אלול: תפקידו של האדם

לשוב ולמצוא את בתוליות הרוח

[…] מדי שנה אנו שוברים את הלוחות, מן הטעם הפשוט שאיננו מלאכים. יש דברים הנשמטים מאיתנו, ויש שקיום המצוות עצמו התיישן: הוא שחק אותנו, ואנו השתמשנו בו שלא כראוי. משום כך עלינו לשוב ולמצוא בכל שנה את בתוליות הרוח: מזלו של חודש אלול הוא בתולה, ומזלו של תשרי — מאזניים.

ולכן את החיפוש הזה אחר הבתוליות שאנו מבקשים לשוב ולמצוא — ואני מדבר על בתוליות הרוח בחודש אלול — אנו פותחים בראש חודש אלול, משום שבו החלה עלייתו של משה להר סיני כדי להוריד את הלוחות השניים, שניתנו לעם ישראל ביום הכיפורים.

וייחודם של הלוחות השניים בכך שתחילה נחצבו ועוצבו כאן, למטה, ורק הכתב שעליהם הוא כתבו של הקב"ה. אין הם שונים במהותם מן הראשונים, ובכל זאת יש ביניהם כמה הבדלי גוונים. אין זה בדיוק אותו הדבר: הם מותאמים יותר ליכולתו של האדם, שאינו יכול להיות מלאך אלא לרגעים בחייו. ביסודנו אנו נשארים בני אדם, ואנו, כידוע, פגיעים.

מדוע ארבעה ימי סליחות

והנה, חכמינו ביקשו משמעות ראשונית לשמו של אלול. שכחתי לומר לכם שהאשכנזים אינם אומרים אלא ארבעה ימים, ומתחילים לומר סליחות ארבעה ימים בלבד לפני ראש השנה. הטעם לכך הוא שכשם שקרבן בודקים אותו שמא יש בו מום ארבעה ימים לפני שמקריבים אותו על המזבח, כך נקבע המניין הזה של ארבעה ימים. וכאשר אין ארבעה ימים שלמים בין השבת לראש השנה, מתחילים — כמו השנה, שהתחלנו אמש — שבוע קודם לכן. אבל יש לכך משמעות.

אלול: לתור אל תוך עצמנו

והנה, אמרתי שתרגומו של אלול בארמית הוא תור וחיפוש: אונקלוס מתרגם את "ויתורו" — "ויאללון", כלומר: ויתורו, יחקרו. אתם שומעים בכך את המילה אלול? תור אל תוך עצמנו, תור אחר האדם ואחר כוחותיו. אנו יודעים היטב שכל אדם נושא שליחות מיוחדת לו, ושכל אדם אין לו תחליף.

בניגוד למה שנוהגים לחשוב, יש לו תפקיד שעליו למלא בעולם הזה. ומשום כך בספר תורה הכול חשוב: אם חסרה בו אות אחת — ספר התורה פסול. וכך גם העולם יוצא מכלל פעולה כאשר האדם אינו ממלא את תפקידו ונפקד ממקומו.

ולכן אנו מדגישים תחילה לא את החתירה לקרבת ה', אלא קודם כול את העובדה שיש לנו תפקיד למלא. ובד בבד אנו קושרים אותו אל המוחלט, שכן בלי להתחבר אל המוחלט אין לנו נקודת אחיזה, ואף אי אפשר שתהיה לנו.

מילת הדיבור והתאווה

[…] "את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל, ו): כאן ראשי התיבות יוצרים את המילה אלול. המשימה היא למול את עצמנו — את דיבורנו, את תאוותינו, את גאוותנו המופרזת. שכן אלה הם שני החטאים, שני היצרים, המאיימים על קיומנו: השימוש המופרז בתאוות, והערכה עצמית מופלגת. זהו חוסר ידיעה של מידתן האמיתית של יכולותינו, ובעיקר היסחפות אחר החמדנות, אחר רוח של תחרות, אחר היותנו השתקפות גרידא של סביבה, של חברה, רצים עם כולם בדרכים שאינן דרכינו.

איש לרעהו: מידת הנדיבות

זו, אם כן, הבחינה השנייה של אלול. את הבחינה השלישית מצאו חכמינו בראשי התיבות — ובגימטריה — של "איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב), ותכליתה למדוד את היכולת לתת. האדם נמדד קודם כול בממדיה של נדיבותו. הנתינה לזולת, אם כן.

אלה הם שלושת היסודות, והם מהדהדים שלושה יסודות אחרים ביחסו של האדם אל רעהו ואל ה' — שכן הרֵעַ הקרוב ביותר, במלוא מובן המילה, הוא ה'. ואנו מנסים, כל אחד במדרגתו, לחיות זאת בתוך הזוגיות, משום שבזוגיות מתממשת הנתינה הזאת. ולאמיתו של דבר, בנתינה איננו אלא מקבלים: המקבל הוא הנותן. זוהי האהבה האמיתית שבין בני הזוג, ואותה אנו מנסים להעתיק גם אל יחסינו עם הזולת, עם רענו.

שהרי מה שאנו רואים בזולת אינו כושר המחשבה שלו. יש למחשבה קיום מתמשך, אך בכל זאת הוא מוגבל בזמן. למחשבה יש תאריך תפוגה; לאהבה, לנטיית הלב, אין תאריך תפוגה. היא קבועה, תקפה בכל הזמנים; היא אינה מזדקנת ואינה נשחקת. כמובן, יש לעורר אותה מחדש, אך אלה הם תמיד אותם רגשות שאנו נושאים — לא שינינו אותם. אין זה כרעיון שאנו משנים, מתאימים ומתקנים; זוהי עובדה.

לדעת את מקומך ואת ערך אישיותך

ובכן, הדרישה הראשונה של חודש אלול היא קודם כול להבין מה אנו, הן במקום והן בזמן. […] החכם האמיתי הוא היודע את מקומו וממלא אותו כראוי.

ואחר כך — מי שיודע שהוא נושא בקרבו צלם ודמות אלוקים, ומעניק ערך לאישיותו: אינו מזלזל בה, אינו ממעיט ממנה, אלא אדרבה, מבקש לרומם אותה כראוי לה.

נראה ששלושת השלבים הללו חקוקים בחייו של האדם: בשבת, שהיא קידוש הזמן; במקדש, שאנו נושאים עמנו בזמן ובמקום, שהרי אנו מבקשים תמיד להעניק ממד של קדושה למעוננו — ואת הממד הזה נחיה בסוכות, שהיא מעון בתוך הזמן. […] והגשמת בריאתו של האדם בצלם אלוקים ובדמותו — זהו ראש השנה. ואלול הוא תקופת הכנה לכך, לחיות את היחס הזה של רֵעַ, של חברו של הקב"ה.

דודי לי ואני לדודי: שני כיווני האהבה

ואכן, חכמינו מצאו בפסוק "אני לדודי ודודי לי" — אני לדודי ודודי שלי, בשיר השירים, פרק ו' — רמז לחודש אלול, שוב בדרך ראשי התיבות. וזוהי, אומרים חכמינו, התשובה לפסוק "דודי לי ואני לו", אף הוא בשיר השירים, בפרק ב', ביטוי של הדוד לרעייתו: דודי שלי, ואני שייכת לו, מסורה לו.

שם, אומרים חכמינו, אנו מקבלים הכול מאת הקב"ה. אכן, נבחרנו על ידו; הוכרנו כ"בני בכורי", והרי אין בכור אלא אחד במשפחה, במשפחת העמים. אנו הבכור.

והיחס השני הוא "אני לדודי ודודי לי" — זה עולה מלמטה למעלה. עתה, קיבלתי הכול מאתו — ומה עשיתי בכך? לא עמדתי כראוי בדרישות, לא נעניתי למה שנתבע ממני. מעט מעט הזנחתי את חובותיי, והנחתי לאהבה ההיא להישחק במידת מה. לפיכך יש להעניק לה דחף חדש, ודחף חדש זה בא מלמטה ועולה למעלה: "אני לדודי" — אני מבקש את דודי, אני שייך לדודי, "ודודי לי".

מבני הזוג אל האב, מן האב אל הסוכה

זהו, בסופו של דבר, יחס של בני זוג שאנו חיים ומתכוננים אליו בראש השנה; וביום הכיפורים הוא נעשה יחס של אב ובן — "כרחם אב על בנים". ואנו יודעים היטב שהאדם מגלה את האבהות רק עם ילדו הראשון: הבכור הוא המעניק להוריו את התואר אב ואם. ואחר כך, בסוכות, נבנה ביתנו — אך על סף הפתח, במזוזה, ולא בין ארבעה כתלים: רצון לחיות את היחס הזה, של בני זוג, של אב ואם. ועתה, כבן בית, כאילו היינו בני משפחה אחת, השכינה שורה במעונותינו.

ההכנה שאנו עושים בחודש אלול היא שתאפשר לנו לחיות את שלושת הממדים הללו של הרוחניות. ואתם יכולים לשער שאין זה קל — אין זה קל אלא אם כן נוכל לגלות מחדש את מהותנו, לגלות מחדש את הנשמה, את הרוח הטהורה שניתנה לנו מלידה, מראשית הבריאה, ושאנו ממשיכים להצהיר עליה בכל בוקר: "נשמה שנתת בי טהורה היא". אילולא הייתי מודע לטהרת הנשמה, לא הייתי יכול לעולם למחוק את מה שכתבתי ולשוב ולגלות את טהרתה של הנשמה הזאת, של ניצוץ האלוקות שאני נושא בקרבי.

תשובה: למחוק, ולא לכסות

וכאן בא מושג התשובה — שיבה אל עצמנו, שיבה אל עצמנו. אנו נוטים יותר מדי לראות בסליחה דבר שאנו מעניקים לאחרים — וכאילו הקב"ה, בסופו של דבר, יכול להעניק לנו אותה בלי שנעשה אנו את המאמץ למחוק בעצמנו, לשקם, לתקן. כפרה פירושה כיסוי: כאילו היה בביתכם קיר מלוכלך, ומרחתם עליו שכבה חדשה כדי לכסות הכול. אלא שאת הקיר אתם מכסים בצבע חדש המסתיר. וכאן? לא. כאן אתם מוחקים. יש אפשרות למחוק. מדוע? משום שהחטא אינו נוגע במהותו של ישראל. החטא נוגע רק בבגדו; הוא מכתים רק את בגדו.

הסליחות — אותן תפילות הפותחות את בקשת הסליחה, הסליחה שאנו מבקשים מה', שאנו מבקשים מעצמנו, שאנו פועלים בכוחות עצמנו, שאנו רוצים להשיג בכוחות עצמנו, אך בסייעתא דשמיא במאמצינו — בלעדיהן איננו מבינים מה אנו עושים בתיקון הזה, במאמץ השיקום הזה.

שלוש עשרה המידות, לבושי המוחלט

שכן התפיסה שיש לנו על כל אדם סביבנו, והתפיסה שיש לנו על הקב"ה, היא תפיסה של טלית, של לבוש. מה שאנו קולטים מכל אדם הוא מידותיו, מעלותיו — לבושיו. וכאשר אנו מזכירים את שלוש עשרה מידותיו של הקב"ה, שבאמצעותן אנו מכירים אותו — ואין לנו שום דרך אחרת להכירו אלא דרכן, דרך […] — הן נשארות מושגים מופשטים אם איננו מעתיקים אותן אל חיינו, אל עצמנו. אם איננו נוהגים בעצמנו בחסד, אם איננו מטמיעים בנו גם […] — לשווא נאמר תפילות פה ושם. עלינו תחילה להטמיע בנו את המידות הללו, שבאמצעותן אנו משיגים את המוחלט, ושסמלן הוא הלבוש הזה שכולנו לובשים באופן אחיד — לומר שהטלית היא המכסה על הכול. נשמתנו עצמה נשארת שלמה; עלינו רק להסיר ממנה כל מה שמסתיר אותה, כל מה שמאפיל עליה, כל מה שמטמא אותה.

ולכן אנו מזכירים את שלוש עשרה המידות לאורך כל הסליחות — וגם בכך יש סמליות שאבאר הרבה יותר מאוחר — ואנו רומזים להן גם דרך המזמור "לדוד ה' אורי וישעי", שאנו אומרים לאורך כל חודש אלול ועד […]. וכל זאת כדי לומר ששלוש עשרה ההזכרות של שם ה' שבמזמור זה הן כנגד מידותיו של הקב"ה, שלוש עשרה המידות שבהן הוא מתגלה בעולמו. וזהו "וראית את אחרי" (שמות לג, כג): את פניו האמיתיות של הקב"ה איננו מכירים ולא נכיר, אלא דרך המידות הללו — והמידות הללו הן מידות אנושיות. אם נצליח להטמיע אותן בנו, נוכל אכן לגשת אל ראש השנה כאל נקודת המוצא של שנה חדשה.

שנה: חזרה שתוכנה משתנה

אבל לא הייתי אומר "שנה חדשה", שכן "שנה" נגזרת מן הפועל "שָׁנָה", לחזור: היא חזרה — חזרה על מחזור, מרגע שנתתי בו תוכן אחר.

אתם רואים זאת בספר דברים. ספר דברים הוא חזרה; הוא נקרא "משנה תורה", חזרה על התורה, והיא נעשתה בידי משה. ועם זאת, הוא שונה לחלוטין, וחכמינו אף סימנו את ההבדל: יש שאמרו שאין דורשים סמוכים בארבעת החומשים הראשונים, אבל בספר דברים דורשים. ויש בו גוונים שונים והלכות שונות, משום שההבנה הראשונה נותרה חסרה במידה מסוימת, ויום אחר יום אנו יכולים להשלים אותה. ויום אחר יום משלימים אותה: איננו מוחקים לגמרי את מה שעשינו. אין כאן מחיקה — אף שבכמה מקומות בתפילה, "מחה פשעינו", אנו מבקשים מה' למחות אותם.

חכמינו אף אמרו שהזדונות, החטאים שבמזיד, נעשים שגגות, ואף שהזדונות יכולים להשתנות, בזכות הלקח שלימדו אותנו, עד שייעשו זכויות — שנזכה בזכות מה שלימדו אותנו — כך שאנו ממשיכים עד היום להתעלות מעליהם.

כל אחד מאיתנו הוא אברהם קטן

זוהי משמעותו האמיתית של ראש השנה: התחלה, התחלה מחודשת, מחזור חדש שאינו מתנתק מן העבר, אלא אדרבה, מעניק לעבר משמעות אחרת, ממד אחר. זהו הלימוד הראשון של חודש אלול, וכפי שאמרתי לכם, הוא מתאמת ב"איש לרעהו" — ביחס הזה של רעות אל הזולת. והרֵעַ במלוא מובן המילה — שוב, החבר במלוא מובן המילה — הוא הקב"ה. הוא המלווה אותנו תמיד, שהרי הוא מהותנו עצמה; ואם נתעלם ממנה, נישאר ביחסי, בסובייקטיבי — ואז לא נותר דבר. מה שמעניק לחיינו אפשרות של מידה, ציר, אנכיות, הוא שיש לנו מידה של נתינה.

הוא עצמו, בסופו של דבר, אינו צריך לקבל דבר, אך הדבר מגשים את רצונו של הקב"ה. והרצון שהוא מקור הכול הוא לקבל נחת רבה, כנחת של אב מבניו כשהם מצליחים בחייהם: זוהי הנחת שיש לו מכל בריאתו. והנה, הדבר אינו תלוי בהמון — עליכם לדעת זאת. אין זה שבט; הדבר תלוי ב"אני", ב"אני לדודי". הכול תלוי בי.

אברהם היה אחד. הוא נלחם את מלחמתו, וכיום כל אחד מאיתנו הוא אברהם קטן, המסוגל לחולל דברים מופלאים בתיקון העולם. אל לנו להמעיט בערך מעשינו. מה שאנו עושים חשוב תמיד, וכשם שחיידק זעיר יכול להשמיד חיים שלמים, דעו שהמעשה החיובי שאדם עושה יכול לרפא עולם שלם ולתקנו.

שלוש פרשיות קריאת שמע

וכל זאת מתוך ה"אני לדודי" הזה, מתוך מסירות גמורה, התמסרות ללא תנאי, כמו זו שאנו מוצאים בקריאת שמע. אתם יודעים שאנו קוראים שלוש פרשיות בקריאת שמע. הראשונה היא "ואהבת את ה' אלוקיך": תקיים, "ושננתם", "בשכבך ובקומך". יש כאן שלושה תפקידים, כנגד שלושת מועדינו: "מה לך נרדם" (יונה א, ו) — בראש השנה העניין הוא שלא להתנמנם, להישאר ער.

[…] בקיצור, כאשר אנו יושבים בסוכה… אבל כאשר אנו מסתגרים בבתינו, זה רע מאוד. […] וזהו יום הכיפורים — יום הכיפורים, עם נתינת הלוחות השניים — והוא מעמיד אותנו על הדרך.

אבל בפרשה הראשונה הזאת אין שום שכר מובטח למי שמגלה אהבה זו לה' ומקיים אותה לאורך כל יומו, מן הבוקר, משעת היקיצה, ועד הלילה. בפרשה השנייה זה דבר אחר: "לאהבה את ה' אלוקיכם". הנה הוראות השימוש, דרך היישום. וכאן נאמר לנו: אם תלך בדרך ותקיים את החוקים, "ונתתי מטר ארצכם בעתו", אתן את הצמחייה הדרושה, "ואכלת ושבעת"; אבל אם תעזוב את דרכי — דע שהגשמים ייעצרו. יש כאן שכר ועונש בפרשה השנייה. זוהי אם כן גישה חדשה — גישה למי שרואה בדבקות זו בתורת ה' חבל הצלה להצלחתו החומרית, במובן הפשוט.

הפרשה השלישית היא פרשת הטלית, פרשת הלבוש, פרשת הציצית: הכול נעשה תחת כסות הציצית, הכול נעשה תחת כסות הלבוש. ושם נאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט). דרך התור הזה של העיניים ושל הלב עלינו לקרוא את שני חטאי היסוד שהזכרנו: תאוותיו של האדם, וגם ההפרזה בהערכה העצמית. הערכה עצמית נדרשת בהחלט — אך לא בהפרזה.

שלוש דרכים של גישה לעבודת ה'

אלה הן, בסופו של דבר, שלוש דרכים של גישה לעבודת ה'. הראשונה: כיצד תבדוק שאתה אוהב את ה' אלוקיך? כיצד תבדוק זאת, אם לא בכך שאתה מעורר הערכה ואהבה סביבך, בשכנותך; אם הבריות אכן נמשכות אחר דרך התנהגותך, אחר דרך הוראתך, אחר האופן שבו אתה מקיים את ההלכה, אחר דרכך המוסרית. […]

יש דרך שנייה, והיא לראות בקב"ה מיטיב: הוא יכול לתת לי כך וכך אם אקיים את התורה, ואם לא אקיים אותה — אוי לי. אבל אז אין זו עוד אהבה; זוהי יראה, זהו פחד.

בפרשה השלישית יש אזהרה: הזכרת יציאת מצרים. אם תמשיכו להשתמש ביהדות כבלבוש, דעו שאולי ניסיתם לשלוט במידת מה, פה ושם, בתאוותיכם ובדחפיכם, אבל זוהי רק נקודת ההתחלה — היציאה ממצרים. זוהי נסיגה לאחור.

ועתה, יש דרך נוספת לראות את הדברים, ובה אסיים את שיעורי: האם החיים עם מושג זה של אהבת חינם, שאינה מצפה לדבר, אינם מעניקים לך את התודעה של מה שביכולתך לעשות, של השינויים שאתה יכול לחולל? כלומר, שכל עושרו של העולם הזה — אתה יכול להיות בעליו, ואף המפעיל שלו. ולמרבה הצער, אתה יכול להיות גם הגורם לחורבנו ולהתפרקותו.

נצבים: אין היררכיה רוחנית

הפרשה השלישית באה לומר: דעו שבקיום המצוות אין להעמיד היררכיה. ולכן, אגב, פרשות נצבים וילך קודמות לראש השנה. שכן בנצבים עוצרים: "אתם נצבים היום כלכם" — אתם כאן, ראשיכם, מכונסים כולם במעמד שווה, "מחטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט, י). כולם עומדים באותה מדרגה במישור הרוחני. אין להעמיד לעולם היררכיה. ומשום כך נעשית הטלית לבוש האחידות של תפילותינו ושל עצמנו בבית הכנסת.

ובאותו אופן — כשם שהתכלית הראשונה של הקב"ה הייתה להוציא אתכם ממצרים, להוציא את האדם מן ההרגלים הכובלים החוזרים על עצמם — כך הייתם אמורים להיות מסוגלים לעשות זאת בכוחות עצמכם, שהרי זוהי המצווה הראשונה שניתנה לאדם כשעוד היה במצרים: היא העניקה לו את היכולת ואת האפשרות לשחרר את רעהו.

ובכן, לכך נפעל בחודש תשרי הזה, העשיר במועדים — ראש השנה ויום הכיפורים — תוך שאנו מכריזים על ממלכתו של ה' ועל מלכותו. אם יש לכם שאלות, שאלו בשמחה.

שאלות מן הקהל

שאלה:

דיברתם על היררכיה, אבל יש לנו ביהדות כוהנים, לויים, ישראל. היהדות מלאה בעצם היררכיות. אז כשאתם אומרים שעלינו להיאבק בהיררכיה, במבנה ההיררכי של החברה?

ובכן, יש היררכיה שמכבדים אותה, נכון? אבל אין זו היררכיה שסוגדים לה, שכן הכוהן יכול להיות כוהן כוזב, הנביא יכול להיות נביא שקר, השופט יכול להיות שופט רע. מכבדים את ההיררכיה במה שיש בה משום זכות, משום רוממות, כאשר היא מכובדת מכוח עצמה — כאשר היא מצליחה להיות מכובדת מכוח עצמה. ו"מורא רבך כמורא שמים" (אבות ד, יב) — כך כתוב במפורש. אבל בדרך תפקודך שלך, אסור שתהיה תלוי ברבך.

אומר לך: כאשר ביקשו חכמינו להגדיר את כוחותיו של האדם — "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" (אבות ד, א). הם יכלו לומר לנו שהחכם הוא מי שיש לו רב, מורה דרך שחושב בשבילו. לא — שהרי אז הוא תלוי ברבו; בלי רבו אינו יודע עוד לעשות דבר. אבל "הלומד מכל אדם" — זה שבנה את חכמתו שלו, את דעתו שלו, בלמדו מכל אדם.

וכן הדבר ב"איזהו עשיר? השמח בחלקו". גם כאן יכלו לומר לנו שהעשיר הוא מי שיש לו הון רב והוא חי בעצמאות גמורה. לא — הוא תלוי בהונו, תלוי בעושרו. עליו להיות שמח בחלק שניתן לו, החלק שזכה בו: זהו העשיר האמיתי.

ו"איזהו גיבור?" מיהו הגיבור? מיהו האדם החזק? האם החזק הוא מי שהמנוצח מכיר בו ככזה? לא: "הכובש את יצרו". והכובש את יצרו — הוא עצמו. אם כן, האדם מגשים את עצמו בכוחות עצמו; אין הוא תלוי באיש.

ואכן יש מבנה מנהלי המנהל את החברה; הוא מנהל אותה מבחוץ. הוא מטיל כבוד וציות כאשר הוא עומד בחובותיו. וכאשר אינו עומד בחובותיו — אינך חייב לכבד אותו; אדרבה, עליך להיאבק בו.

ובכן, אם אין שאלות נוספות, אני נפרד מכם, ולהתראות בשבוע הבא. — ברצוני להודות לכם שוב בחום רב מאוד, בשם כולנו, בשם כל המאזינים לכם בצרפת, בישראל, בבלגיה, אפילו במרוקו ואף הרבה מעבר לכך.