אלול: חשבון השנה

החודש השנים־עשר: עת החשבון

אכן, זהו החודש השנים־עשר של השנה למניין תשרי, למניין הבריאה, והוא החודש השישי למניין יציאת מצרים. את שני היחסים הללו נצטרך לבאר בהמשך, אבל נזכור לעת עתה: כשם שעורכים מאזן בכל עסק, כך חייב האדם, בחודש השנים־עשר, לראות היכן הוא עומד באמת.

והנה, רוצים בכך או לא, תמיד אנו נוטים "לעדכן" את משנתה של התורה. וכשאנו מעדכנים אותה, אנו מעמתים אותה עם בעיות השעה. ועימות זה גורם לכך שבדרך זו או אחרת אנו פוגעים במקוריותו, בעצם ייחודו של הדבר האלוקי, משום שאנו רוצים, כביכול, לפתח אותו, לעדכן אותו, להציגו במה שנראה לנו כביטויו הנאה ביותר.

ולפעמים, או לעתים קרובות, אנו משבשים את תורתו, משום שההדגשה ששמנו על הצורה, על הביטוי, על התרגום, על הפרשנות, שיבשה לפעמים את עצם תוכנו של הדבר האלוקי. נמצאנו מקדשים את החול במקום את הכתוב הקדוש. וזהו מעשה העושה את המצוות ואת דבר התורה טפלים לפרשנות הפילוסופית שאנו מבקשים לתת להם. יש להיזהר מכך.

אלול: הקציר והחיפוש

עובדה היא שכאשר אנו פותחים את החודש השנים־עשר של השנה, חודש אלול — אתם יודעים, בשורשו […] הוא הקציר. והקציר הוא אכן שכרה של השנה כולה. בארמית פירושו חיפוש, פירושו חקירה.

אכן, אנו נקראים לחדש, או להשיב על כנו, את הקשר שלנו עם הכתוב, עם הקודש, עם האדם, עם ה"אדם" השוכן בתוכנו, אותו "אדם" נאה הנבנה החל מאדם הראשון. אלה ארבעים הימים שלפני נתינת הלוחות השניים, ונתינת הלוחות השניים היא ביום הכיפורים.

הלוחות השניים ושותפותו של העם

ובכן, בראש חודש אלול נקרא משה להתבודד בהר סיני לשם הכתיבה. ומה הם? לוחות שהם מעשה ידי אדם, והכתב — כתב אלוקים. המחילה ניתנת; הקדוש ברוך הוא חזר בו מגזירתו "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" (דברים ט, יד) — הניחה לי ואשמידם. לא: העם צריך להיות שותף בעיצוב הלוחות, בבניין התורה.

וזו הסיבה שהלוחות הראשונים לא הלמו. הם נכפו כולם מלמעלה, ודבר זה לא תאם את מה שהעם יכול היה באמת לעשות, את מה שיכול היה לקבל על עצמו. ואילו הלוחות השניים מלווים בתנועת השיבה הזאת, במחילה. מחילה על מה? על חטא העגל.

וכבר ציינו קודם שחטא העגל הוא חטא מחזורי, השב ונשנה, כחטאו של אדם הראשון. ה"עגל" הוא ה"עיגול", המעגל. זה מה שקורה כשאנו משתקעים בשגרה, וכשגם מצוות התורה נעשות דבר של מה בכך, עד כדי כך שאנו מקיימים אותן בלא כוונה, בלא שהן נקלטות במעמקי נפשנו.

מילת הלב ובתולי הרוח

שמו של אלול רמוז בפסוק "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" (דברים ל, ו): זהו קיום מילת הלב. "את לבבך ואת לבב": האל"ף של "את", הלמ"ד של "לבבך", הוי"ו של "ואת", הלמ"ד של "לבב" — הרי זו המילה "אלול". אין זה משחק מילים; זהו רעיון שחכמינו תרגמו לחיפוש הזה, לבקשת הבתולין הזאת, שכן מזלו של חודש אלול הוא בתולה.

"שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו לא, כ) — שובי לבתוליך, נערת ישראל. ובכן, עלינו לשוב ולמצוא את בתולי הרוח הללו. שהרי אנו נתקלים בנסיונות רבים לאורך החיים, ואי אפשר שלא נגרור עמנו, במקום כלשהו במה שעשינו, אבק, חול ורפש. כל זה צריך להתברר ולהתלבן בחודש אלול, הנקרא חודש הרחמים.

חודש של רחמים, משום שהקדוש ברוך הוא מחל לעם ישראל על אותה דחייה של התורה שניתנה מאת ה', על שבלבלו את קדושתו של משה בקדושתו של הקדוש ברוך הוא — או ליתר דיוק, על שהשליכו על משה את כוחו של הבורא.

ודאי שאנו חייבים בכבוד רבותינו וחכמינו וביראתם, אך לא עד כדי האלהתם, לא עד כדי הפיכתם לאמת מידה מוחלטת.

שופטים: השופטים, הכהנים ואמת המידה של העם

זו בדיוק פרשת שופטים: יהיו לך שופטים, יהיו לך מי שיוציאו את החוק לפועל, בכל דור ודור. ועד היום אנו ממשיכים להתפלל: "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה" — זכנו לשוב ולמצוא את שופטינו כבימים ראשונים.

והמשפט, כאשר הוא נותן עצמו להיות מוטה בידי כל מיני שיקולים פוליטיים וכל מיני תככים פנימיים, אין עוד לעם, לדאבוננו, אמת מידה. והרי אמת המידה היא הכהן, אמת המידה היא הרב, המחנך, והשופט: הם מחנכי העם, העומדים כדמות מופת לעם.

וזו הסיבה שלא היה לכהן חלקת אדמה לעבדה, ולא היה עוסק בנכסי מקרקעין, ולא היה לו שום עיסוק אחר מלבד ההתמסרות לעניינו של עמו. בישראל, ה' הוא, אכן, אחוזתם ונחלתם. עליהם לעמוד לרשות העם.

כמובן, העם חייב לספק את צורכיהם. אבל הכהנים לא היו אמורים להיות אנשים הטרודים בנכסיהם, בעושרם, ברצון לקבל מתנות, תרומות, מנחות מאחרים. אדרבה: היה צריך לשמור על המשפט ועל החינוך מפני כל נטייה סובייקטיבית, מפני כל כיוון פרטי.

לשוב ולמצוא את יראת השמים

אם כן, זוהי ההזדמנות שלנו, במניין ארבעים הימים הללו המפרידים בינינו לבין יום הכיפורים, לשוב ולמצוא, לקול השופר, את יראת השמים שאיבדנו, משום שעירבבנו הכול.

בנסותנו לפאר את היהדות שלנו נפלנו במלכודת הצורות הנאות, והזנחנו את התוכן. ניסינו גם לקדש את החול על חשבון מה שהתורה עצמה קידשה.

אמרו חכמינו שהעולם נברא כדי ללמד את האדם ליראה. לירא אין פירושו לפחד. הפחד הוא איום מבחוץ. היראה טמונה פשוט בכך שאנו מבינים שלא הכול תלוי בנו, שאנו שותפים במפעל, בתכלית — אבל מעל האדם יש בורא המנהיג את העולם, ומנהיג אותו ביחידות של ימים.

לוח שבו רק לחודשים יש שם

אתם יודעים, יש ייחוד בלוח העברי; איני יודע אם שמתם לב לכך: לימים אין שמות. יום ראשון, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי. רק לשבת יש שם. גם לשנים אין שמות. וגם לא לשבועות.

ייחודו של החודש, לעומת זאת, מסומן בשם המיוחד לכל חודש וחודש. שמות אלה אינם מן המקרא. הם נשאלו מבבל, הוכנסו, וניתנה להם משמעות הקשורה בהתחדשותו של כל חודש.

שכן אם הבריאה נעשתה ביחידה של ששה ימים, […] היה הכתוב צריך לומר "בששת ימים", כלומר: בפרק זמן של ששה ימים. אך נאמר "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ, יא), שכן ששת הימים הם יחידה אחת של בריאה, ולכל יום בריאה משלו. והשבועות הבאים זה אחר זה מחדשים, כביכול, את תנועת הבריאה הזאת ברובד אחר, משום שאין זמן מופשט.

זמן שיש לו ראשית ותכלית

יום שעובר אינו מתחדש ביום אחר. היום הבא שונה מאתמול, שונה מן השבוע שעבר. זוהי תרומה אחרת, זמן אחר. יש זמן שאין לו ראשית ואין לו אחרית: הוא הקובע את קצב תולדותיהן של כל האומות.

תולדות עם ישראל, לעומת זאת, מוסדרות ובנויות על זמן שיש לו ראשית, שיש לו תכלית, שיש לו מטרה. בתוך השבוע — השבת, היום השביעי. במחזור השנים — השמיטה. במחזור של חמישים שנה — היובל, שכן אחת לחמישים שנה יש מבט מחודש על ההיסטוריה. וכל זה מכוון אל האלף השביעי.

תולדותיו של העולם הזה נועדו, כששת ימי הבריאה, לששת אלפים שנה. ממילא, ככל שאנו מתקדמים בזמן, אין אנו אלא מתקרבים אל המועד הקבוע. ומשום כך, […] ערב האלף השביעי דומה לערב שבת.

חשוב לדעת שאין אנו חיים בזמן מופשט, באותה תפיסה של מרחב־זמן, כאילו הזמן עצמו ריק וצריך למלאו. לזמן יש תוכן. או שאדם מתחבר לזמנו ופוסע בכיוון הנכון; או שהוא חי בשולי הזמן הזה, ואז הוא נתון בעבודה זרה.

שכן ההגדרה הראשונה של עבודה זרה היא שלא לראות שלמות אחת בהשתלשלות ההיסטוריה, ולראות את הזמן ואת החיים כדפי לוח שנה שתולשים יום אחר יום.

אלול, חודש הרחמים

ובכן, לחודש אלול יש סגולה מיוחדת זו: משום שהוא נושא את מידת הרחמים, ביכולתו להשיב הכול, להחזיר אותנו אל ראייה כוללת של התכנית האלוקית, שבה לכל אחד מקומו. כל אחד מניח את אבנו וממלא את שליחותו.

וכמו כן, כיבוד הורים מלווה ביראת הורים. גם כבוד הרב מלווה ביראת הרב: זוהי דרך להכיר בכבודו. כבוד ה' מלווה ביראת ה'.

מהי יראה זו? היא היראה המחזיקה אותנו בדריכות לפני מלך שאנו מכבדים אותו וייראים ממנו. ואיך לא נחוש אותה לפני "אֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים"? כן, אדוני האדונים, כשם שהוא "אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים" (דברים י, יז), אלוה האלוהויות. כן, התורה מכירה בכך שיש אלוהויות: יש אלוהות ברגע שמנתקים פרט מן השלם.

עבודת ה' האמיתית היא זו המחזיקה אותנו בדריכות מול מה שאנו עושים — לא מתוך פחד, אלא משום שאנו רוצים להצליח בכל מחיר במה שאנו מתחילים בו, ומשום שאנו יראים לאבד את כוחותינו. אנו יראים שלא נעמוד בנסיונותינו.

השופר מול הביטחון העצמי המופרז

וכאן השופר, שאנו תוקעים בו מן היום השני של אלול, הוא קריאה לשוב ולמצוא את היראה הזאת שאבדה, משום שעשינו הכול לדבר של מה בכך; שכן כשאנו משתקעים בשגרה, אנו לוקים בביטחון עצמי מופרז.

אנו מאבדים את חוש הכבוד הזה ואת היראה הזאת. אנו חושבים שאנו אדוני הכול, וחוטאים בגאווה. ודאי, אפשר להיות איש הלכה, מדקדק במצוות מעבר לכל שיעור, ובכל זאת אנו חוטאים בכך שאנו מתמקמים בנוחות כזו בקשר שלנו עם ה', עד שאנו מבלבלים בין ה"אני" לבין ה"אתה", ושוכחים את הממד העליון של מי שנשגב מכל השגה: ממד הנשגב וממד העתיד. או אז אנו מאבדים את כל פרי השנה, את כל קציר השנה, את כל החיפוש.

כי תבוא והחשש מן ההתיישבות

כפי שאמרתי בפתח הדברים, חודש אלול נפתח בדרך כלל בדאגה לכבד סמכות בישראל, ושסמכות זו תישאר תמיד מוקד מבטו של העם, הדוגמה ללכת בעקבותיה.

ואחר כך הנקודה השנייה: "כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דברים כו, א) — כמה חששה התורה מהתיישבותו של עם ישראל בארץ הזאת. כה השתוקקה לה, אך ככל שהשתוקקה לה, כך חששה ממנה. מדוע? פשוט משום שלהכות שורש בארץ ולהאמין שבזכותי, בזכות כוחי, הצלחנו לבנות ארץ — זהו חורבנו של העם, חורבנו הפנימי.

וזוהי פרשת הקללות, שאנו קוראים לפני ראש השנה. ואנו חותמים אותה ב"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ" (מגילה לא ע"ב) — תכלה השנה עם קללותיה, עם איומיה, ותחל שנה חדשה של ברכה.

ובהבטחה זו לעתיד, ברחמים אלה, צריך לדעת שככל שירצה עם ישראל להחריב את עצמו במו ידיו, הוא קיים ועומד. "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" — זוהי ברכת ראש השנה. והברכה היא זו: יהא אשר יעבור עליכם, אתם נשארים קשורים לנצחיותו של העולם הזה.

וזאת בלי שום הבדל בין […] לבין "חֹטֵב עֵצֶיךָ" (דברים כט, י) — אין שום הבדל. הקדוש ברוך הוא שומר על עם ישראל. מה שנדרש עכשיו הוא שנכיר בכך. ובארבעים הימים שלפני נתינת התורה אנו נקראים לגלות את הרצון הזה לצאת מן השגרה, מן ההרגל של החיים.

רבי יהודה הלוי וקריאת הסליחות

ראו מה אומר רבי יהודה הלוי, שהכניס לסליחות, תפילות המחילה הללו… אתם יודעים, יש הבדל בין הספרדים לבין האשכנזים. אצל האשכנזים הן מתחילות רק ארבעה או חמישה ימים לפני ראש השנה, כלומר בשבוע האחרון. אבל כשבאותו שבוע יש רק ראשון, שני ושלישי, מתחילים בשבוע שלפניו, ואז יש שמונה או עשרה ימים. ואילו אצל הספרדים מתחילים בראש חודש, והן ארבעים יום.

ובכן, אין זה משנה. מה הן ההמלצות? "ישֵׁן, אל תשקע בתרדמתך! עזוב את דרכיך הנלוזות, התרחק מאורח חייהם של כל שאר בני האדם. אינך כמותם; יש לך מעמד מיוחד. כשם שאתה תובע אותו לעצמך, למשפחתך, מתוך כבוד, מתוך הערכה עצמית, דע לך שבמשפחת העמים יש לך מעמד מיוחד."

שכן אם תישא עיניך אל המרומים לעבוד את הצור שקדם לכול, שהוא ראשית הכול, […] אורות כוכביך, אורך שלך — האם לא ייעלמו אורות אלה בחשכה? […] שוב והתבונן בבריאה, ביופייה של בריאה זו, ושאב ממנה השראה.

הוא יצר אותך בצלמו. כלומר: הוא נותן לך את הזמן לברוא את ה"אדם", האדם שממדיו מקצה הארץ ועד קצה הארץ. זהו ה"אדם". זהו ה"אדם" הזה, שהוא בעת ובעונה אחת אוניברסלי ובעת ובעונה אחת "בצלם אלוקים". הוא הנושא את ממד שנים־עשר החודשים של השנה.

שנים־עשר החודשים ושנים־עשר הכוחות המניעים של האדם

אתם יודעים, האר"י ז"ל וספר יצירה הציעו שכשם שיש באדם כוחות מנהיגים — הראייה, הריח, הדיבור, ההילוך, הלב, הכליות המסננות — כך גם בחודשים, בזמן. בספר יצירה שנים־עשר חודשי השנה הם כנגד שנים־עשר הכוחות המניעים של האדם.

וחודש אלול הוא כוח ההילוך, ברגל שמאל. זהו באמת החודש שבו נבחנת מעורבותו של האדם בעולם, כשם שהשופר קורא לנו להתעוררות פנימית, לחרדה של התבוננות עצמית.

"אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר" (עמוס ג, ו) — אם צופר האזעקה נשמע, כולם שואלים: מה קורה? רצים למצוא מחסה במקלט. השופר, לעומת זאת, תובע ממך להתבונן בתוך עצמך: אני מזכיר לך שאיבדת […], שאיבדת את הכיוון בחייך. עליך לשוב ולמצוא אותו, שכן רגל שמאל היא זו ש[…].

לכן צריך ללמוד לשלוט בעצמנו בתנועה זו של השיבה אל ה'. היא מוקפת, ליתר דיוק מותנית, בסליחות הללו שאנו אומרים בכל יום. וזוהי משמעות […]. עוד נשוב לדבר על כך.