו. כך לדעת אלה שממקמים אותו בין יועציו של פרעה. אבל יש הממקמים אותו בימי המרגלים: כן, היה זה אדם שישב בארץ והגן בחכמתו, בדעתו ובשיעור קומתו על האוכלוסייה הכנענית, אלא שזה עתה מת, ולפיכך היו הגבולות פתוחים לפני עם ישראל; העם הכנעני כבר לא נהנה מחסותו של איוב — ומכאן שאיוב מזוהה עם נביאי אומות העולם. ויש האומרים שחי בימי יעקב, בימי יצחק. אין בכך נפקא מינה. אני אומר לכם שאיוב הוא בן כל הדורות. אין לו זמן מסוים: זה יכול להיות אתם, זה יכול להיות אני, זה יכול להיות כל אדם שאכן רוצה לתת משמעות לקיומו. אך יש דרכים שונות לתת משמעות; לא כולנו ניכנס לאותה תבנית — זה אינו אפשרי. יש מגוון של בני אדם, וכך צריך להיות: רגישויות שונות, אישיויות שונות וגישות שונות לתפיסת האלוקות. אבל עלינו לדעת שבמאמץ הזה שאנו עושים בחיפוש אחר רוחניות, הוא לעולם אינו נטול קשיים, מכשולים, ניסיונות וסבל. הצדיק אינו יודע מנוחה; כל חייו תנועה קדימה, ובתנועה הזאת, מה שהיה אמור להיות עבורו עת מנוחה אינו אלא יציאה חדשה לדרך אל משהו אחר, אל אתגר חדש.

איוב הוא אב-הטיפוס של האדם שביסס את חייו על הרצון לחוש את נוכחות ה' — אך מתוך אמונה, נאמר, פשוטה במקצת. לא כולנו נישאים ברצון לדעת; ויראת שמיים זו, שאינה מלווה ברצון לדו-שיח עם האלוקות אלא רק באמונה בלתי מותנית שאין הדעת תומכת בה — אותה מבקר הכתוב המקראי. "צדיק ורע לו"? אין זו שאלה, זוהי קביעה. טבעי ורגיל הוא שאדם הנתפס לרמה מוסרית גבוהה — שאינו עסוק בעצמו אלא בזולת, כלומר: אינני סובל רק בשביל עצמי, סבלי הוא יותר סבלו של האחר, שאין לו אותם כלים לעמוד בניסיונות קשים — והדבר מעמיד אותי במצב לא נוח, משום שעליי שוב להצטמצם, לשאול שפה פשוטה לשם דו-שיח פשוט. ואילו אנו שואפים לרמה גבוהה, ולכך אנו נקראים. והחיפוש הזה אחר ה' אינו סובל שום קונפורמיזם, שום ויתור מן הסוג שעושים בפוליטיקה — לצערנו — משום ששם צריך להתפשר עם כולם. אבל פשרה כזאת בעולם הרוח, בעולם המוסר, אינה אפשרית. אמרתי אפוא שאיוב אינו בהכרח יהודי; הוא איש מן האומות, אך מאמין. היכן חי? היכן ישב? איננו יודעים.

"איש היה בארץ עוץ" (איוב א, א). אדם שישב בארץ עוץ. היכן נמצאת ארץ עוץ? באזור דמשק, בחצי האי ערב, וכן הלאה — יש כאן לא מעט השערות. הרעיון הוא שהאיש הזה אינו תולדה של מקום מסוים: הוא אב-הטיפוס של האדם, באיזו יבשת שתהיה. זוהי האוניברסליות של המחשבה המקראית, של המחשבה היהודית. שהרי מה למדנו מאיוב? אתם יודעים, יש הלכה אחת בלבד שלמדנו מאיוב: שבאבל יש לקרוע את הבגדים. זה מה שלימד אותנו איוב. האם אנו זקוקים לכך? אבל זה נשאר דבר חיצוני: לקרוע את הבגדים אין פירושו שקרעו את הלב או שהלב קרוע.

אבל נאמר לנו שהיה האיש "תם וישר". אם תרגומי המקרא מתרגמים "תם" כ"שלם", אני הייתי נוטה לומר "תמים" — במובן של נאיבי. "וירא אלקים" — חרד מפני ה', ירא את ה' — "וסר מרע". ובכן, האם היה חכם? לא — וזוהי בעייתו של איוב. הוא נושא בקרבו אמונה פשוטה, רצון ליושר שאפשר לכבדו, יראת ה' שאינה נתמכת באהבת ה' — ואין לי חפץ בה כשהיא לבדה. פירוש הדבר פשוט: אני חושש תמיד שהשמיים ייפלו על ראשי, ומוטב לי באמת ללכת ישר עם ה' אם אינני רוצה צרות.

אם כן, אני מתיירא ממנו ועובד אותו כעבד, כפי שעבד עובד את אדונו, אבל לא כפי שבן עובד את אביו. הרמב"ם אומר שבחיים אנו מטולטלים בין שלושה עימותים של הקיום. זה של הטבע, החיצוני לנו: צונאמי, סערה עזה, שריפה — הם זורעים הרס; הדבר בלתי צפוי, ואין בידינו לעשות דבר. השני המערער אותנו הוא המלחמות: המחלוקת בין העמים והאלימות הכרוכה בה, ואנו קורבנותיה, משום שיש אנשים המגינים על דגל, על אידאולוגיה כלשהי, על כבודם העצמי — ואנו קורבנותיהם. אבל יש שלישי: זה של האדם מול גורלו שלו.

זה העימות שהאדם יוצר בעצמו בדרך קיומו, בדרך שבה הוא מוסר, וגם בדרך שבה הוא תופס את עולמו. והוא אומר שאת הראשונים אנו יכולים, בסופו של דבר, למקם מחוץ לעצמנו — אף שמחובתנו לנסות להתגונן מפני עימותים אלה — ואילו השלישי מטיל עלינו אחריות מלאה. וכך איוב ניצב מול שלושת העימותים הללו. לא ביקשתי מכם לקרוא את שלושת הפרקים הראשונים, ולכן אסכם לכם: לאיוב שבעה בנים ושלוש בנות, ועושר שהכתוב מתאר כדרכה של אותה תקופה — עבדים רבים, מקנה רב.

הוא העשיר שבבני קדם. אך אף שחייו מלאים ושבעים, הילדים אינם הולכים בדרכו. ילדיו עורכים משתאות, "דולצ'ה ויטה" מדי פעם — זה העניין — ומשתפים את האחים והאחיות, אוכלים ושותים. ובכן, הדבר הראשון: יש כאן מה שמכונה נתק בין הורים לילדים. אנו מבקשים תמיד למלא את כל משאלות ילדינו ולתת להם הכול — אך באיזו מידה מה שהשקענו בהם מבטיח המשכיות מעבר לתמיכה החומרית שהענקנו להם, בעמלנו למענם בלי חשבון? זהו הכישלון הראשון של איוב.

איוב נתן לילדיו הכול, אבל ילדיו לא גילו את אותן מידות שהיו בו. ומה הוא עושה? הוא אדם דתי, כפי שהיינו אומרים היום, במירכאות. הוא מקריב קורבנות לה' בעבור ילדיו, לכפר על חטאיהם — אולי הכעיסו ילדיו את האלוקות בהתנהגותם. הם צעירים, אי אפשר לבוא אליהם בטענות, זהו דור חדש. צריך לרדת למדרגתם — יותר מאשר להעלות אותם למדרגתנו — ולתמוך בהם רוחנית, לא רק בתחום הלימודים שאנו מבטיחים להם, שכן גם זה אינו אלא מקצוע שאנו נותנים בידם, דרך להתפרנס. אבל להיות אדם הראוי לשם זה, בן אדם, "מענטש" — זה דבר שאיוב לא הצליח בו, אף שהיה אדם הנישא באמת על ידי הדתיות הזאת, יראת ה' הזאת, הרצון ליושר. אך הוא היה חסר השפעה, משום שחסרה לו דעת, חסר לו שיתוף ברוחניות, רצון לשתף את האחרים — וזה מה שחסר קודם כול.

אתם יודעים, כאשר נכשלנו במסירה הזאת מהורים לילדים, קטענו את חיינו מעיקרם, שכן הדבר הראשון שמעבר לקיומנו שלנו הוא הילד. ובכן, הוא דאג לכך מרחוק, ובכל זאת ה' […] — שכן כאן מדובר אך ורק באלוקים, וכאשר מדברים על אלוקים מדברים על היראה, על התגלות האלוקות בכוחות הטבע, שאנו יראים מפניהם כמיטב יכולתנו, משום שהיינו רוצים כל כך שייענו לציפיותינו, ושחוסר איזון בין הכוחות לא יבוא לפגוע או להרוס את כל מה שהשקענו. וזו הסיבה שאלוקים מבקש מן השטן להעמיד את גישתו זו של איוב במבחן.

האם זו עבודת ה'? האם זו אמונה בה'? האם עבודת ה' פירושה לבקש את ישועתך שלך בחיים ולומר: "ובכן, אני חי באינטימיות הזאת עם האלוקות, ואין לי עוד ממה לחשוש"? אמונתו זו של איוב מועמדת בניסיון קשה. מתקיים דו-שיח בין ה' לבין השטן. את מי מייצג השטן? את הדין הגמור, הצדק הטהור, את מידת הדין עצמה. נראה: האם בסופו של דבר כל התנועה הדתית הזאת אינה אלא רווחה סובייקטיבית? מסך שמאחוריו האדם מבקש להסתתר ולהתגונן, דרך לפתור את כל הדאגות והחרדות הללו, ואולי אף להטיל את אחריותו שלו על מי שנעלה ממנו.

וכאן נחשף הדו-שיח בין אלוקים, שהוא הצדק, לבין השטן, שהוא הדין הקשה. "ויהי היום" (איוב א, ו) — אומרים שזהו יום ראש השנה. וכל יום אפשר לעשותו יום ראש השנה, כלומר יום של חשבון. אנו עורכים חשבון של מה שאנחנו, שהרי "בני האלוקים" — כל השרים האלה המושלים בנו הם "בני האלוקים". לא ילדיו של ה' — אין דבר כזה, אין לה' ילדים. אלא "בני האלוקים" הם אלה הרואים את עצמם באמת מעל ההמון ורוצים לנהל את כל ענייננו; הם לועגים לנו, לועגים לתנועה הדתית הזאת הנושאת את האדם. הוא [השטן] אומר שהיא נובעת מאינטרס, וה' אומר שבכל זאת היא טובה ממאומה.

יש להעמידו במבחן, צריך לראות. וה' נתן לשטן אור ירוק להעמידו בניסיון — כלומר, אנו נתונים לניסיונות הללו באופן קבוע ומתמיד. האם נכופף את גבנו או לא? יש לומר שאיוב לא נכנע. הוא לא נכנע, שהרי ה' אמר [לשטן]: שמע, גע בכל, אך את נפשו שמור. ומבשרים לו — סיפרתי לכם על תופעות הטבע הללו — האש, הסערה, הבאות ושוללות ממנו את כל רכושו, מכה אחר מכה. ואיוב אינו מאבד את שלוותו. ואז באים ומבשרים לו על מלחמות — דיברנו קודם על המלחמות — הנה שודדים, מחבלים, הופיעו; האם הרגו את הילדים או לקחו אותם כבני ערובה? העובדה היא שבאותם ימים, להיהרג או להילקח כבן ערובה — היינו הך. כאשר מבשרים לו שילדיו נפלו קורבן לכנופיות המחבלים שבאו ושדדו הכול — אז הוא קורע את בגדו. והמפליא הוא שאינו בוכה, אינו בוכה על ילדיו. ומה הוא אומר? "עָרֹם יָצָתִי מבטן אמי ועָרֹם אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבֹרך" (איוב א, כא) — זוהי נוסחה מקובלת וידועה.

ילדיו נפלו קורבן לשודדים, ואין בעיניו אף דמעה אחת, והוא אומר: ובכן, ה' רצה כך. ונאמר: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" (איוב ב, י) — איוב לא חטא באמירת דבר שאינו ראוי כלפי ה', לא מרד ברצון האלוקי. אדרבה, הוא בירך את ה'. אבל חז"ל אמרו: לא כך. הוא לא אמר דבר שאינו ראוי, כדי להפגין את אמונתו, אבל בתוכו פנימה היה מכורסם — "בשפתיו לא חטא, בלבו חטא" (בבא בתרא טז, א). אנו עומדים לחזות בשקיעתו של האיש הזה, בשקיעת אמונתו, משום שמה שנאמר ומסופר עליו הוא שהאיש הזה עובד את ה', חי עם ה'.

אבל לא נאמר לנו שעשה מעשה חסד כלפי רעהו, כלפי החברה שלו. עד כה תואר לנו אדם השלם עם עצמו, המבורך מכל צד. והנה היום הוא נתון לניסיונות קשים — והרי לנו אמונה שאינה לגמרי לשבחו. אתם יודעים, השטן חוזר, מוסיף ואומר: גם באבדן ילדיו — העיקר מבחינתו שהציל את עורו. אבל עכשיו ננסה לפגוע בו עצמו, להעמידו בפני כאב אמיתי בגופו, ותראו שבסופו של דבר לא יעמוד. וה' מסכים שאיוב יהיה נתון לניסיונות שהשטן מבקש, ושחין אוחז בו מכף רגלו ועד קדקודו, וכל גופו מגרד. ולבסוף אומרת לו אשתו: עד מתי תחזיק בהשקפותיך? "ברך אלקים ומֻת" (איוב ב, ט) — גדף את ה' והמת את עצמך, שים קץ לחייך.

מה טעם החיים? מדוע תמשיך לחיות, תמשיך לחיות בייסורים? האם יש בזה טעם? ומה הוא משיב לאשתו? "גם את הטוב נקבל מאת האלקים ואת הרע לא נקבל?" (איוב ב, י). אם כן, מבחינתו ה' הוא בעת ובעונה אחת מקור הטוב ומקור הרע — וזו כבר הוכחה לשריד של עבודה זרה. מן העליון אינם יכולים לנבוע הטוב והרע, שכן אילו היה הרע ביטוי כלשהו של ה', היה ה' רע — וזה בלתי אפשרי. הוא מקור הטוב. אם כן, כל מה שהוא רע — רק באופן שבו האדם תופס את הטוב ומטפל בו, שם נוצר הרע, כביכול. הוא מעשה ידי האדם. אלא שכפי שאמרתי לכם, האיש הזה, לאחר שאיבד הכול, שוקע בדיכאון עמוק. הוא אפילו אינו מנסה עוד לנחם את אשתו. חבריו עוזבים אותו, אין לו עוד חברים. אבל יש שלושה רעים הבאים מכל עבר — וכוונתי: שלושה נושאי גישות שונות לאלוקות. ושלושת הרעים הללו… לא נספיק לראות הכול, זהו מבוא; תהיה לנו הזדמנות לנתח זאת לעומק רב יותר, בעזרת ה', במהלך הלימודים שנעשה בהמשך. אבל שלושת הרעים האלה שנותרו לו — או שלושת החכמים, או שלושת הנביאים, שכן הם רואים את עצמם כמי שזכו למראות אלוקיים — באים ממקומות שונים, לאמור: התגלות ה' אינה שמורה רק לעם אחד, רק לפלח אחד של האנושות.

הם באים ממקומות שונים — אליפז מתימן, בלדד וצופר — ואליהם יצטרף רביעי. ומהו הנושא העיקרי בדבריהם של שלושה אלה, כאשר לאחר תקופה של שתיקה מתפתח דו-שיח בין איוב לרעיו? שאם יש ניסיונות שאנו נקראים לשאת, יש לחפש את הסיבה באדם, ובשום אופן אין להאשים את ה'; אין להעמיד את ה' לדין. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ) — אמרנו זאת — אבל אצל כל אדם יש צד שהוזנח, ובגללו הופר האיזון. והנה, מה שעולה מן הכתוב — ואני רואה שהשעה מתקדמת — הוא שלאורך כל חילופי הדברים בין איוב לרעיו, הוא רואה את עצמו כמי שלא חטא מעולם.

הוא איש אמונה, וה' הוא שפנה ממנו; והוא אינו מבין שלמעשה הוא עצמו גילה בוז כלפי כל הסובבים אותו, משום שראה את עצמו באמת כעמוד השדרה של האנושות, כמושיע האנושות, כאמת המידה, כמופת. חבל שאין לי זמן לקרוא לכם את הכתוב — כיצד הוא רואה באחרים לא ראויים לתשומת לבו. ומשום שהרעים נחלצו להוכיח לו שאין באמת פגם אצל ה' בהנהגת עולמו, שיש קודם כול האדם, האדם ביחסו אל זולתו — כאשר איוב מתקן את השקפתו, ואולם רק לאחר כשלושים פרקים, אז מתגלה ה' לאיוב ופותח עמו בדו-שיח, ואומר לו: עבדת אותי, אך לא נתת את דעתך על הרצון לדעת את ה'. והרי מי שרוצה לעבוד את ה' בלי לשתף בדעת את סביבתו, את האחרים, אין בידו לזכות לדעת את מחשבותיו האמיתיות של ה' ולרצות לחלוק עם כולם את אושר הקרבה הזאת אל ה'. סיפורו של איוב מסתיים בסוף טוב, שכן הוא מוצא מחדש את ילדיו ונותן להם שמות אחרים. אין אלה ילדים אחרים שה' נותן לו; הוא מוצא אותם מחדש. הוא מצא מחדש את הדו-שיח עם ילדיו שלו. שכן כאשר אין לנו דו-שיח עם ילדינו, אין זה משום שהם זרים לתורתנו; זה משום שאינם מאמינים בנו. איננו נאמנים בעיניהם; לא מצאנו את השפה הנכונה כדי לקרבם לדרכנו, כדי שימשיכו את דרך מחשבתנו ואת עבודתנו, ויתרמו לרומם את רמתה של חברתנו. זו הסיבה שהוא נותן לילדים שמות חדשים. זוהי המרה של ההוויה, דרך לומר: כן, ילדיי היו בשבי. בשבי — הם היו אסירים של אידאולוגיה סגורה שלא ביקשה למצוא שוב שפה משותפת; לעיתים רוח פטריארכלית היא שורש הדבר. הבטחון העצמי הזה, שאדם מחזיק בו ורוצה לכפות — זה לא עבד. וזה הלימוד של איוב; אני קושר אותו בקצרה לתשעה באב. איבדנו את מרכזנו הרוחני, ועד היום לא הצלחנו לבנותו מחדש. רובנו שבנו אל ארצנו, אבל עדיין לא מצאנו את שפת השיתוף שתמנע את הנתקים בדו-שיח ברמת החברה, ברמת הילדים, הדורות החדשים. ואפילו בעולם הדתי אנו נסוגים לעיתים אל הלכה, אל קיום הלכה שיבשה, שאין בה נשימה של שמחת חיים, של מסירה, של קהילה — אבל הלכה כזו אינה עומדת בפני פגעי הזמן, אינה עומדת בפני אסונות הטבע, אינה עומדת בפני עימותים, ואנו חשופים בכל פעם לאובדן עצמה עצום. אנו מחכים להבשיל — להבשיל בהשראת אותם יחידים מעטים שהבינו שהחשבון שעלינו לתת בעבודת ה' הוא בעבודת הזולת: לקבל, ואכן לגשת אל האחר במרב התבונה והחכמה. החכמה היא יראת ה' האמיתית; זהו הרטט: יש להסביר, אין לכפות מעשים. קודם כול הדעת, ולפעול כך שהמעשים יהיו ביטוי טבעי של עצמנו, ולא חובה הנכפית עלינו מבחוץ.

צריך שהאהבה והיראה ילכו יחד בהסכמה, ושבכל פעם, בדרך שבה אנו רואים את יחסנו לזולת, לא נהיה איוב. שהרי בשם "איוב" יש "אויב" — שנאה עצמית, בוז עצמי, בוז עצמי המבקש משען במשהו אחר, מחסה לעצמו. יש, להפך, להתגדל — להתגדל בלימוד, בחכמה. ולכן יש שני ימים שבהם אנו צמים באותו אופן: יום הכיפורים מצד אחד, ותשעה באב מצד שני. יום הכיפורים? לא נאמר שהמשיח נולד ביום הכיפורים.

נאמר שהמשיח נולד בתשעה באב. בתשעה באב אנו צמים — אבל מה עוד אנו עושים? אנו בוכים על מה שאיבדנו, בוכים על כל הטרגדיות של תולדותינו, בוכים על יקירינו. ומה אנו עושים ביום הכיפורים? ביום הכיפורים אנו מודעים לחטאינו ומתחננים לפני ה' שימחל לנו. ביום הכיפורים אנו עדיין תלויים במחילתו של ה': האם ירצה למחול לנו? להישאר בתלות זו, אפילו במחילת ה', אין בה ערובה לביאת המשיח. שכן פירוש הדבר שבסופו של דבר אני מפקיד את עצמי בידי ה' וסומך עליו שיעניק לי את מחילתו.

כל הבעיה היא בתוכי. אני הוא שחייב להתאמץ ולהתעלות על חולשותיי, על מגבלותיי, על יחסי אל הזולת, אל העולם, אל ה'. ואם הכול תלוי בי, ורק אני יכול לתקן את הכיוון ולהסדיר את המצב — אז המשיח נולד ביום תשעה באב, משום שביום תשעה באב הגיע העם להכרה שממנו עצמו יכול לצמוח כל בניין מחדש. כאן אני עוצר, אם יש לכם שאלות. זה היה מבוא; אני אומר לכם שעוד לא נגעתי בלימוד האמיתי של ספר איוב, אבל תמיד צריך מבוא, ויש הרבה מה לומר. אם יש לכם שאלות — בשמחה. ובכן, אני מאחל לכם… — הרב בניזרי, סליחה, אני חושב דווקא על שאלות. אמרתם שיש להימנע ממעשה יבש — כך לפחות הבנתי — ממעשה יבש שאין בו לימוד.

בכל אופן, זה מה שהבנתי… — לא הבנת כלום! — לא הבנתי כלום. רציתי לשאול: האם, להפך, לימוד בלי מעשה אינו נופל באותו פגם? — כן, הוא נופל באותו פגם, פשוט משום שלימוד בלי מעשה פירושו, למעשה, אהבה אפלטונית, שאינה מובילה לשום מקום. זהו סבל נוסף, שכן זהו קרע פנימי: אינך יכול לתת לו ביטוי ממשי, ואתה נשאר בספירה של ידע סביב תיאוריות — וזה אינו מוביל לשום מקום. — ואני אמרתי, כן… אמרתם שאיוב ירא, ירא את ה', שלמעשה לא מרד כלל, לא התמרד. האם מותר למרוד?

ובכן? משום שלפעמים, מול דברים קשים שקורים לאנשים מסוימים — מחלה, למשל… — יש ביטוי שאומר לנו: "חוצפא כלפי שמיא מהני" (סנהדרין קה, א), כלומר עזות פנים כלפי שמיים יכולה להועיל. שכן ה' אוהב שאדם יקבל על עצמו אחריות; אבל אם מקבלים על עצמם אחריות, יש להתעלות לרמה המתאימה כדי לבטא את הדברים. שהרי כך פנה אברהם אל ה' ואמר לו: "השֹׁפט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית יח, כה) — האם שופט כל העולם יעשה עוול? זו חוצפה, זו דרך אחת. והעיקר אינו לשאול את השאלה ולהיעלם. המתינו לתשובה.

— כן, בסדר. שיעור מעניין מאוד. — כן, אין שאלות? טוב, אם כן אאחל לכם חופשה נעימה, ו[…]