עשרה בטבת – המצור על ירושלים וחשכת החודש

הערב נעסוק בעשרה בטבת, בצום עשרה בטבת. אתם יודעים שיש בשנה ארבעה צומות הסובבים את חורבן הבית הראשון ואת הגלות, והצום הפותח את ארבעתם הוא צום עשרה בטבת. נבוכדנצר הטיל מצור על ירושלים, ומצור זה הוליד תוצאות ממשיות רק כעבור שנתיים וחצי, בשבעה עשר בתמוז, כאשר נפרצה חומת ירושלים. שבעה עשר בתמוז הוא אכן יום הצום השני; השלישי הוא חורבן הבית, תשעה באב, כלומר ראשית הגלות. ובכן: עשרה בטבת; שבעה עשר בתמוז – נפרצה חומת ירושלים; חורבן הבית – תשעה באב; ולבסוף אובדן הזהות הלאומית, עם רציחתו בידי יהודי של המושל האחרון שהועמד – זהו ג' בתשרי. ארבעת הצומות הללו נזכרים כמובן בזכריה פרק ח: „כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט). צום הרביעי – כלומר תמוז; צום החמישי, צום החודש החמישי – תשעה באב; השביעי – ג' בתשרי; וצום העשירי, כלומר חודש טבת. כל אלה ייהפכו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, „וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ": בקשו את האמת לפני השלום, או – ראו באמת את מי שסוללת את הדרך לשלום. והמוזר הוא שצום העשירי, הפותח את תהליך חורבן הבית, נזכר באחרונה, אף שהיה ראוי להופיע ראשון, שהרי הוא המתריע על שקיעת העם ועל נפילתה הקרובה של ממלכת יהודה; ובאופן פרדוקסלי הוא נזכר רק בסוף. ויש בצום הזה ייחוד נוסף: אנו צמים על מאורע שלא הותיר עקבות במישור העובדות ההיסטוריות, שכן, כפי שאמרתי קודם, רק בשבעה עשר בתמוז נפרצה חומת ירושלים; ובכל זאת זהו הצום היחיד שאילו חל בשבת, היו צמים בו בשבת עצמה, כמו ביום הכיפורים. חכמינו, כמובן, סידרו את הלוח כך שעשרה בטבת לא יחול בשבת.

ייתכן שבחודש הזה יחול עשרה בטבת ביום שישי. מדוע הקפידו בכל מחיר שהצום הזה יצוין אפילו בשבת? אתם יודעים שיש רק צום ציבור אחד הנוהג ביום השבת – יום הכיפורים. אין דוחים אותו. מדוע? משום שנאמר „בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" – הכתוב מדגיש „ביום הזה", כלומר אי אפשר לדחותו למחרת. עצמו של היום הזה הוא יום הכיפורים. וכך גם „בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי", בצום העשירי: „בֶּן אָדָם, כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" – אני מצטט לכם את יחזקאל פרק כד (יחזקאל כד, ב). ה' אומר לנביא: כתוב את היום הזה, את שמו של היום הזה ואת עצמו, שבו החל מלך בבל במצור על ירושלים; ושוב מדגיש הכתוב: „בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

השאלה המתבקשת, כמובן, היא זו: עשרה בטבת חשוב משום שהוא פותח את חורבן הבית; אבל החורבן עצמו אירע בתשעה באב. ותשעה באב, כשהוא חל בשבת – אין צמים ביום השבת, אלא דוחים את צום תשעה באב למחרת, כלומר ליום ראשון. והרי מדובר בחורבן הבית! וכאן, במצור על ירושלים, אומרים לנו שאילו חל עשרה בטבת בשבת, היה צריך לצום בשבת, בדיוק כמו ביום הכיפורים, כפי שאמרתי. אבל יש צום נוסף שמותר לצום בשבת: הצום שבא בעקבות סיוט, חלום רע – תענית חלום. החלום הזה ימנע מן האדם לטעום את עונג השבת. ומאחר שאינו יכול, הדרך הטובה ביותר לפרוק מעליו את הסיוט היא לצום באותו יום. והצום הוא בפשטות התעוררות, רגע של הכרה – שהרי לשם כך אנו צמים: לשם התעוררות. הרמב"ם אומר שזו ראשית תשובה על החטאים שחטאנו וחידוש של החיים, כלומר כיוון חדש לגמרי.

ובכן, ביום השבת מותר לאדם שחלם חלום רע לצום, ולפרוק כביכול את כל החרטות שבלבו, כדי שיוכל להתענג על השבת. האם זה גם עניינו של עשרה בטבת? הדבר רומז שעשרה בטבת הוא ראשיתה של תפנית מכרעת בתולדות עם ישראל. המהר"ל מפראג יאמר שהוא המקור, השורש והעצם של כל התפוררות העם ושל גלותו. במה? אתם יודעים שכשם שמייחסים את המועדים לאבות – אברהם לפסח, יצחק לשבועות, יעקב לסוכות – כך מייחסים את החודשים לשנים עשר השבטים. וחודש טבת הוא חלקו של דן. דן, בנה של בלהה, מכניס לאילן היוחסין של יעקב דין – את מושג הדין.

כן, רחל אומרת „דָּנַנִּי אֱלֹקִים" (בראשית ל, ו) כשהיא נותנת לו את שמו: ה' דנני. ודן הזה – מהי האות התואמת את טבעו ואת עצמיותו? זוהי האות… אתם יודעים גם שלכל חודש יש אות משלו, ואות החודש קשורה באמת במאורעות החודש, באופיו של החודש. ואות חודש טבת היא העין. וגם זאת ידוע: כל משמעותה של אות קשורה בהופעתה הראשונה במקרא, בתורה. למשל הקשר בין „אור" ל„טוב", בין האור לטוב: הט' הראשונה בתורה מופיעה במילה „טוב", והיא קשורה באור.

„וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב… וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם" (בראשית א, ד–ה): ה' ראה שהדבר טוב, שהאור טוב. לט', אם תרצו, יש סימן מבורך. לא כן העין, שכן בפעם הראשונה שהעין מופיעה בתורה, היא ב„וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב) – החושך המרחף על פני התהום. וה„על פני תהום" הזה, החושך הזה, מיוחד לחודש טבת. מדוע לחודש טבת? משום שלמעשה אירעו בחודש טבת שלושה מאורעות אומללים, שבגללם היו החכמים הקדמונים צמים שלושה ימים רצופים: בשמונה, בתשעה ובעשרה. בשמונה – מדוע? משום שהתורה תורגמה ליוונית – ללשון יוונית, לא לכתב יווני; ואת הרעיון הזה פיתחנו לרגל חנוכה. ואף שהמאורעות אינם מאותה תקופה, צירופם באותם ימים בחודש גורם לכך שבחודש הזה התחוללה הפחתה של האור.

דומה שעם ישראל לקה בקוצר ראייה: אינו רואה עוד את הדברים במקורם, בשורשם, אלא בדרגה שנייה. וחכמינו אמרו שהיום שבו תורגמה התורה ללשון יוונית היה כיום שבו נעשה העגל בקרב עם ישראל. והעגל בקרב עם ישראל אינו עבודה זרה כשלעצמה; הוא לבוש שהולבש על האמונה, על מקורה, על שורשה – זהו העגל. הדברים אינם נתפסים עוד בדרגה הראשונה, בעוצמתם ובעצם מהותם; לא – הלבישו אותם, כשם שהלבישו את התורה בלשון יוונית. והלשון היוונית מצמצמת את משמעות מילות התורה למובן אחד בלבד, שכן כדי להבין באמת את התורה יש ללמוד אותה בלשונה המקורית. וזה מה שאנו אומרים בתפילה: „אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים".

„וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת" – רוממתנו מעל כל הלשונות. שכן אמת היא שבכל לשון יש, במקום כלשהו, שביב של נבואה; אבל הלשון העברית היא לשון הבריאה, הלשון שבה ניתנה התורה לעם ישראל, והיא המאפשרת לפתח את מחשבת התורה ברבדים שונים – לא רק בארבעת הנהרות הנובעים ממנה, הנגזרים ממנה. הדגשתי קודם את משמעותן של האותיות: כל אות היא מקור לכמה משמעויות, והן שהעניקו לחכמינו העוסקים בתורה שביב של נבואה, גם כשהנבואה כבר כבתה. והנה, עד תקופת בבל ומדי עוד היו נביאים, עוד היו נביאים, והאחרון שבהם היה עזרא – עזרא הסופר, שעליו אמרו חכמינו שאילולא ניתנה התורה על ידי משה, היה עזרא מוסר אותה לכל העם. הוא היה מסוגל באמת להשיב את התורה הזאת, את הלוחות השניים – שכן יש אכן פער בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים.

בלוחות הראשונים – „כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה" (שמות לד, לה) – הייתה שקיפות של פני משה בשעה שמסר את תורתו; אבל בלוחות השניים נשתרבבה יד האדם כדי לעצב את לוחות הברית, ויש אטימות מסוימת בלוחות השניים. ועזרא היה מסוגל להשיב זאת; גם הוא יכול היה לעצב את לוחות הברית ולהגיע לנבואה האלוקית, שהרי שמו השני של עזרא, לדברי חכמינו, הוא מלאכי. מלאכי הוא הנביא האחרון של תקופת הבית השני. עזרא הסופר מת בתשעה בטבת, ולכן קבעו חכמינו את התאריך הזה לתענית: משום שאירע שבר בין תקופת הנביאים לבין מה שמתחיל אז – תקופת פרשנותה של התורה שבעל פה, כמובן.

פרשנות התורה שבעל פה, כידוע לנו היטב, פתוחה למשמעויות שונות, לעתים הפוכות; אבל גאוניותה של הפרשנות הזאת היא שהיא מאפשרת להעניק לתורה שבכתב ממד אנושי, אוניברסלי, המוכר כמונע ברוח הקודש. והתורה הזאת היא קניינו של כל מי שמגלה אותה. זו הסיבה שמי שנוכח בשעת הסתלקותו – נאמר, ברגע שתלמיד חכם נופח את נשמתו – חייב לעשות קריעה, לקרוע את בגדו לאות אבל, משום שאיבד תורה שהייתה תרומתו האישית של האיש הזה לכלל כנסת ישראל, ואנו איבדנו אותה. היה עלינו להעלותה על הכתב, אבל לא העלינו אותה על הכתב. ועדיין, התורה שבעל פה היא תרומתו האישית של כל אחד מאיתנו. והרגע שבו התורה שבעל פה באה במקום הנבואה עשוי אכן להיראות כתרומתה החיובית של הלשון היוונית, שהיא בסך הכול לבוש – לבוש של המחשבה המהותית של התורה שבכתב. ומשום שהיא לבוש, אנו יודעים היטב מה חסרונותיו. הראשון: הוא מפחית במידה ניכרת את אור הטקסט. והנה, גם התורה שבעל פה מלבישה את התורה שבכתב; אבל סגולתם של החיים היא היכולת להשתנות בכל פעם מחדש – המראות השונים, ההרמוניות, הצירופים, הניגודים, כל אלה.

חכמינו היו מודעים לכך היטב. אבל עשרה בטבת, יום המצור של נבוכדנצר על ירושלים, נתפס כחושך העוטף את העולם. שלושה מקורות של הפחתה: הראשון – תרגום התורה ללשון יוונית, בשמונה; אחריו – הסתלקותו של עזרא הסופר. יש הרומזים שבתשעה חלה אף הולדתו של ישו; התלמוד אינו אומר דבר על מה שאירע בתשעה, על מה שאירע בתשעה בטבת. ובעשרה בטבת – המצור. ועל המצור הזה אומרים לנו חכמינו שהוא שעמד בשורש כל מה שאירע, שכן עזרא בא אחריו.

תרגום השבעים שייך לעליית יוון, ואילו עשרה בטבת שייך דווקא למצור על ירושלים בימי הבית הראשון – לפני חורבן הבית הראשון. אבל כאן עולה שאלה אחרת: לא זו הייתה הצרה הראשונה של עם ישראל. המצור על ירושלים – אל נשכח שירושלים היא ממלכת יהודה, שהאריכה ימים אחרי ממלכת ישראל; וממלכת ישראל הוחרבה בידי סנחריב, ותושביה הוגלו. אם כן, מדוע על אשור, שהיא שחוללה את חורבן ממלכת ישראל, אין אנו מקיימים שום צום? והרי הכתוב מעמיד את שניהם בשורה אחת. הנה, אני קורא לכם בירמיהו פרק נ, פסוק יז: „שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל" – ישראל שה פזורה.

„אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ" – אריות הדיחוהו. „הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ" – הראשון אכלו. מי הוא הראשון שאכלו? „מֶלֶךְ אַשּׁוּר". „וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ" – והאחרון ריסק אותו, שבר את עצמותיו (ירמיהו נ, יז). וחכמינו אמרו: אשור אכל את בשרו של עם ישראל, אבל בבל נגעה בלשדו של העם; ולכן, כל עוד הלשד היה קיים, עוד אפשר היה לשקם את העם; אבל מי שהעמיד אותו בסכנת כליה הוא נבוכדנצר. זו הסיבה שאותו אנו לוקחים כנקודת ייחוס לשקיעתו של עם ישראל ולתוצאות מעשיו, שהביאו לגלותו של עם ישראל.

ובכן, במה חמור הדבר כל כך? יש לזכור שאשור ומצרים הן שתי המעצמות הגדולות שקמו על קיומו של עם ישראל. וכל עוד עמד הבית, ירושלים עדיין הייתה מוגנת. עם ישראל האמין שהוא בלתי מנוצח, שאין מי שיוכל לו. מדוע? משום שה' לעולם לא יעז לפגוע במקדשו שלו; הוא לא יניח לכך לקרות, הוא יגן עליו בכל האמצעים. טעות. העם כבר החל לנתק את העולם ממקור השראתו – את הארץ מן השמים; ונקודת החיבור הזאת בין שמים לארץ, שאותה ייצג המקדש, חדלה להתקיים בתודעת בני האדם, ואף נלחמו בה. ממילא ה' עצמו לא יחוס עוד לא על ירושלים ולא על מקדשו.

יש קשר שאסור להחמיץ בין חודש טבת לבין סיפורו של יוסף. בדרך כלל אנו קוראים בחודשים האלה את מאורעות הפילוג בתוך עם ישראל, שהחל ביוסף ובאחיו; ובאופן פרדוקסלי יש שתי פרשיות שבהן שם ה' נעדר. בפרשיות מקץ ויגש אנו מוצאים את מידת אלוקים, אבל את מידת שם הוי"ה אין אנו מוצאים כלל. ואתם יודעים שאלוקים הוא הכינוי, או ליתר דיוק השם, המידה שאנו חולקים עם האלוהויות האחרות. אלה הם הכוחות הארציים, כוחות הבריאה; ואילו שם הוי"ה הוא מה שמעבר לבריאה – הוא המנהיג את אלוקים עצמו. נאמר שאלוקים אינו אלא הדרגה השנייה של שם הוי"ה. וזה מה שעם ישראל יבקש: „קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות לב, א). אף שנכחו בהתגלות ה' על הר סיני, הם תובעים אלוקים.

אלוקים – ואפילו לא מתוך אמונה באלוקים. פרעה מבקש „אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (בראשית מא, לח); הוא אומר על יוסף שרוח אלוקים בו, אבל כוונתו לאל הטבוע בכוחות הטבע. שתי הפרשיות האלה, המתעלמות משם הוי"ה, משתלבות בדרמה הזאת: עם ישראל עצמו שכח להתקשר לשם הוי"ה, והסתפק גם הוא באימוץ אלוקים. ועוד: כאשר יעקב מברך את בניו ומגיע לדן – ואמרנו שדן הוא חודש טבת, ודן הוא… הבן, הבן הראשון של השפחה; הוא מידת הדין, ואלוקים גם הוא מידת הדין.

הפעם הראשונה ששם הוי"ה מופיע שוב היא כשיעקב, בפורשו את מהלך ההיסטוריה, רואה את שמשון עובר, שהוא ממידתו של דן. הוא סבור: כך צריך לנהוג מנהיג ושופט בישראל – והנה גרמו לו לאבד, עקרו את שתי עיניו: שוב העין, ה־ע'. ואז אמר: „לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, יח). זוהי הפעם הראשונה ששם הוי"ה חוזר ומופיע לאחר היעדרו בשתי פרשיות: „לישועתך קויתי ה'" – אני מייחל לישועתך, ה', מעבר לכל המאורעות שעשויים להתרחש כאן, גם אלה שבהם לא תיראה כפועל העיקרי. (– סליחה? אתם שומעים אותי, נכון?)

(– כן, כן, שומעים אותך היטב.) ובכן, נחזור למצרים ולאשור. ראו מה אומר הכתוב, המעמיד אותן זו לצד זו. בישעיהו פרק כז: „וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ‍ִם" (ישעיהו כז, יג) – יבואו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, וישתחוו בהר הקודש בירושלים. והנה מצרים קדמה לכולן, והיא האם והתבנית של ארבע המלכויות ששעבדו את עם ישראל:

בבל, מדי, יוון ואדום. ואשור נמנית עם רודפיו הראשונים. נאמר „הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר" – מה פירוש „האובדים בארץ אשור"? למילה „אשור" יש בעברית כמה משמעויות. היא יכולה לרמוז ל„אושר", לרווחה. היא יכולה לומר צעד, הליכה: „תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ" (תהלים יז, ה) – כַּוֵּן את צעדיי במעגלותיך. ויש משמעות נוספת: אישור – תיקוף, הכרה. יש לנו עסק בשני רודפים. הראשון הוא אשור. מה עשה אשור? „בִּלְבֵּל אֶת כָּל הָעוֹלָם": הוא העביר אוכלוסיות ממקום למקום, כך שאיש לא יכיר את עצמו במקום שבו הוא נמצא. האדם איבד את שורשיו הלאומיים, ואחר כך את זהותו, והוא נע ונד: זהו היהודי הנודד, היהודי המהגר, תמיד בדרך אל משהו, ואינו מוצא היכן להשתקע לצמיתות. הוא היה רוצה בכך – אבל הגלות היא מה שהיא.

אולי נמצא מקום רחום שיסכים לקלוט אותנו, אבל כעבור זמן מה הכול משתנה, ועלינו לארוז את חפצינו ולהמשיך הלאה. אנו תמיד בנדודים. זהו רע שיש לו תקנה. ויש רע שאין לו תקנה, והוא המאיים מכולם: רעה של מצרים, לא של אשור. מצרים אינה אומרת לך: תועבר למקום אחר, פשוט תורחק מארצך ולא תמצא עוד את שורשיך. היא אומרת לך: לא – אני מוצאת לך מקום, אני ממירה את ארצך בארץ אחרת; ואסור לך לזוז. אושיב אותך בגטו, אושיב אותך על אדמה שבה תהיה מוקף אויביך ולא תוכל עוד לנשום – תיחנק. כאשר הכתובים מדברים על המצור על ירושלים, על עשרה בטבת, נאמר […] „בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק": במצור – בצרה, במצוק – בחנק. אי־היכולת להתפשט, אי־היכולת לפרוח, הכליאה בגבולות כפויים – זהו איום הכליה החמור ביותר המרחף על עתידו של ישראל.

כן, „מצור ומצוק" […]. ואפשר להמחיש זאת במעט […]: הערף, הצוואר – זהו מקום החנק, כפי שאתם יודעים היטב. יוסף פגש את אחיו: „וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ" (בראשית מה, יד) – נאמר שנפל על צוארי בנימין ובכה. כמה צווארים היו לבנימין? „על צוארי בנימין" – מדוע שני צווארים? מיעוט רבים שניים. ובכן, „ויפול על צוארי בנימין ויבך": הכוונה שבכה על חורבן הבית הראשון ועל חורבן הבית השני, שעתידים היו להיות בחלקו של בנימין. ובנימין בכה על צוארו של יוסף על חורבן משכן שילה.

משכן שילה, שבקרבתו עמד פסל מיכה של דן. דן הוא זה ש… […] – השבט המוזנח שבשבטי ישראל, ואמרתי בתחילת השיעור מדוע דבקה בו תווית זו. אלא שגם כאשר ירבעם בן נבט הקים בדן תחליף למקדש, מידתו של דן היא ששימשה לו משען – דן היה שותף למדיניות זו של ירבעם בן נבט. והנה, כאשר הקב"ה מסר את בניית המקדש, המשכן הראשון, את מי לקח? את בצלאל משבט יהודה ואת אהליאב בן אחיסמך למטה דן. הוא ביקש לשתף את שני אלה – אם תרצו, את שני הקצוות: יהודה, הנושא את אותיות שם הוי"ה עם הד', נכון? – ודן, „דָּנַנִּי אֱלֹקִים", שבידו מידת הדין: „דנני אלוקים" – ה' דנני. והוא ביקש לשתף אותם בבניית המשכן. אבל התברר שדן לא היה עקבי עם עצמו לאורך ההיסטוריה, אף שהיה בו בכל זאת כוח מסוים. דן הוא השבט היחיד שעשה קפיצה מן החוף שבו ישב, לצד שבט בנימין, והלך עד הצפון, ושם – „ירדן", יורד מדן – התיישב לצד הירדן. ודן יהיה מעתה בקצה, על הגבול שבצפון ארץ ישראל, בין ארץ ישראל לבין ארצות העמים. ויהודה ודן נושאים מידה אחת, „גּוּר אַרְיֵה": „גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מט, ט), ו„דָּן גּוּר אַרְיֵה" (דברים לג, כב) גם הוא. שניהם שבטים, שבטים חזקים; אבל בעוד שיהודה יישאר מגינה ללא תנאי של ירושלים ושל המקדש, דן יסתפק בהיותו בקצה האחר, על הגבול שבין עם ישראל לעמים האחרים.

ובכן, לדברי חכמינו, היכן טמונה חומרתו של המצור על ירושלים שהחל אז? בכך שהחזיר אותנו למצב אחר, שקדם אפילו להיווצרותנו כעם – למצרים. וזוהי הקללה האחרונה הנאמרת בסדרת הקללות: „וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת" (דברים כח, סח) – ה' ישיבך באוניות, בספינות, למצרים. למצרים – כלומר תצטרך להתחיל מחדש את כל תולדותיך, להתחיל את כל תולדותיך מחדש מן הרגע שבו תסתגר במקום אחד ולא תזוז, תיחנק, תצטמצם. זוהי החזרה למצב מצרים, זהו הרע המוחלט. לא זה של אשור – את זה של אשור אין מונים – אלא זה העלול לרסק אותנו הוא זה; וזו הסיבה ש…

זוהי ברכה, ברכה הניתנת לדן, אף שאפשר היה להבינה כזעקה של תפילה, כזעקת ייאוש: „לישועתך קויתי ה'". לא – זוהי ברכה, כלומר: כאן צריך באמת לשתף – וזה מה שאומר הרמב"ם על ההתעוררות […] – את שם הוי"ה בדרך שבה אנו רואים ומעצבים את תולדותינו, כדי שלא לשקוע בהסתגרות העלולה להיות הרת אסון לתולדותינו ולהחזיר אותנו למצב שבו היינו עוד לפני יציאתנו ממצרים. בזה בבל – נבוכדנצר, הממשיך את סיפור בבל – ממשיך למעשה את ניסיון מגדל בבל, שבו ביקשו לבנות „עִיר וּמִגְדָּל", עיר ומגדל. והעיר היא ירושלים, והמגדל – זהו בית המקדש. וה' אמר: „הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (בראשית יא, ז), ובלל את כל הלשונות.

בעוד שהיו בעלי הלשון, השולטים בלשון הבריאה, עכשיו איבדו אותה. יש להם לשונות נגזרות, ובין הלשונות הנגזרות האלה – הלשון היוונית. זוהי הפחתה של האור. כל הפחתות האור האלה שנצטברו – בתרגום התורה ללשון יוונית, במות עזרא, הסופר האחרון, הנביא האחרון, ובמצור על ירושלים, כלומר בהסתגרותו הכפויה של עם ישראל – הן שעשו את עשרה בטבת לצום מהותי וחשוב, עד שאילו חל, אילו נפל בשבת – היו צמים בו בשבת. זהו. אם יש לכם שאלות – אתם מוזמנים לשאול.