אלול: כשהקללה היא ברכה

לקראת השנה החדשה — השנה החדשה — אנו מלווים אותה תמיד באיחול הזה: "תכלה שנה וקללותיה" — תסתיים השנה עם קללותיה — "תחל שנה וברכותיה" — ותתחיל השנה עם ברכותיה. ובכן, על איזו קללה מדובר? אתם יודעים שעזרא תיקן שלפני שבועות, כלומר לפני חג מתן תורה, נקרא פרשה של קללות — של איומי מוות המרחפים על העם אם לא יקיים את תכליתה של יציאת מצרים; ותיקן גם שלפני ראש השנה נקרא פרשה אחרת של קללות, והיא פרשת כי תבוא של השבוע הבא. והנה פרשה זו אינה נחתמת בדברי נחמה, כפי שנחתמת הפרשה הראשונה, זו שלפני שבועות; ואנו שואלים: מדוע? מאיזו סיבה?

ומה שמערער אותנו הוא שהפסוקים נחתמים ב"והשיבך ה' מצרים באניות" (דברים כח, סח) — באיום של חזרה למצרים, של סבל שלא ידענו כמוהו מעולם. ואנו שואלים את עצמנו: לאן זה יוביל אותנו? ואיך אפשר לומר "תכלה שנה וקללותיה", כשהקללות הללו כאן, ואנו קוראים אותן מדי שנה בשנה, ואיננו עומדים למחוק אותן? האיומים האלה מרחפים עלינו — ואם כן, איך אפשר להתחיל את השנה עם ברכותיה? זו שאלה שנשאל רבי שמעון בר יוחאי, והוא לא ידע להשיב עליה. הוא, שהסתתר במערה עם בנו מפחד שייתפס בידי הרומאים ויעונה בגופו משום שהמשיך לקיים את לימוד התורה — כשהצליחו תלמידיו להפנות אליו את השאלה הזאת, לא ידע מה להשיב. הוא עצמו פרץ בבכי ושקע בתרדמה עמוקה, עד שהנביא העירו ואמר לו: בברכות השניות — בקללות השניות — יש סוד; אין בהן באמת נחמה. מדוע? משום שהקללה היא עצמה ברכה. שהקללה תהיה ברכה — יש בכך משהו מפתיע. אבל לשם כך צריך לחזור אל פסוק אחר בספר דברים: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (דברים ד, כה). אתם יודעים: ביום תשעה באב אנו זוכרים את חורבן הבית הראשון והשני, ואנו יודעים היטב שהקללות הראשונות מכוונות יותר כלפי חורבן הבית הראשון. שם הייתה נחמה, שהרי כעבור שבעים שנה נבנה הבית השני; אבל הקללות השניות מכוונות דווקא אל חורבן הבית השני, שגם אותו אנו זוכרים בתשעה באב.

ובכן, ביום תשעה באב קריאת התורה סובבת על "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" — כאשר תוליד בנים ובני בנים ונושנתם: אם תזקינו בארץ הזאת, הזִקנה הזאת עלולה אכן להביא לידי הרס עצמי של עם ישראל. אבל הקב"ה גרם לכך שהזִקנה הזאת לא תוביל אל המוות. כיצד? שנתיים לפני שהתממש איום המוות, הגלה את עמו מארצו; והגלות הזאת היא דרך לעצב אותו מחדש במקום אחר, כדי שישוב ויתבונן בעצמו, ויחליט בעצמו על כיוון חדש — הכיוון שישיבו אל ארצו.

ובעצם, המילה "ונושנתם", הזִקנה הזאת, שותפה בשורשה לפועל "ישן" — שינה. השינה, מצב זה של עצלות ושל שגרה, היא הסכנה הגדולה ביותר. הסכנה הגדולה ביותר — משום שהבנים ובני הבנים חיים בתנאים אחרים, בתנאים חדשים, שאינם התנאים של ההורים, של הסבים ושל אבות הסבים. העולם מתקדם, והעולם מתקדם עם "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" — הוא מחדש את החיים. תנאי החיים אינם אותם תנאים, שהרי אמרנו שיש התחלה, ומכאן שיש גם תכלית, יש מטרה, יש היסטוריה ההולכת ונרקמת מאז הבריאה ועד ביאת ימות המשיח. משום כך יום אחד אינו כמשנהו, ודור אחד אינו כדור שחי לפניו; ועל כך מעידה תנועת הדורות — הניסיונות החדשים שלהם, והדרך שבה הם מתגברים, כל דור בדורו, על האתגרים הללו.

ובכן, אנו למדים שהקדמת הקץ נועדה למנוע את היעלמות העם בין האומות. ומהי היעלמות העם בין האומות? היא כאשר עם ישראל רוצה להיות ככל הגויים. הוא שם, נמס בתוך האומות, מתבולל בתוך האומות — זו צורת היעלמותו: אין עוד מבדילים בין יהודי לשאינו יהודי. והקב"ה הבטיח שעם ישראל לא ייעלם לעולם: "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה… כן יעמד זרעכם ושמכם" (ישעיהו סו, כב) — כמו השמים החדשים והארץ החדשה, זרעכם יהיה קיים תמיד. עם ישראל קשור לקיומו הגשמי של העולם הזה, ולכן אי אפשר אף לרגע לדמיין את היעלמותו. אם כן, מה קורה כאשר הקב"ה מביא פורענויות ומטיל על עם ישראל ניסיונות קשים?

אין זה — לעולם אין זה — כדי לגרשו מעל האדמה, אלא תמיד כדי לאפשר לו לשרוד, לעמוד בניסיונותיו ולחדש את כוחות החיים שלו. ומשום כך הקללות הן, במהותן, ברכה. חכמינו תיארו תופעה זו בדימוי הבא: כשאתם זורקים כדור בכוח אל קיר, הוא חוזר אליכם — לא באותה עוצמה כמובן, בעוצמה פחותה — אבל הוא פגש קיר, אינו יכול להרוס אותו, ולכן הוא חוזר. וכך הדבר גם במחשבה היהודית: אותה תופעה, אלא שהכוח שזורק כאן את הכדור הוא הניסיונות הנוראים שה' מטיל על עמו. שכן לוחות הברית, ביום חגיגת מתן תורה, חוללו בחטא העגל, ומשם מתחילה באמת ירידה, הידרדרות, והיא מדרדרת אותנו אל תשעה באב, אל החורבן הגמור.

ארבעים יום אחר כך נשתברו לוחות הברית — הלוחות הראשונים. אנו נמצאים אפוא בדרך חלקלקה, במדרון תלול אל האין; אבל ברגע זה מופיעה הבטחתו של ה' שלא להפריד לעולם בין עתידו של עם ישראל לבין הוויית הבריאה, הוויית העולם. וכך תנועת ההידרדרות פוגשת את הכוח הראשוני הזה, את הבטחת ה', וזו הודפת אותה בכוח רב לאחור, עד שאין עוד ברירה: להפך — עכשיו צריך להתעשת. זוהי התופעה של הקללות הראשונות, אלה שלפני שבועות, המהוות מקשה אחת עם הקללות שלפני ראש השנה — הקללות שלפני ראש השנה, הרומזות לחורבן הבית השני ומכינות את מתן התורה החדש שיגיע ביום הכיפורים. וזה מתחיל בראש חודש אלול.

אנו מתחילים למנות את ארבעים הימים הללו, שבהם אנו מנסים לשוב ולהתבונן בקיומנו, בחיינו, ולעצב בעצמנו את לוחות הברית ששברנו בפעם הראשונה. וכיצד עושים זאת? בשני דברים. הראשון — הזכרת שלוש עשרה מידות החסד של ה', שכן הכול הוא "בדיל ויעבור". מה פירוש "בדיל ויעבור"? אנו מבקשים מהקב"ה שיזכור את אבותינו — את אברהם, את יצחק, את יעקב, את דוד, את שלמה — ומבקשים ממנו שיחננו, שיושיענו, שירפא את חולי עמו ישראל וכן הלאה; ותמיד: "בדיל ויעבור", "בדיל ויעבור", "בדיל ויעבור".

מה פירוש "בדיל ויעבור"? בגלל "ויעבור". ומהו "ויעבור"? זוהי הזכרת שלוש עשרה המידות. ומהו סוד שלוש עשרה המידות הללו? כאשר אמר הקב"ה למשה: עכשיו, כשאתה מבקש ממני את סוד הנהגתי עם עם ישראל, דע כי […] "וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם" (שמות לג, יט) — אחון את מי שאקיף בחן הזה, וארחם על מי שיזכה ברחמים הללו. וחכמים פירשו: אחון גם אם אינו ראוי לכך, ארחם גם אם אינו זכאי לכך. כלומר, מגיע רגע שבו הקב"ה בעצמו מניח בצד את האיום "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט, יד) — הנח לי ואשמיד את העם הזה — ומעניק את חסדו לעמו.

ואנחנו, בתפילותינו, בהזכרת שלוש עשרה מידות החסד, אנו אומרים: עשה לנו כך, העניק לנו כך — וכך יהיה, כך יהיה, שהרי הבטחת לנו. הבטחת לנו כשנגלית אל משה, כאשר התערב — כאשר התערב לבקש ארכה בעבור העם — והבטחת לו שכך יהיה. זה הדבר הראשון. השני — השני הוא השופר. והשופר נועד "לערבב את השטן" — להטיל בלבול בשטן. מהו השטן? "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות" — השטן הוא מלאך המות.

השטן הוא זה המטפח בנו תחושת גאווה, יוהרה שאין לה גבול — זה כשהוא לוהט, כשור המסתער על האדם. או כמו החמור: כשבחר לסבול את הדברים, להישאר במקומו, לעמוד, לא לשים לב לשום דבר, לא להיות ער. הוא נושא את הדברים […] — את המשא הוא נושא, אבל הוא אדיש לחלוטין. זהו מלאך המות, זהו השטן — הוא מלאך המות. וכיצד מערבבים את השטן? כיצד מטילים בלבול בשתי הנטיות הללו,

האחת פעילה והאחרת סבילה? בקול השופר. בקול השופר. כן: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו) — וכי יתקעו בשופר בעיר, והעם לא יחרד, לא ייכנס למבוכה, לחרדה? היום מדברים על "חרדים", ואין יודעים מה פירוש הדבר. והרי המקור ל"חרדים" הוא בדברי הנביאים: "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו" (ישעיהו סו, ה) — שמעו את דבר ה', אתם הרועדים, הנבוכים, כאשר אתם שומעים את דבר ה'. לשם כך יש לחזור אל מקורו של הפועל "חרד" בכתוב. מתי מופיע הפועל הזה לראשונה? כאשר יעקב, לבוש בבגדי עשו, ניצב לפני יצחק כדי לקחת את הברכה; ושם נאמר: "ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד" (בראשית כז, לג).

יצחק נתקף רעדה, מבוכה עד מאוד — שכן, תארו לעצמכם, הייתה לו דרך, תכנית פעולה; אבל יעקב מופיע לפניו בבגדו של עשו, ותכניתו מסוכלת. תכניתו סוכלה — זוהי החרדה. ואנו מוצאים שוב את המשמעות הזאת של חרדה בפעם השנייה, כאשר בני יעקב עולים ממצרים, עמוסים בכל שקי הבר שנתן יוסף לכל אחד מאחיו כדי לעמוד מול הרעב שפשט בארץ ישראל ופגע במשפחה. וכאשר פתחו את השקים, מצאו את כספם — את הכסף שנתנו ליוסף בתמורה לבר — והאחים שואלים זה את זה: מה מכינים לנו? הם נשענו על הנחותיהם, והם טעו: הם סברו שהם מהלכים בזרם הנכון של ההיסטוריה, ומתברר שלא. ובכן, מהי החרדה? החרדה היא אותה תדהמה העוצרת את מהלכו של מעשה, של מאורע, ומחייבת לחשוב עליו מחדש, להעמידו באור אחר. וזהו כוחו של השופר.

וכי יתקעו בשופר בעיר, והעם לא יחרד, לא ייתן דעתו לכך שנתקע השופר? לצערנו, היום נטלנו במידה מסוימת מן השופר את כל הדהודו, את רטטו העמוק בתודעה […]. היום הילדים משתעשעים בשופר, ויש תחרות על השופר הטוב ביותר; אבל השופר הוא שפיכת הנפש. מהי שפיכת הנפש? יש שלושה שלבים בהתגלות הדיבור: נפש, רוח, נשמה. הדבר מראה היטב שכאשר הבדיל ה' את האדם מכל בעלי החיים בנשמת הדיבור, נקרא הדבר "נפש חיה" — הדיבור נקרא "נפש חיה". אבל ה"נפש חיה" הזאת היא נשימה בתנועה, נשימה בתנועה שקיבלה ביטוי מחותך — היא נעשתה נפש, היא נעשתה דיבור.

אבל הנשימה הזאת ראשיתה בנְשִׁימָה — בפעולת הנשימה עצמה. תינוק עדיין אינו יודע לדבר. יש לו נשימתו, אבל עדיין לא נתן צורה לנשימתו; אין לו אלא בכיו, ובו הוא מביע את צרכיו. אחר כך הוא יבטא את הנשימה הזאת, ייתן לה גוף, ייתן לה צורה. מהו השופר? השופר הוא הנשמה הראשונית של הדיבור. כשהיא מבקשת להתבטא, אין היא עושה זאת אלא ביללות, באנחות, בגניחות, בבכי. זהו הדיבור בראשית היווצרותו. ולכן חכמינו, כשדיברו על השופר, דיברו על קול שאינו יכול להיתרגם למילים.

הוא אינו יכול להתאים עצמו לשום מהלך מוזיקלי. הוא נתון בביטויו הגולמי — מה שהנשמה יכולה להביע ממעמקיה, בנשימתה, בנשימתה. ומשום כך מדברים על "תקיעת שופר", "תקיעת שופר". מה פירוש הפועל "תקע" בעברית? הפועל "תקע" פירושו לנעוץ. "לתקוע יתד" — לנעוץ יתד, לדחוק חפץ כך שישתלב בתוך חפץ אחר. ומדוע נבחר דווקא המונח הזה — "לתקוע בשופר", לנעוץ את השופר? הכוונה היא שאימצנו לנו לשון פורמלית במקצת, המאפשרת לנו לאפר כל מצב, להפוך את לשוננו לפוליטית, לפתות, לשקר, להונות. אבל כדי להיאבק בתופעה זו של לשון שיצאה מכל פרופורציה — כפי שקרה לדיברות הראשונות, לדברים הראשונים, בגלל חטא העגל — צריך קול חדש: קול השופר.

ומשום כך, ברגע שנגלה ה' לעם ישראל, "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" (שמות יט, יט) — קול השופר הלך והתעצם. קול השופר הולך ומתעצם, וכל העולם שותק: ציפור לא צייצה, בהמה לא השמיעה קול, הארץ קפאה, כל הבריאה כולה. צריך לברוא מחדש, צריך למצוא מחדש את הלשון. ותהליך זה של בריאת הלשון מחדש הוא שיביא אותנו אל הדיברות השניות. הדיברות השניות הן הלשון השנייה — הדיבור. הדיבור הראשון של הקב"ה זויף, סולף; עכשיו צריך להשיבו בדרך אחרת. וזה מה שאנו עוסקים בו החל מראש חודש אלול.

שכן, בלי קשר לכל הנוסחים המשתנים מקהילה לקהילה, ולמועדי ההתחלה של הסליחות וכו', יש דבר אחד שכל הקהילות תמימות דעים בו: ארבעים יום לפני שתושב על כנה תקשורת בריאה בין ה' לאדם, מתחילים לתקוע בשופר. מתחילים להשיב לנשימה הראשונית שבאדם את טבעה האמיתי. והרי העולם נברא בדיבור; ויש להשיב לדיבור את כוח הבריאה שלו, את רטטו. זה מה שאנו מצפים לו מן ההתחלה, מראש חודש אלול, עד שנחתום, כמובן, את שחרור ההוויה מכל מלאכותיות הדיבור — בקול השופר.

[…] אתם יודעים, חכמינו מצאו ראשי תיבות לחודש אלול: אל"ף, למ"ד, וי"ו, למ"ד. אילו באנו לבדוק את כל ראשי התיבות שבמקרא, היינו מוצאים שמספרם חמישים ושבעה; אבל מה שמוצאים בדרך כלל, ומה שזוכרים, הם ארבעה. מהם ארבעה אלה? "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג): אני — אל"ף, לדודי — למ"ד, ודודי — וי"ו, לי — למ"ד. ובכן, הזיוף הראשון המאיים על האדם הוא זיוף האהבה — כאשר אין באהבה הדדיות. "אני לדודי ודודי לי" — דודי שלי, ואני שייכת לדודי. זהו סוד ההכרה בכל אדם:

ההכרה בעצם קיומו. שכן יש לדעת: הקשר שאנו חיים עם ה' במוחלט הוא אותו קשר שאנו חיים בזעיר אנפין, בקשר שבין בני הזוג. יש לתת לאהבה הזאת "קידושין" — את משמעות הקדושה, את משמעות הקדושה. זה מה שאנו מנסים לעשות, ובזה תלויה ההצלחה. אבל הדבר הזה מחייב דור שלם, את חינוכו של כל דור: שכן אם האהבה הזאת נכשלת, הראשונים לשאת בתוצאות הם הילדים. והשני — ראשי התיבות השניים של אלול: "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל, ו) — את, לבבך, ואת, לבב: אל"ף, למ"ד, וי"ו, למ"ד — אלול. זוהי מילת הלב. שכן מהי המילה?

היא גילוי ראשוני: ללכת נגד הטבע, נגד הסדר, נגד הנתונים הטבעיים והמוסריים. מילה. ובכן, ההתעוררות הראשונה היא לבצע את המילה ברע. אין להשאירו בטבעו הראשוני, בטבעו הגולמי; יש לתקנו דרך הבשר עצמו. צריך אפוא ללמד אותו לאהוב, שלא יישאר אדיש, שלא יבעט בכל מה שבנו ההורים; לנסות לעורר את הדורות החדשים אל מורשתם האמיתית של ההורים. זה קשה, זה קשה […]. אבל מה שאנו מזכירים בתפילותינו הוא זכות אבות — הכוח, הכוח של אבותינו; הוא המעניק לנו — זהו המקור המעניק לנו.

אלול מחייב אותנו אפוא לא רק לתת תנופה לאהבת הקדושה שלנו, אלא גם לשים דגש רב יותר על חינוך ילדינו, שבו תלוי גם עתידנו. הדבר נוגע לנו עצמנו, לכבודנו, לחינוכנו. ויש היבט שלישי. […] אבל מה שחשוב — כפי שתמיד אמרתי לכם — הוא הרעיון המשתקף מתוך "איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב). זה במגילת אסתר: יש בעם ישראל תנועה של אחדות, שבה כל אחד מכיר את עצמו דרך רעהו, […] ונדיבות כלפי אלה שחסר להם הכול. ושימו לב: החסר יכול להיות מסוגים שונים — חוסר נחמה, חוסר אינטלקטואלי, חוסר באמצעי הקיום הגשמיים וכו'.

זו אפוא נקודת הכובד השלישית בחשבון מחדש לקראת השנה החדשה: חיי הקהילה שלנו, שאינם יכולים לשוב ולמצוא את התקשורת שבהם, את קלות התקשורת, את האחדות, אלא דרך נתינה של עצמנו. אני אומר זאת לעתים קרובות: ההדדיות אינה מולידה אלא אלימות. אמרת לי — אמרתי לך; עשית לי — עשיתי לך; אני מחזיר לך כגמולך, וכן הלאה. זו הגרועה שבהתנהגויות, שבדרכי האדם. לא — צריך לדעת תמיד להיות בברית. כן, ברית מחייבת את שני הצדדים באופן שווה לעשות דברים; אבל אני רואה אותה אחרת: אינני מעמיד את הדבר בשוויון מוחלט, אלא באי־שוויון לטובתכם — לטובת האחר.

זהו הפרק השלישי של העיון, ולבסוף — רביעי: "והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום" (שמות כא, יג). מדובר במי שהרג בשגגה. והקב"ה נותן לו אפשרות של מקלט, של חשבון מחדש על התאונה שהוא גרם לה שלא במתכוון, והמכרסמת בו משום שנגרם מוות — ואין לו מנוחה תחת משא החרטה. ומה המסר לנו? יש בחיים רגעי משבר. יש מצבים שלא רצינו בהם. יש טעויות שידענו. […] וזה רודף אותי — "אעזור לך להיבנות מחדש מתוך זה".

זו עובדה, שכן גם כאשר איננו גורמים בעצמנו לתאונה, לפעמים אנו קורבנות לתאונות של אחרים — להתנהגותם הרעה, לחוסר האחריות שלהם וכו'. לא רצינו בכך: אחרים גוררים אותנו למלחמה […], וזה עולה לנו ביוקר. […] זה הרביעי. נדמה לי שאצטרך לעצור כאן. אמשיך את העיון הזה — לא בשבוע הבא, כי אני עומד להשתתף באירוע משפחתי, בשמחה […], אם ירצה ה'. ובכן, ניפגש שוב בהמשך. ועכשיו, אם יש לכם שאלות — בשמחה. — רציתי לשאול שאלה קטנה. אחרי כל ההסברים שלך על השופר, אנו שואלים את עצמנו איך אפשר באמת להקשיב לשופר ולהפנים אותו לפני ראש השנה או לפני יום הכיפורים. שהרי כל עוד לא "נוקינו", במרכאות, על ידי […]