שיעור זה מכנס למפגש אחד את מה שמעמיד כל אחד משלושת האבות מול זה הרץ לצדו. לאברהם — נמרוד, ליצחק — ישמעאל ואבימלך, ליעקב — עשו: בכל דור קמה דמות התובעת לעצמה את אותו מקום עצמו ומונעת מן האחר להגיע לכלל מימוש. הרב רפאל בניזרי מראה שעימותים אלה אינם פרשיות משפחתיות, אלא התבנית שממנה נוצקת זהות שאינה חדלה לכבוש את עצמה. השאלה העוברת כחוט השני לאורך השיעור היא: מה עלינו לקלוט אל תוכנו מן היריב, כדי שלא נאבד את אחיזתנו?
נקודת המוצא היא שיקומו של האדם האוניברסלי — אותו צלם אלוקי שאבד במשך עשרים דורות ושאברהם חזר ונטל אותו על עצמו בתואר עברי: מי שאינו נגרר אחר תנועת ההמון. הרב מזכיר שהאבות חיו לפני מתן תורה, בזמן שלא היו בו מצוות: הם אינם מורישים כללים אלא מידות, דגם של קיום. מכאן נסדרת הדרך: חסדו של אברהם, גבורתו של יצחק, ואחריהם מאבקו של יעקב להחזיק יחד את הקול ואת הידיים.
השיעור מתקדם אחר כך אל סוף פרק כ"ז ואל יציאתו של יעקב — ובתוך כך שאלת הבכורה, תפקידה המכריע של רבקה, השמיעה בקול האב והאם, ולבסוף נישואיו של עשו והברית שממנה נולד עמלק. הוא נחתם בהבדל לשוני שהכתוב מציב בין שני האחים: האחד הולך, והאחר יוצא — והבדל דק זה, אומר הרב, יטביע את חותמו על כל צאצאיהם.
מה אומר השיעור
זהותו של ישראל מוגדרת על ידי מפעל שטרם הושלם: להשיב על כנו את האדם של אדם הראשון. המשימה היא לשחזר את האדם האוניברסלי הזה בתנופתו הרוחנית, זה הנושא בתוכו את הצלם האלוקי. צלם זה אבד במשך עשרים דורות, עד שבא אברהם ונטל אותו מחדש. אך הוא נטל אותו בתואר משלו — עברי: האדם המסרב ללכת אחר תנועת ההמון ומטה אוזן לייחודו ולשליחותו. שכן לכל אחד סוד משלו, ואין האחד כחברו.
המילה המבטאת את הסוד מכילה בתוכה את הסוף ואת ההתחלה כאחד. המקובלים קוראים את אותיותיה כסוף, התכלית, וכראש, נקודת המוצא. לפיכך יש להשליך את עצמנו תמיד אל המטרה שאליה אנו חותרים ולפעול לאורך כל החיים — ובתוך כך להישאר נאמנים לתבנית הראשונית. זה גם מה שאומר המטבע שנשא אברהם: על צדו האחד זוג זקנים, ועל צדו האחר זוג צעירים. אין קרע בין העבר לבין ההוויה המתהווה, אלא רצון לחדש ולהפיח רוח, בלי הרף, בעבר שחיינו.
לצדו של כל אחד מן האבות צועד אדם הרץ במקביל בדרך אחרת לגמרי. זהו דבר קבוע: יצחק נאלץ להתמודד עם ישמעאל, המערער על מעמדו; ליעקב עומד עשו מנגד. אין אלה רק יריבויות בתוך המשפחה; הן חוזרות ומתחוללות גם כלפי חוץ — בהנהגה ובמדיניות. לאברהם — נמרוד, המבקש לנשל אותו מרוחניותו; ליצחק — אבימלך, המבקש לגזול ממנו את הארץ המובטחת; וליעקב — מי שמבקש לחטוף ממנו את בכורתו וטוען שהוא ישראל האמיתי. כל היריבים הללו אינם אלא מסכות התובעות לעצמן את אישיותו של האחר ומונעות ממנו להגיע למימוש שלם.
בסופו של דבר בא התואר "ישראל" במקום התואר "אדם". משהושג שם זה, אין עוד החלפת שם: אנו בני ישראל. רק אז נעשה האדם מסוגל למסור הלאה, בתורו, את מציאותו של אדם. אך אי אפשר להגיע לכך בלי להתבונן בחיי האבות, הממלאים את סוף ספר בראשית עד מתן תורה. זאת ועוד: לפני מתן תורה אין מצוות, יש רק דרכי התנהגות — עד מתן תורה אין כללים לנהוג לפיהם ואין מצוות, אלא מידות, אורחות הוויה. מה שעלינו ללמוד מן האבות אינו אפוא מצווה ואף לא כלל חיים, אלא דגם של קיום, כל אחד בייחודו ובטבעו. עם, לעומת זאת, אי אפשר להפקיר לאלתוריה של אישיותו: הוא זקוק לנקודות ציון שינחו אותו. לכן אנו מסיימים עם מידות האבות ומתחילים עם המצוות.
הדרך מתחילה בפתיחות אל הזולת — בחסדו של אברהם. רבי עקיבא לימד שכל התורה כולה נשענת על "ואהבת לרעך כמוך". ה"כמוך" הזה פירושו שבאהבת רעך אתה מממש את עצמך: אם לא תגלה אהבה זו, אם לא תיפתח אל האחר, תישאר מכונס בתוך עצמך, כלוא באנוכיותך, ולא תוכל להתקדם. מה שמאפשר להתקדם הוא החסד. והחסד הזה מוליד אחר כך את הגבורה: הכוח לשלוט בעצמך ולהיות אדון לאישיותך.
יצחק אוהב עוד לפני שביקש הוכחות. הכתוב אומר שראה שהברכה לא פגה, שאור תמידי שרר באוהל, שלא העיבה על האווירה שום אפלה: רבקה שחזרה עבורו את דמותה הרוחנית של אמו — ואז אהב. לא היה צריך להעמיד אותה במבחן; הוא אהב אותה עוד בטרם נתנה לו הוכחות. אהבה זו היא אשראי פתוח, הבנוי על אמון. חכמינו שאלו כיצד מגיעים לאהבת הבריות: האם נדרש קודם קו רוחני מגובש, אהבת ה' שאותה משליכים אחר כך על הרֵע? או שמא אהבת הרֵע היא המתנה את התפתחותנו הרוחנית? שתי האהבות הללו שלובות זו בזו ומהוות גוף אחד, ולעולם אין לבקש להגדיר את האחת באמצעות האחרת. לפעמים צלם האלוקים שבאדם הוא שמשליך אותי אליו; ולפעמים נוכחותו של האחר היא שכופה עליי את נוכחותו של האחר המוחלט.
אין אדם מכיר את עצמו אלא דרך המראה של הטקסט המקראי. מי שאינו מתאחד עם הדמות שהוא לומד על כל פניה, נשאר חסר יכולת להבין את התורה, לחדור לסודה ולמצוא בה פתרון לבעיותיו שלו. איני מוצא בתוכי את כל חייו של אברהם, אבל יש פרקים שבאים לומר לי שאני אברהם; ואחרים — שאני יוסף, שאני יהודה. בקנה מידה קטן יותר, הדבר קיים. הטקסט, בגלותו לי את סודו, מגלה אותי לעצמי. וכך גם ארבעת רובדי הפרשנות אינם מונחים זה על גבי זה: הם שזורים זה בזה, והפשט עצמו הוא סוד, הוא עצמו מדרש, הוא עצמו רמז. אין זה פן פרשני נוסף המצטרף לאחרים, אלא אותה פרשנות עצמה המתפרשת דרך ארבעה פתחים. ובאותו אופן יש לקרוא את האבות: לא כקומות נפרדות, אלא כטקסט אחד הנקרא בכמה עומקים בבת אחת.
כל המאבק בין עשו ליעקב סובב על מה שיש לקלוט אל תוכך. אם לא נמצא דרך לחבר את ידי עשו לקול יעקב, אם נפריד את קול הרוח והתפילה מן הבעיות הטבועות בחיי היום־יום — נאבד את אחיזתנו. נאבד אותה משום שלא יהיה בנו עוד כוח להילחם, ואז יופקר העולם לאלימות — לאלימותו של עמלק. לכן יכול יצחק לברך את יעקב משהכיר בו כקול: משום שלא יהיה תלוי עוד בכוח חיצוני, שכן המאבק הפנימי שהחל עוד בהריון נבלע באדם אחד. לניצחון הפנימי הזה יש מחיר מיידי: הוא מעמיד את יעקב במצוקה, מאלץ אותו לברוח מפני אחיו ומרחיק אותו עשרים שנה מהוריו. אך כשהוא שב ונכנס למאבק עם עשו, הוא יכול לתבוע לעצמו את התואר "ישראל". שם מוכרעת ההכרה באדם, ולכן אין יציאה זו גלות גרידא.
ואולם כל זה תלוי בנשים. לא לחינם רואה הנחש מלכתחילה באישה את השחקנית הראשית של הסיפור: אם יגבר על עמידתה של האישה — ניצח. הוא הצליח, ואדם סבל בשל כך. אצל האבות, שרה, רבקה, רחל ולאה הן שמתקנות את המצב. האישה היא שמבססת את שליטתה ואת אישיותה, שאינה נכנעת, ושקוראת לסדר: שרה בעניין ישמעאל, רבקה בעניין עשו, רחל ולאה בעניין לבן.
אנו חיים לפי שני לוחות שנה שהם אחד. יש לוח הבריאה, שראשיתו בתשרי, ויש לוח עם ישראל, שראשיתו בניסן. לוח ניסן הוא לוח ההיסטוריה שלנו; לוח תשרי הוא לוח האנושי והאוניברסלי. ראש השנה שייך לדין ולזכותו של יצחק; פסח, בקריאתו אל כל רעב וכל נצרך, שייך לחסד. וביניהם עומד חג השבועות, מתן תורה, שבו הופכות המידות למצוות.
המצוות הללו נעשות הכרחיות כשהעם בא במגע עם תרבויות אחרות. אז יש לסייע לו שלא להתפזר, שכן יהודי אינו יכול להגדיר את עצמו ביחס לתרבות אחרת. אומרים "יהודי צרפתי", "יהודי גרמני", "יהודי אמריקאי", "יהודי פולני": אם כן אינך רק יהודי, אתה גם צרפתי, גרמני או פולני, ואישיותך משתנה במידת מה בשל שייכות אחרת זו. במקום שבו הכירו בנו, הכירו בנו כפרטים ולא ככלל: אזרחים שווי זכויות, אך לעולם בלי יכולת לתבוע לעצמנו עוצמה קיבוצית, לאומית — אזרחים צרפתים, בלגים או גרמנים בני הדת היהודית. אך היהודי אינו דת: הוא ישראל, הוא אדם.
יצחק הוא איש האדמה, והוא אינו מסתפק בחפירה מחדש של בארות אברהם. הוא הבין שאין די בהמשך מפעלו של האב: יש לכרות באר משלך, להגשים את מפעלך שלך. זו משמעותה של הבאר שקרא לה "רחובות", כי הרחיב ה' לפניו. ואת הלימוד הזה הוא מבקש להנחיל ליעקב, המכונס מצדו בלימוד, ברוחניות ובאהבה, ואינו רואה את עצמו לא עובד אדמה ולא רועה צאן. ובכל זאת יהיה עליו לעשות זאת, והוא יעשה זאת בבית לבן, שבו לא היה מקום למשחקים — ובזכות זה הצליח.
הבכורה אינה העובדה שנולדת ראשון. הבכור — זה עניין גופני, ביולוגי. זכות הבכורה, לעומת זאת, אינה בהכרח ביולוגית: יש לה אופי רוחני. עשו סבר שלא ויתר אלא על תואר הבכור, שבעיניו לא היה שווה דבר, שהרי ייעלם עם מי שנושא אותו. אך הבכורה היא מה שמאפשר למסור הלאה, ואותה הוא תובע אחר כך — כשם שאותה עצמה תובעים מאיתנו אחרים עד היום.
רבקה שולחת את בנה לברוח, והיא יודעת לאן היא שולחת אותו. היא אינה שולחת אותו למקום של ביטחון מלא: גם לבן הוא בעיה. אבל זו ארץ אחרת, שבה האיבה לא הגיעה לאותו קצה, והיא אומרת לו לשהות שם ימים אחדים, עד שתשוב חמת אחיו. היא מודעת לכך שהיא אמו של זה כשם שהיא אמו של זה. ובכל זאת היא מדברת עם יעקב ואינה מחליפה מילה אחת עם עשו; גם עם בעלה אינה מדברת, ומחדשת עמו את הקשר רק אחרי פרשת הברכות — עד אז כל אחד חי בספרה שלו. העדפתה נובעת ממה שנאמר לה בעת הריונה: שתי אישיויות יתחרו על ההגמוניה, ובסוף ייכנע הגדול לדרישותיו של הצעיר. סביר שלא שיתפה בכך את בעלה.
הכתוב מבחין בקפידה למי שומע כל אחד משני האחים. על עשו נאמר ששמע בקול אביו; לעולם לא נאמר ששמע לאמו. על יעקב אומר הכתוב שהוא שומע אל אביו ואל אמו. האב הוא האחראי על מוסרך ועל רוחך; האם היא הנותנת לך את האמצעים להגן על עצמך בחיי היום־יום. יש להטות אוזן לקריאתו של ה' וגם לכנסת ישראל: אי אפשר לאטום את האוזן לא לזה ולא לזה. עשו, אף בתנופתו הרוחנית, יכול היה לשמוע רק את האב.
החשש הבא נוגע לצאצאים, ומכאן — לנשים. עשו לקח מבנות כנען, ומה שעמד על הפרק היה השחתת אישיותו של אדם בידי סינקרטיזם דתי שהוחדר אל הדרך הרוחנית. הילד שייוולד מנישואים אלה לא יהיה בנו של אברהם, לא יהיה עברי, לא ישיב את אותו גזע שנשמר בקנאות מראשית הימים ושלא רצו לפצלו. לכן מצווה יצחק את יעקב שלא ייקח מבנות כנען, וילך לבקש את אשתו במשפחת נחור, שנותרה קשורה לאותו גזע — לא מצד הזכר, אלא מצד הנקבה.
עשו מנסה לתקן את דרכו, אך הוא עושה זאת הפוך. כדי לתקן, היה עליו לשלח את הנשים שכבר לקח. במקום זאת, משהבחין שנשים אלה אינן מוצאות חן בעיני אביו, הוא הולך ולוקח בת משושלת ישמעאל. אלא שמאחורי ישמעאל מסתתר תמיד עשו, המסתיר שם את זהותו — ומברית זו ייוולד עמלק. אז מתגבשת זהות חדשה, זו של אדום — האדום — והכתוב אומר זאת במפורש.
פועל אחד מבדיל אחת ולתמיד בין שני האחים. על עשו אומר הכתוב שהלך אל ישמעאל: הוא הלך. על יעקב לא נאמר שהלך, אלא שיצא, שעזב. הוא אינו נשאר במצב שבו היה; הוא יוצא מקליפתו ופותח במסע חדש. זה ההבדל שיטביע את חותמו על שתי השושלות: האחת מתקדמת בקצב קבוע ושומרת תמיד על אותה דמות, והאחרת נמצאת בצד החדש, של מה שמתחדש.
תמלול מלא של השיעור
טוב מאוד. ובכן, ערב טוב. אנו ממשיכים את עיוננו בזהותו של ישראל, זהות המצויה תמיד בתהליך של התממשות, שמטרתה להעמיד את ה"בן אדם" — בנו של אדם. כלומר: לשחזר את האדם האוניברסלי הזה בתנופתו הרוחנית, האדם הנושא בתוכו את הצלם האלוקי. אמרנו שלצערנו הוא אבד במשך עשרים דורות עד אברהם; אבל אברהם נטל אותו מחדש, ונטל אותו בתואר "עברי". "עברי" הוא האדם שאינו רוצה ללכת אחר תנועות ההמון, שמבקש להטות אוזן לייחודו, לשליחותו, ל"סֵתֶר" שלו. אתם יודעים, המילה "סתר" פירושה סוד. לכל אחד אכן יש סוד משלו, ואין האחד כחברו. וכשהמקובלים מנתחים את המילה "סתר", הם אומרים: סוף, תור, ראש. שלוש אותיות יש במילה "סתר": ס' — סוף, התכלית; ת' — תור, מהלך החיים, מהלך ההיסטוריה; ור' — ראש, נקודת המוצא. כלומר, עקרונית יש להשליך את עצמנו תמיד אל המטרה שאליה אנו חותרים, ואחר כך, לאורך כל החיים הפרושים לפנינו, להישאר נאמנים ל"ראש", לתבנית הראשונית. ואומרים על מטבעו של אברהם — המדליון שנשא אברהם, שכן הוא אכן נשא מדליון — שעל צדו האחד היו זקן וזקנה, ועל צדו האחר בחור ובתולה.
במילים אחרות, אין קרע בין העבר לבין ההוויה המתהווה; יש רצון לחדש, להפיח תמיד צליל חדש בעבר שחיינו. כך בונים את שמו של אדם; באופן זה ניסו האבות לשחזר את אדם שנפל — ואמרנו שיעקב הוא שמגשים זאת. אבל אכן, כל אחד מן האבות — וזהו דבר קבוע בחייהם — האבות, באשר הם אבות, תמיד יש מישהו שרץ עמם במקביל, אך בדרך שונה לגמרי. לאברהם עומד לוט כמתחרה; יצחק, כמובן, נאלץ להתמודד עם ישמעאל, המערער על מעמדו; ויש עוד, כמובן, את יעקב — ומולו עשו.
הוא ההפך. אבל כל אלה אינם אלא מסכות התובעות לעצמן את אישיותו של האחר, המונעות מן האחר להגיע למימוש שלם — ולא רק בתוך המשפחה. שכן מה שמתרחש אצל אברהם, אצל יצחק ואצל יעקב מתרחש בתוך המשפחה עצמה, אבל גם מחוצה לה: מבחינת ההנהגה, מבחינת ההכוונה, מבחינה מדינית. אצל אברהם, כמובן, יש לנו עסק עם נמרוד — נמרוד המבקש לנשל את אברהם מרוחניותו; אצל יצחק יש לנו את אבימלך, המבקש לגזול ממנו את הארץ המובטחת. ולבסוף, אצל יעקב יש לנו את עשו — אחר המבקש לחטוף מיעקב את בכורתו, וטוען שהוא, ולא יעקב, הוא ישראל האמיתי.
אמרנו שהתואר "אדם" מוחלף בשם "ישראל". כשישראל זוכה לתואר זה, אין עוד החלפת שם: אנו "בני ישראל". באותה שעה נעשים אנו מסוגלים למסור בתורנו את מציאותו של אדם. אך את זה איננו יכולים לגלות יחד בלי להתבונן בחיי האבות. וחיי האבות, אם תרצו, הם שמכוונים את התקופה כולה: מסוף ספר בראשית ועד מתן תורה — עד ההתגלות. שכן עד מתן תורה אין כללים מבוססים; אין מצוות. יש מידות — אורחות התנהגות, אורחות הוויה, ותו לא.
מה שעלינו ללמוד מאבותינו אינו מצוות ואף לא כללי חיים, אלא דגם של קיום — כל אחד בייחודו, כל אחד בטבעו, כמובן. ובראש ובראשונה — הפתיחות הזאת אל הזולת: זהו חסדו של אברהם. ולכן אמר רבי עקיבא שהכול — כל התורה כולה — נשען על "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). אבל ה"כמוך" הזה פירושו: באהבת רעך אתה מממש את עצמך. אם לא תגלה אהבה זו, אם לא תיפתח אל רעך, תישאר מכונס בתוך עצמך, כלוא באנוכיותך; לא תוכל להתפתח ולהתקדם. מה שמאפשר לך להתקדם הוא החסד. ואחר כך, מה נותן לך החסד הזה? הוא נותן לך את הכוח לשלוט באישיותך, להיות אדון לעצמך — זוהי דרכם של האבות. וכשאדם נעשה אדון לעצמו מתוך אהבה זו — שימו לב — הוא מגיע למדרגה נוספת. שכן אמרתי ואני חוזר ואומר: מי שגילה אהבה במלוא מובן המילה, בלי שנזקק להעמיד את האדם במבחן — זה יצחק. יצחק אהב באמת את רבקה; אבל הוא אהב אותה — כך מספר לנו הכתוב — כשראה שהעיסה אינה מתקלקלת, שהברכה אכן שורה בה, שאור תמידי דולק באוהל, ושהאווירה אינה סובלת מאפלה כלשהי. אתם רואים: היא שחזרה עבורו את דמותה הרוחנית של אמו, ואז אהב. הוא לא נזקק להעמיד את האדם במבחן. הוא אוהב אותה עוד בטרם נתנה לו הוכחה.
האהבה הזאת היא אשראי שהוא מעניק; היא בנויה על אמון. ובזה אכן מייצג יעקב גם את האמת וגם את האהבה. אמת — משום שידע לגלות את החסד הזה, את הגבורה הזאת מול עשו, ואת האהבה הזאת שגילה. וכאן שאלו חכמינו: האהבה הזאת הנדרשת מאיתנו, אהבת הבריות — כיצד מעניקים אותה? כיצד מגיעים אליה? האם היא עוברת דרך אהבת ה'? האם יש צורך קודם כול בקו רוחני מגובש כדי להשליך אותו על הרֵע? או שמא אהבת הרֵע היא שמתנה את אהבתנו לה', את התפתחותנו הרוחנית? זו שאלת הביצה והתרנגולת. וחכמינו אומרים ששתי האהבות הללו שלובות זו בזו; הן מהוות גוף אחד, ולעולם אין לבקש להגדיר את האחת באמצעות האחרת.
ולפיכך, לפעמים צלם האלוקים שבאדם הוא שמשליך אותי אליו, ולפעמים נוכחותו של האחר היא שכופה עליי את נוכחותו של האחר המוחלט — האחר באות גדולה. זהו ישראל; זהו […]; זהו אכן המפעל שעליו נאבקים עשו ויעקב, משום שאלה שתי מגמות. וזאת, מה לעשות, צריך לדעת — אחרת אין מבינים דבר וחצי דבר. וכך גם בלימוד התורה עצמו: מי שרוצה להכיר, להכיר את עצמו — הרי זה דרך המראה של הטקסט המקראי. אתם יודעים, אם איננו מתאחדים עם הדמות המקראית שאנו לומדים, על כל פניה, איננו מסוגלים להבין את התורה, לחדור לסודה, ואפילו למצוא פתרון לבעיותינו.
את חייו של אברהם איני מוצא בשלמותם בתוכי; אבל יש פרקים שבאים לומר לי שאני אברהם. יש פרקים שבאים לומר לי שאני […], שאני יוסף, שאני יהודה. אני חי זאת לאורך שלבי החיים — אולי בקנה מידה קטן, אבל זה קיים. ואז אני הדמות הזאת; אני הטקסט הזה. זהו ספר תולדותיי שלי, תולדות האדם, האדם שאני רוצה להיות — זה הנושא את הצלם האלוקי. ובאותו אופן יש להתבונן גם בפרשני המקרא. אומרים שיש לנו ארבעה רובדי פרשנות. ארבעת הרבדים הללו פועלים זה על זה — לא הייתי אומר שהם מונחים זה על גבי זה; הם שזורים זה בזה. הפשט, המובן המילולי, הוא עצמו סוד; הוא עצמו מדרש; הוא עצמו רמז. אין זה פן פרשני אחר; הוא חי יחד עם אותה פרשנות עצמה, עם ארבע הקריאות של הטקסט. ואז הטקסט מגלה לי את סודו — אבל ברגע שהוא מגלה לי את סודו, הוא מגלה אותי לעצמי.
לכן המאבק בין עשו ליעקב הוא מכריע. מכריע — מדוע? משום שאם לא נצליח למצוא את הדרך לקלוט את עשו אל תוכנו — כלומר ללבוש את בגדיו, להיות "והידיים ידי עשו" לצד "הקול קול יעקב" — אנו מפרידים בין קול יעקב, קול הרוח, קול התפילה, לבין הבעיות הטבועות בחיי היום־יום. אנו מאבדים את אחיזתנו. אנו מאבדים את אחיזתנו, משום שאז אין בנו כוח להילחם, ואז העולם מופקר לאלימות. איזו אלימות? זו של עמלק. ועמלק — ממי הוא נולד? זו הבעיה הנדונה בסוף, כשיעקב מצליח לשכנע את אביו יצחק שהוא יכול להיות "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז, כב).
אז יכול יצחק לומר "גם ברוך יהיה" (בראשית כז, לג): הוא ראוי לברכה זו, משום שלא יהיה תלוי בכוח חיצוני; שכן המאבק הפנימי הזה, הנמשך מאז ההריון, נבלע בכך שיעקב נטל לידיו את היכולת הזאת ושילב אותה בתוך עצמו. זה אמנם מעמיד אותו מול לבן, מאלץ אותו לברוח מפני אחיו, מאלץ אותו להתרחק עשרים שנה מהוריו; אבל כשהוא שב, הוא יכול — בהיכנסו למאבק עם עשו — לתבוע לעצמו את התואר "ישראל", לתבוע את ההכרה באדם. והנה אמרנו שכל זה היה תלוי — במי? באישה. לא לחינם רואה הנחש, כבר בראשית, באישה את הקורבן — את השחקנית הראשית של הסיפור. אם אכן יצליח לגבור על עמידתה של האישה, הרי שבסופו של דבר זכה בדינו. ולצערנו הוא זכה. הוא הצליח, הוא הצליח, ואדם סבל בשל כך. אבל אצל האבות, מי שתתקן באמת את המצב היא האישה: היא מבססת את שליטתה במצב, את אישיותה; היא אינה נכנעת, והיא קוראת לסדר — את אברהם בעניין ישמעאל, את יצחק בעניין עשו; ורחל ולאה — בעניין לבן.
זהו מהלך שיחזור ויתחדש אצל בני ישראל במצרים. בני ישראל במצרים — אתם יודעים היטב שספר שמות הוא לידתו של העם היהודי, ואילו לידתו, בריאתו של העולם, היא בספר בראשית. ולנו יש שני לוחות שנה שהם אחד. יש לנו לוח הבריאה, שראשיתו בתשרי, אבל יש לנו גם לוח עם ישראל, שראשיתו בניסן. לוח ניסן הוא לוח ההיסטוריה שלנו; לוח תשרי הוא לוח האנושי, האוניברסלי. ועלינו לחיות את שניהם: האחד ביראה — האוניברסלי נתון בסימן היראה; ופסח שרוי באהבה, זהו שיר השירים. האוניברסלי — הוא הדין, הצדק.
שם, ביום ראש השנה, […] זוהי זכותו של יצחק. ופסח הוא "כל דכפין ייתי וייכול" — כל מי שרעב, נגיש לו לאכול; כל מי שנצרך, נסייע לו. זהו חסד. ובין שני אלה עומד חג השבועות, מתן תורה. מתן תורה פירושו מצוות: אין אלה עוד מידות; המידות נעשו מצוות. עם אי אפשר להפקיר, נאמר, לאלתוריה של אישיותו. יש לתת לו יסודות שינחו אותו בדרך ההצלחה. וכך סיימנו עם מידות האבות, ואנו מתחילים עם המצוות. והמצוות הללו נעשות הכרחיות כשהעם ידע גלות, כשבא במגע עם התרבויות, כשנפגש עם תרבויות אחרות. ואז יש לסייע לו, אכן, שלא להתפזר, שלא להיות יהודי המגדיר את עצמו ביחס לתרבות אחרת.
נהגו לומר: "אני יהודי צרפתי", והאחר — יהודי גרמני, והאחר — יהודי אמריקאי, והאחר — יהודי פולני. אם כן אינך רק יהודי: אתה גם פולני, אתה גם גרמני, אתה גם צרפתי. יש כאן אישיות שהשתנתה במידת מה בשל שייכותך לתרבות אחרת, לאזרחות אחרת. המקום שבו אתה יכול להיות באמת ישראל ותו לא, יהודי ותו לא — הוא כשאתה בארצך שלך, בארץ ישראל; אז אתה חדל להיות גרמני, צרפתי, פולני, בן מיעוט וכן הלאה. זוהי הזהות שאנו תובעים, אך אין היא בידינו — לא רצו להכיר בה אצלנו כעם. נזכור: בארצות שבהן העניקו לנו הכרה, הכירו בנו כפרטים, לא ככלל.
אנו אזרחים שווי זכויות, אך לעולם אסור לנו לתבוע לעצמנו מעמד של כוח קיבוצי, לאומי — לא, זאת לעולם לא, להפך. אם מכירים בנו ומעניקים לנו זכויות, אין זה כיהודים אלא כאזרחים צרפתים בני הדת היהודית, אזרחים בלגים בני הדת היהודית, אזרחים גרמנים בני הדת היהודית. וכך נעשית היהדות דת. אבל היהודי אינו דת: היהודי הוא ישראל, הוא אדם — הוא אדם. כל זה יבאר לנו את החלק האחרון הזה, את סיומו של פרק כ"ז. כבר אמרנו שיש כאן מאבק בין שתי השקפות. השקפתו של יצחק, שהוא איש האדמה, שהבין שאין אפשרות להסתפק פשוט בחפירה מחדש של בארותיו הישנות של אברהם.
לא — יש לכרות באר משלך; יש להגשים את מפעלך שלך. וכך, מתוך המפעל הזה שעשה הוא עצמו — באר רחובות, "כי עתה הרחיב ה' לנו" (בראשית כו, כב) — הוא מבקש להנחיל את הלימוד הזה ליעקב, המכונס בתוך עצמו: בעיקר בלימוד, ברוחניות, באהבה — אלא שהוא לבדו. הוא אינו רואה את עצמו לא עובד אדמה ולא רועה צאן; ובכל זאת עליו לגלות נכונות להיעשות כזה, לעשות זאת בשעת הצורך. והוא אכן יעשה זאת. בבית לבן לא היה מקום למשחקים […] — אבל הוא עשה זאת, עשה זאת, ובזכות זה הצליח. אך האם רק משום כך הלך אל לבן?
מנקודת מבט זו, יש למעשה שתי יציאות — יש אכן שתי יציאות. הכתוב, בסוף פרק כ"ז, מספר כיצד עשו נודע שברכתו הוסטה ושלא יוכל לתבוע את זכות בכורתו. וכבר הבחנו בין זכות הבכורה לבין היות האדם בכור גרידא: הבכור הוא פשוט עניין גופני, ביולוגי, ואילו זכות הבכורה אינה בהכרח ביולוגית — יש לה אופי רוחני. ומי שתבע אותה סבר שלא ויתר באמת אלא על תואר הבכור הזה. תואר הבכור הזה לא היה שווה בעיניו דבר; הוא אינו עובר בירושה. מה יעשה בו? יום אחד ימות, ולא יהיה לו בו עוד צורך.
אבל זכות הבכורה היא זו המאפשרת למסור הלאה, ואותה הוא תובע — ואותה תובעים גם מאיתנו אחרים. אם כן, מה עלינו לעשות כשאנו חשים מותקפים בידי הכוח החיצוני הזה הנוטר לנו, משום שלא זכה בהכרה שאנו זוכים בה? רבקה אומרת: "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך" (בראשית כז, מב). וכן, חוזרים כאן אל קין והבל — הדבר שב ונשנה. מה עלינו לעשות באמת מול אנשים הנוטרים לנו משום שאנו מצליחים היטב לשאת את שני הדברים גם יחד? ולא רק שאנו עומדים בכך, אלא שאנו מצליחים — מצליחים לגמרי. היו רוצים שנהיה רק "בני הדת היהודית", אבל איננו רק בני הדת היהודית.
אנו ישראל, ובכל זאת נטלנו את ידי עשו. אנו קולטים אותן אל תוכנו — וקולטים אותן יחד עם דברו של יעקב: "הקל קול יעקב והידים ידי עשו". הן חלק מאיתנו. אין אלה ידיים אחרות, אין אלה ידיים זרות. אלה ידינו שלנו, הסרות למשמעתו של קול יעקב. הבל חשב שיוכל בכל זאת לחיות לצד אחיו, לצד קין. בסופו של דבר נפל קורבן: כן, אחיו הרג אותו. וגם עשו מתכונן להרוג. ולכן, משיודעים זאת, יש לפעול ברגע שהדבר נראה רע — לא להישאר במקום ולקוות לימים טובים יותר.
"קום ברח לך אל לבן אחי חרנה" (בראשית כז, מג) — כך היא אומרת לבנה. אבל לאן היא שולחת אותו? היא אינה שולחת אותו למקום שבו יהיה בביטחון מלא. גם לבן הוא בעיה. אבל לעת עתה זוהי ארץ אחרת, שבה האיבה הזאת לא הגיעה לאותו קצה. "וגם שם, דע לך שלא תמצא את אותה שלווה שהיית מוצא בארץ המובטחת; אבל חשוב תמיד על 'ימים אחדים' (בראשית כז, מד) — לשהות ימים ספורים, עד שתשוב חמת אחיך." רבקה מודעת לכך שהיא אמם של עשו ושל יעקב גם יחד. רבקה מדברת עם יעקב; עם עשו לא החליפה אף מילה אחת. ויעקב, אלמלא התחבולה הזאת שאמו הכווינה, עלול היה גם הוא שלא לבוא במגע עם אביו.
זו דממה מוחלטת. רבקה אינה מדברת עם בעלה; היא מחליפה עמו דברים רק לאחר הסטת הברכה הזאת. עד אז כל אחד חי בספרה שלו, בחייו שלו. וכך, לבסוף, יש הכבוד שהבנים חבים להוריהם. על עשו לא נאמר שידע לשמוע בקול אמו או לכבד את אמו. לא: עשו שמע בקול אביו. לא כן יעקב, שכן על יעקב אומר הכתוב "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו" (בראשית כח, ז) — אל האב ואל האם.
על איזה אב ועל איזו אם מדובר? מדוע ההדגשה הזאת? האב הוא האחראי על חינוכך. האם היא שנותנת לך את האמצעים להתגונן מפני קשיי היום־יום. ומי היא אמך? זוהי ישראל — כנסת ישראל. עליך להטות אוזן גם לקריאתו של ה' וגם לכנסת ישראל; אינך יכול לאטום את אוזנך לא לזה ולא לזו. וליעקב הייתה היכולת הזאת. ואילו עשו, אף בתנופתו הרוחנית, יכול היה לשמוע רק ל"אבי", ולא ל"אמי". וכאן עולה בעיה חמורה — ובמיוחד כשמתעוררת שאלת הצאצאים, שאלת הבנים, שכן זה מה שמטריד את שניהם יותר מכול, ובמקום השני […].
רבקה ויצחק — שכן יצחק קורא לבנו; אבל קודם, סלחו לי, רבקה. היא אומרת: "למה אשכל גם שניכם יום אחד" (בראשית כז, מה). "אני אמכם, ואשאר אמכם — גם של יעקב וגם של עשו. ההעדפה הזאת שנתתי לאחד על פני האחר נובעת מכך שנאמר לי, כשהיה המאבק ההוא בהריון בניי, 'ורב יעבד צעיר' (בראשית כה, כג): שתי אישיויות, שתי אישיויות חזקות, יתחרו על ההגמוניה, ובסוף ייכנע הגדול לדרישותיו של הקטן, של הצעיר." אבל כנראה לא סיפרה על כך לבעלה. ועכשיו מה שהיא חוששת ממנו הוא כישלון בתחום האחר. מהו התחום האחר? זהו עניין אשתו של יעקב, של האחר — ובמיוחד משום שידעה שעשו השחית את אישיותו של אדם כשלקח מבנות כנען, שהיו "מורת רוח", שנעשו מורות דרך רוחניות, שביקשו בכל מחיר להחדיר את פולחנן אל דרכם הרוחנית של הקדושים: סינקרטיזם דתי. וכאן יש כישלון. יש כישלון משום שהילד שייוולד מנישואים אלה לא יהיה "עברי"; לא יהיה בנו של אברהם העברי; לא יהיה בנו של האדם שאברהם ביקש להשיב, שאותו שמר בקנאות מאז ימי עבר. דיברנו על הגזע הבלתי־מובחן הזה של האדם הראשון, שלא היה אמור להתפצל כפי שקרה בדור הפלגה. אברהם נטל אותו על עצמו, והקליפות — ישמעאל ועשו — הוסרו. אבל עכשיו, אם חתים וחווים יתערבו בהולדה הזאת, הילד יהיה […]; דמותו של אדם, שיכולה הייתה להשיב על כנו את הגזע הבלתי־מובחן הזה, לא תהיה עוד אפשרית. וזה, לצערנו, מה שקורה עם עשו. שכן הוא מנסה לתקן את דרכו, אבל כדי לתקן היה עליו לשלח את הבנות החתיות והחוויות שלקח — שתי הנשים, שהיו עובדות אלילים.
אבל לא. מה הוא עושה? הוא מבחין שהנשים הללו אינן מוצאות כל כך חן בעיני אביו, שהרי אביו ציווה את אחיו, את יעקב, שלא ייקח מבנות כנען, וילך לבחור את אשתו לעתיד במשפחת נחור, שנותרה קשורה לעבר. מדוע נותרה קשורה לעבר? לא מצד הזכר, אלא מצד הנקבה. הצד הנקבי, שהיה בכוחו ללדת, שמר עדיין בתוכו את האפשרות לשחזר את הגזע הבלתי־מובחן הזה — ואלה הן רבקה, […]. וכך עשו הולך ובוחר בת — בחושבו שהוא עושה את הטוב — משושלת ישמעאל: "את מחלת בת ישמעאל" (בראשית כח, ט). ואת זה חווינו ועודנו חווים בהיסטוריה, שכן מאחורי ישמעאל מסתתר תמיד עשו — או שעשו מסתיר את זהותו.
וכשנכרתת ברית בין ישמעאל לעשו — מי ייוולד ממנה? עמלק. ופריה של ברית זו של עשו עם ישמעאל הוא יצירתה של זהות חדשה, המובלטת כאן, שכן כאן אומר הכתוב "עשו הוא אדום" (בראשית לו, א). זהות חדשה מתגלה: זו של אדום. וזה אכן מזכיר את האדום — את השמש — ואת האינפרא־אדום והאולטרה־סגול. […] האינפרא־אדום […]; האולטרה־סגול, […] קרינה רחבה יותר. אבל האיש, האיש הזה — הוא עשו, עשו. ועליו נאמר "וילך".
הוא הולך. אתם רואים, הכתוב אומר "וילך עשו אל ישמעאל" (בראשית כח, ט). יש כאן דקות קטנה שלא תמיד שמים אליה לב: "וילך עשו אל ישמעאל" — הוא הלך. על יעקב לא נאמר שהלך: הוא יצא, "ויצא יעקב" (בראשית כח, י), הוא עזב. הוא אינו נשאר במצב שבו היה ורק מתקדם; לא — הוא יוצא מקליפתו ופותח במסע חדש. זה ההבדל שיישאר לעולם ושיטביע את חותמו על שתי השושלות. שושלת עשו: נתקדם בקצב קבוע ונשתדל לשמור תמיד על אותה דמות. ואילו שושלת ישראל היא ה"חדש", ה"מתחדש" — התחדשות מתמדת. זהו, אני עוצר כאן, אם יש לכם שאלות.
להמשך הלימוד
- ← השיעור הקודם: שלושת האבות: מראה לחיינו שלנו
- כל השיעורים בסדרה: שלושת האבות
- מיהו הרב רפאל בניזרי?