שבועות: מגילת רות ומידת החסד

יש בתנ"ך בסך הכול חמש מגילות, והן מחולקות על פני מועדים שונים של השנה. שיר השירים אנו קוראים בפסח. בשבועות אנו קוראים את רות. בסוכות — את קהלת. בפורים — מגילת אסתר. ואיכה שייכת לתשעה באב: ירמיהו הנביא אכן חיבר קינה על חורבן הבית. והנה, בעוד שבשאר המגילות הקשר בין המאורע למגילה גלוי, היחס בין מגילת רות לשבועות הוא — נאמר — רופף במקצת. אבל ננסה יחד לחלץ כמה נקודות מתוך רות, ונראה כיצד סיפור רות שופך אור חשוב על התגלות התורה בהר סיני.

סליחה? כולם שומעים, נכון? המיקרופון כאן, אצלי הוא פתוח. — שומעים אותך, שומעים. — במדרש רבה אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא איסור ולא היתר, לא טומאה ולא טהרה. ולמה נכתבה בידי שמואל הנביא? אך ורק בשל מידת החסד העולה ממנה לאורך כל הסיפור. ואולם, באורח פרדוקסלי, סיפורה של רות נפתח דווקא בהיעדר חסד. "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" (רות א, א) — "בימי השופטים", כך מתרגמים, אבל לאמיתו של דבר פירושו: בזמן שבו שופטים את השופטים. אין לכך קשר ישיר למועד של היום, אבל תקופת השופטים מתאפיינת בכך שאיש הישר בעיניו יעשה.

כל אחד היה חופשי לקבל את ההחלטות שרצה, להישמע לסמכות או לדחות אותה; אין מלך בישראל, וירושת השלטון הייתה קשה מאוד, שנויה במחלוקת עזה בתוך העם, ובאותה שעה אכן התחולל סחף. […] נאמר שהסחף היה כזה שאלימלך, בשעת משבר כלכלי — ומובן שתמיד יש משברים כלכליים בארץ החסרה מנהיג המסוגל להביאה אל חוף מבטחים, ובייחוד כשהמשפט מושחת, שאז אין חלוקה צודקת בחברה.

יש רעב בארץ. והוא היה איש בעל מעמד, אפרתי […]: ביתו היה הבית שבו אפשר היה לחלק לחם, שכן היה איש עשיר שיכול היה לכלכל את העם כעשר שנים — והוא מעדיף לעזוב את הארץ, מנצל את הרעב שפרץ, ללכת לשדי מואב. ואיש זה, בתחילה, עושה את דבריו בהסתר עד כדי כך שהכתוב אינו מזכיר את שמו, ורק בפסוק השני יזכירנו, משום שהאנשים שנהגו לדפוק על דלתו ולבקש ממנו עזרה אינם מוצאים אותו — מה קרה? אלימלך עזב את הארץ עם ילדיו, שני בניו מחלון וכליון, ועם אשתו נעמי. ואכן עולה השאלה: מדוע עזב את הארץ? הרי ודאי ידוע לכם שיש שלושה דברים שבשבילם מותר לצאת מן הארץ — כוונתי לארץ ישראל: כדי לישא אשה; כדי ללכת אל רב וללמוד תורה; ויש אפשרות שלישית — אם אין מוצאים פרנסה. אם אין מצליחים להשיג את הלחם, יוצאים מן הארץ.

הדבר מותר, וראינו שאצל אברהם היציאה מן הארץ הייתה ניסיון שאף זכה עליו לשכר. שהרי אברהם הלך לארץ המובטחת על פי ציווי ה', והנה: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י) — אין מה לאכול. גם זה קורה: יש עשרה רעבים שנגזרו מראש, באורח פרדוקסלי. ויש משבר כלכלי המחכה לנו ערב ביאת המשיח. איני יודע אם כבר התחיל או עדיין לא, אבל מכל מקום הוא נגזר. העניין הוא שאצל אברהם מקובל שיצא מן הארץ כדי לרדת למצרים. אצל יעקב הדבר אף מעודד, שהרי הקב"ה עצמו אומר ליעקב: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה… אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו, ג–ד). אצל אלימלך הדבר נענש. ועד כדי כך נענש — זו הסכנה שבה אדם נתון כשהוא מביא את משפחתו לפינה נידחת בגולה — שבסופו של דבר לא רק המוות הרוחני מחכה לנו, אלא שחינוך הילדים יהיה כזה שהם הולכים ומחפשים להם נשים, נשים נכריות; המשפחה מתפוררת, מתנוונת. וזה מה שקורה אצל אלימלך: לא נשאר ממנו דבר.

אבל במה הדבר שונה מאברהם ומיעקב, למשל — שהרי אלה מצבים שאנו מכירים? פשוט מאוד: משום שיש מונח המבטא את ההליכה אל הארץ ואת העזיבה שלה. או שעושים עלייה — כלומר התעלות: לעלות לארץ ישראל פירושו לדאוג להתעלותך הרוחנית — או שעוזבים את ארץ ישראל, כלומר מתעלמים מן ההתעלות הזאת ועוברים תהליך של ירידה. ובכן, כשאין הצדקה, והולכים לארץ אחרת בלי להתחשב בעלייה או בירידה… עלייה פירושה: אם אני מודע לכך שההליכה לארץ ישראל היא עלייה ושהעזיבה שלה היא ירידה, אעשה בכל מחיר —

— כדי לשוב אחר כך אל המקום שעזבתי. המשבר הוא שהכריח אותי; זה יהיה זמני, ויום אחד אחזור. אבל אם אין זה "וירד" — אם אני פשוט נוסע, הולך למקום כלשהו, ואיני אומר "אני יורד" — […] הרי אני פונה אל אופקים אחרים, ואם אחזור יום אחד — אין לדעת; וזו כל הבעיה. אצל אלימלך לא נאמר "וירד"; אצל אברהם — כן, הוא מודע לירידתו. לכן, יום אחד, הוא ישוב. אצל אלימלך? לא: "וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (רות א, ד). הוא משתקע שם לצמיתות: "וַיִּהְיוּ שָׁם" (רות א, ב). את כל קיומם השקיעו שם. וזהו חטא.

אתם יודעים במה זה חטא? משום שהתורה עצמה — כל מצוות התורה — אין להן משמעות שלמה אלא בארץ ישראל. התורה שלמה בקיומה, ויש משמעות לקיומה, רק בארץ ישראל. ואילו במקום אחר […] אין היא אלא GPS, "וייז": היא מראה לנו את הדרך, מזכירה לנו את הסדר, ואנו שם כדי לשמור על אחדות העם היהודי. אנו מקיימים את כל מצוות התורה משום שזו דרכי להזדהות עם עמי; זו הדרך להתייחד עם עמי. ובכן, אצל אלימלך נחשבת עזיבתו את בית לחם יהודה לחטא, ויש לה ההשלכות שאנו מכירים. זה הלימוד הראשון: התורה ניתנה בסיני לציבור, לא ליחיד, לא ליחידים, נכון? אפשר לקיים את התורה רק בציבור, בכללות. וכל אחד, בקיימו את מה שהוא מקיים — האות שהוא מחזיק בתורה מצטרפת לזו שחברו מבליט, למצווה שחברו מקיים, וכן הלאה. ועכשיו יש משמעות שנייה. המשמעות החשובה השנייה היא שהתורה ניתנה בתחום […] — במדבר, כפי שכבר ראינו.

זה מקום הדיבור, מקום ההכוונה; זה המקום שבו הנסיך הקטן מבקש להתאלף או לאלף; זה מקום ההתייחדות של ההוויה עם המוחלט. והתורה אינה תוצר — אף שהיא קשורה לארץ, אין היא תוצר של הארץ, אין היא תוצר של נסיבות. נדרש מינימום: להיות חופשי, להיות משוחרר, כדי לגשת אל לימוד התורה, וזהו למעשה עיקרון האוניברסליות של התורה. התורה — ודאי, "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים" — אבל היא הוצעה לכל האומות האחרות, לא רק לעם ישראל; האומות האחרות לא קיבלוה משום שלא היו מוכנות די הצורך. והתורה תובעת מעבר ביסורים, בניסיונות בלתי פוסקים; אז נחצבת זהותו הרוחנית של האדם. והעם היהודי חצב את זהותו הרוחנית, למרבה הצער, במחנות העבודה, במחנות המוות; ומי שהצליחו לעבור את כור ההיתוך הזה, לצאת מן המחנות, זכו להתגלות יוצאת דופן — התגלות שאיש אינו מכחיש, עד כדי כך הייתה גלויה: עם שלם קיבל את התורה בהר סיני. התורה באה לפי מידתו של כל אחד, וכל אחד השיג את התורה לפי כוחותיו. והנה, במואב יש דבר מיוחד. מואב, כידוע לכם, הוא העם אשר — כמו הממזר, ילד הניאוף — "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ד): התורה גזרה שכל בן מואב וכל בן עמון לא יתקבל בקהל ישראל, גם דור עשירי.

על המצרים לא גזרה התורה דבר כזה. מדוע? מה הטעם שבתורה? "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כג, ה) — הם סירבו להגיש לכם מים ולחם שהייתם מוכנים לשלם עליהם, וזאת ערב כניסתכם לארץ המובטחת; כבר אז ביקשו לחסום את דרככם. ומשום כך — זה האנטי־חסד, ההפך, הניגוד לאברהם. הרי יודעים אתם היטב שאברהם הוא החסד, כלומר האהבה. וכשעלה משה להר סיני לקבל את התורה, החלו כל המלאכים לערער […]: מה הוא עושה כאן? "מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ" (שבת פח, ב) — בן אדם זה בינינו.

והתשובה: הקב"ה הלביש את משה קלסתר פניו של אברהם, ואמר להם: כיצד תוכלו לדחותו? הוא פתח לכם את ביתו כשהייתם מחופשים לערבים; הוא שימש אתכם, אכלתם על שולחנו — והיום אתם מערערים עליו? זו כפיות טובה כלפי האיש הזה. כלומר, חותמה של התורה הוא קודם כול החסד. או ליתר דיוק: "וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ" (משלי לא, כו). מי שמבקש בתורה רק […] את הדין הקפדני, רק את ההלכה היבשה, לא חדר אל מלוא עומקה של התורה. ולכן הרחיקו חכמינו לכת ואמרו: "הלכה ואין מורין כן" — כן, ייתכן שזו ההלכה, אבל אין מלמדים אותה כך. מדוע? "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו, ב): הדיין צריך לשקול כל מצב לגופו ולא להשוות מעשה למעשה. בכל פעם הדבר משתנה, ויש להתחשב בכך. העיקר הוא החסד. שהרי התורה היא מידת הדין — נכון. לציבור נדרשת מידת הדין. אבל ליחיד, לחיי הקהילה, נדרשת מידת החסד; ולכן, כשמידת החסד חסרה, באה מידת הרחמים. מהי מידת הרחמים? המילה "רחמים" באה מן […] — ובכן, יש לעשות מחדש, יש לברוא את האדם מחדש, יש לברוא את האדם מחדש. וזה מה שנאמר ביציאת מצרים.

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם" (שמות יב, ב): הוא "ראשון", הוא "ראש" — אבל מדוע הכפילות הזאת? […] משום שצריכה להיות באמת בריאה מחודשת של ההוויה. ההתחדשות אינה סתם עשיית שיפוצים בישן — לשקם, לשקם, לשקם — אלא בריאה מחדש של האדם. ולכן הגר, המתגייר שקיבל על עצמו להצטרף לעם ישראל, נחשב כמי שנולד זה עתה. הוא ברא את עצמו מחדש: זה מושג ההתחדשות, העושה את האדם לבריה חדשה לגמרי. ולא יכלה להיחוות באמת אלא בידי מי שזר לעם ישראל — בדמותה של רות. ורות היא "אמה של מלכות" — של מלכות המשיח: דוד הוא שיוצא מרות […]. אבל מה מוצאה? בני נעמי נושאים נשים מואביות, רות וערפה; ובאורח פרדוקסלי, גם כשמתים הבנים, נשארות שתי הנשים הללו דבוקות בחמותן.

דבר נדיר הוא למצוא כלות הדבוקות כל כך בחמותן, כשהן עצמן היו נסיכות. הן היו נסיכות, בנות מלכי מואב […]; וכיצד, בסופו של דבר, אפשר היה להשלים עם מצב שבו אנו מוצאים את נעמי על סף תהום, נטושה ובודדה? והיא נוטלת זאת על עצמה — ולא רק נוטלת על עצמה: נעמי מודעת לירידה מארץ ישראל אל הגלות, ורואה חובה לעצמה לשוב עתה אל ערש מולדתה, למצוא שוב את ארצה, מקום שבו הרוחניות דחוסה הרבה יותר וזהותה שלמה. והרי ידוע לנו שנעמי זכתה לרות זו משום שהיו הליכותיה נעימות: הייתה עדינה מאוד, נוחה מאוד בדרכה, בהנהגתה, בהתנהגותה. ורות — היא מואביה; מהיכן היא באה?

היא באה — מוצאה מלוט. לוט, שהלך אחר אברהם בנדודיו מרצונו החופשי, ואחר כך נטה מן הדרך ובחר בסדום, משום שהיה טוב לחיות בסדום. ובסדום היה משפט מבוסס: לא ידעו שם מעשי צדקה ומעשי חסד. בני האדם נאלצו להסתדר בכוחות עצמם — "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) — זה היה החוק. בנות לוט עמדו להימסר לאנשי סדום, כדי לומר להם: מדוע אתם מתקהלים? מדוע אתם מוחים על נוכחותם של המלאכים האלה, שבאו לבשר על הפיכת סדום ושלוט הכניסם לביתו? משום שירש את המידה הזאת מאברהם. ולכן הוא נשאר — כבר בסדום, אבל לא בתוך העיר סדום, אלא בשער העיר סדום. ובכל זאת, האדם נסחף אחר סביבתו.

ראו: "הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת… אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" (בראשית יט, ח). כששתי הנערות האלה נמצאות עם אביהן, הן אומרות: אנו עתה בעיירה קטנה; "וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ" (בראשית יט, לא) — אין איש שיוכל לבוא עלינו, ואנו רוצות להקים משפחה. אנו רוצות להינשא, להקים משפחה. מה הן עושות? הן לוקחות את אביהן — אנו מכירים את הסיפור — ומאיחוד הבכירה עם אביה בלילה הראשון נולד מואב; מאיחוד הצעירה עם אביה בלילה השני נולד עמון. והנה, זהו חסד שהוא זימה — חסד שהוא מעשה תועבה, משום שלחסד צריכים להיות גבולות, זה נכון; אחרת הוא זימה. זה מה שקורה עם בנות לוט. אבל הכוונה […] טבעה — טבעה באופן כזה שעתה, אחרי סינון על גבי סינון לאורך הדורות, אנו מוצאים, לא כן, עמון ומואב שיש בהם הרבה מאבותיהם. שכן כך יש להבין "מעשה אבות סימן לבנים".

מה פירוש "מעשה אבות סימן לבנים"? בדרך כלל מתרגמים: מה שעושים האבות, מוצאים אותו איכשהו אצל הבנים, לא? ובכן, "אבות": מה שעושים האבות קובע את הנהגתם ואת התנהגותם של הבנים. אנו אחראים לילדינו, ולכן מה שהרשינו לעצמנו, אפילו בחשאי, בהסתר וכו' — נטביע בכך חותם כלשהו בצאצאינו […]. אבל שימו לב: לעולם לא יאבד כליל מעשה טוב כשלעצמו, וסופו למצוא את מקום הרכבתו יום אחד. זה המקרה של רות — רות, מאמותיו הקדומות של דוד, שהיא מעין התחדשות: תופעת ההתגיירות שעבר עם ישראל בהר סיני, ושפתחה את הדרך לכל מתנדב שירצה להצטרף לשורות עם ישראל — אפילו מי שהכניסה נאסרה עליו לחלוטין […]; יימצא הדרך לשלבו. וחכמינו יפסקו: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" (יבמות עו, ב). מדובר בגבר ולא באשה; ולפיכך הגבר לא יוכל לבוא בקהל ישראל, אבל הנקבה — כן, אפשר לפתוח לפניה את השער. כיצד הרשו זאת לעצמם חכמינו?

משום שלפני כן מדובר ב"לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ג) — עד עולם: הממזר, ילד הניאוף — התורה אסרה עליו לבוא בקהל ישראל עד עולם. הוא יכול להיות תלמיד חכם, אבל מצוות פרו ורבו — אינו יכול לקיימה, כלומר להתייחד עם בת ישראל ולהקים משפחה וכו' כדת וכדין. לא, אינו יכול. ואף על פי כן פתחו חכמינו את השער ואמרו שעתידים ממזרים ליטהר. גם לממזרים יש פתח יציאה, פתח חירום — טהרה; סינון אפשרי, ובייחוד משפחה שנטמעה, שהתמוססה וכו'.

אין אנו חוזרים עד המקורות כדי לבדוק אם היה או לא היה […] ספק בדבר יחסים של גילוי עריות שבמקור לידתו של ילד זה. ובכן, שוב, המשמעות השנייה שהתורה מבקשת להעביר דרך רות, המסר שהיא מעבירה דרך רות, הוא הפתיחות הזאת של התורה אל עולם החסד. זו הנקודה השנייה שאנו מוצאים ברות. אבל שימו לב: תמיד נוכחות הנשי היא שמכוונת את תולדות העם הזה — בין שרה, בין רבקה, בין רחל ולאה. וכאן אנו מוצאים זאת גם […] במיילדות במצרים.

יש מקרים רבים; לא נמנה אותם עכשיו. אבל כאן מדובר בנכרייה גמורה, מן העם המואבי, שנגזר עליו שלא לבוא בקהל ישראל — ובכל זאת היא פורצת את השער. ומי עושה זאת? בועז. בועז, כשמו כן הוא, שם של עזות: "בו עוז", בו הכוח. אין הוא מי שייאחז כשה קטן באות ההלכה, אלא ברוחה, משום ש[…]. לרות זה היה קרבן. היא, הבאה ממואב, יודעת היטב מראש שלא תתקבל בעם ישראל. לא יתירו לה — ראו כמה זמן עובר עליה עד שהיא יכולה להיכנס לנחלת בועז. ובועז, שהוא איש נכבד […], אומר: "לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת" (רות ב, ה).

ומי הוא בועז? הרי יודעים אתם שבסוף המגילה, כשנולד בנם של רות ובועז, הוא יחיד במינו, לא כן — הילד היחיד שכל הקהל נותן לו את שמו — עובד: עבד ה' אמיתי. ובכן, יודעים אתם מי הוא בועז? בועז הוא מצאצאי פרץ. מי הוא פרץ? פרץ הוא בנה של תמר. תמר — מי היא תמר? כלתו של יהודה. היא הייתה נשואה; הייתה בעיה. באותם ימים המשפחה הייתה מקודשת: כשאשה נכנסה למשפחה, היה זה כדי להעניק למשפחה ממד רחב יותר ולנסות, במידה מסוימת, להתפתח ולפרוח בתוכה. והיה ייבום — לא כפי שאנו מכירים אותו היום, דין הייבום, אלא דבר אחר — בתוך המשפחה נעשה האיחוד הזה כשאחד מהם מת: הוא הניח את נחלתו, והנחלה שימשה אמצעי לקניין האלמנה שנותרה בלא בנים. היה צריך לנסות למלא את משאלתו של האומלל שהלך לעולמו בלא זרע, ולהקים לו שם במשפחה.

אבל תמר נכשלה בנישואיה הראשונים; גם הנישואים השניים לא עלו יפה, משום שהאח לא רצה בשום אופן להקים זרע לאחיו. ובאשר לבן השלישי — יהודה, האב, אומר: היזהרו, אשה זו קטלנית, לא אתן לה עוד בן שימות לצידה. אבל היא דבוקה כל כך במשפחת יהודה, עד שהיא מתחפשת […] ומתייחדת עם יהודה כדי לזכות במקום במשפחת יהודה. גם כאן נולד פרץ מיחסים של גילוי עריות — פרץ, שני הילדים — וצאצאו של פרץ הוא בועז. בועז כבר נושא בקרבו את הרוח הזאת, שהרי יהודה הודה "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו): הצדק היה עמה, וכוונתה הייתה טהורה. בתחילה הילד — לאט לאט חזר אל מקומו בשושלת; ואיזה מקום: מקומה של שושלת המשיח. והנה, בסוף מגילת רות אומרים לנו עד כמה חשובה הייתה דרכה של רות: איחודה עם בועז פתח את הדרך לזרע המשיחי.

מה פירוש הדבר? ראשית, היעד, התכלית, הוא הקובע הכול. היעד הזה הוא הסוף. מהי המילה האחרונה בתנ"ך? המילה האחרונה בתנ"ך היא "וְיָעַל" (דברי הימים ב לו, כג). כשמסיימים את התנ"ך, יש עוד לעלות בעלייה של הוויה; כך נכנסים אל ספירת התורה, אל עולם האין־סוף הזה. והתורה — בלי ממדיה המשיחיים, כמו בלי ממדיה הלאומיים, כמו בלי ממדיה החברתיים, כמו בלי ממדה האוניברסלי — אין לה זכות קיום. מדוע חרב המקדש? משום שהקפידו לקחת את התורה רק במובנה המצמצם, ולא במובנה הנדיב ביותר, הרחב ביותר — מובנה של תורת חסד.

ובכן, קריאת מגילת רות, כמובן, מספרת על התגיירותו של עולם זר לעם, הנעשית לאט לאט. מה שעשה העם היהודי כציבור נעשה ביחידים בקרב העמים האחרים; ויודעים אנו היטב שבלי ממד זה של העולם החיצון אין גאולה משיחית אפשרית. אומרים שמשה, שקיבל את התורה, לא השיג אלא ארבעים ותשעה שערים, אבל רבי עקיבא השיג את שער החמישים — עד כדי כך שכאשר עלה משה למרום ושמע את רבי עקיבא קושר כתרים, ומסביר את משמעותו של כל כתר על כל אות בתורה, לא הבין עוד דבר. כן, שער החמישים: רבי עקיבא הוא שיוכל להשיגו, משום שהיה בן גרים. הוא בא מעולם זר.

הוא השלים את חמישים השערים. שער החמישים הוא ממד זר, שהוא ממד האוניברסליות, וזה הטעם […]. בחירתם של חכמינו נפלה על קריאת מגילת רות ביום השבועות, מאחר שזהו יום הולדתו של דוד ויום פטירתו של דוד. ממתי חכמינו מתעניינים בימי הולדת, הלא כן? את יום הולדתו של משה אנו יודעים רק מן התורה שבעל פה. אבל כאן, מדוע התעקשו בכל מחיר לחלוק כבוד לדוד ביום השבועות? משום שדוד הוא האיש שגם הוא שאל שאלות על ייחוסו. מה אמר דוד?

"מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים סט, ט). מדוע? יש על כך מדרש. לישי היו שישה בנים. והייתה לו שפחה יפה מאוד. הוא פרש מאשתו שלוש שנים. והציע לשפחה, אם תרצה, […]; באותם ימים היה מותר לקחת אשה שנייה. והשפחה הצעירה הלכה אל גבירתה ואמרה לה: "שמעי, אי אפשר שכך יהיה; אין בדעתי לעשות זאת — זה מה שבעלך מציע לי". ואמרה לה האשה: "לא, שמעי, לכי — בין כך ובין כך הוא נטש אותי; איני מצפה ממנו לדבר. […] את תתכונני. גם אני אתקשט בבגדיי היפים, בתכשיטיי. אתייצב; ומיד כשיכבו האורות — את תתחמקי, ואני אכנס". וכך פינתה השפחה את מקומה לאשה הכשרה. אבל הוא חשב ש[…] עם השפחה הוא מתייחד. לא כך: דוד נולד מאותו איחוד, במידת מה בצל חטא. ולבסוף, כששמואל בא לפני ישי, אביו של דוד, מציג לפניו ישי את ששת בניו, וששת הבנים אינם עונים על רצון ה'.

ואז [שואל שמואל]: "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים" (שמואל א טז, יא) — האם אין עוד ילד אחר? והוא אומר לו: לא — יש לי ילד שדחיתי אותו מעט, משום שאני חושב שאינו ממני; אשתי ילדה אותו, כנראה מאיש אחר. ועוד, הוא היה אדמוני, "טוב רֹאִי", אבל לא דמה לאחיו. וגם אחיו היו מטילים עליו את המלאכות הבזויות ביותר. וכשהוא אומר: "הביאהו אליי", ודוד מתייצב, [שמואל] אומר: "לא — זה הוא". זה שיש למשוח למלך. גם דוד עבר בנפתולי ההתגיירות הזאת של ההוויה, אבל היא שירתה את העם כולו, משום שבין שנרצה ובין שלא, כדברי רב סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה כי אם בתורותיה". ישראל אינו אומה אלא בתורתו.

אין לחשוב שהתורה היא איזו תוספת […], דת — מי שרוצה ללמוד, לומד, ומי שאינו רוצה, אינו לומד. לא: היא עצם מהות זהותנו. ולכן, לא כן, רות משמיעה את הקריאה הזאת לסדר לכולנו ביום השבועות. אם יש לכם שאלות — בשמחה. — תודה, הרב בניזרי. [מדבר] לוק רייסמן. ראשית, אני רוצה להודות לך מאוד, משום שהערב ענית על כל השאלות שהיו לי זה זמן רב. אבל בכל זאת יש לי עוד שאלה קטנה שאולי תיראה טכנית מעט. היא חורגת קצת ממסגרת מגילת רות, אבל נוגעת לשבועות.

ובכן: שבועות בתורה הוא חג השבועות, כשמו כן הוא. כשאנו נכנסים לארץ ישראל הוא נעשה חג הקציר. אבל ממתי נעשה שבועות זמן מתן תורתנו? — התשובה פשוטה מאוד. שבועות הוא עצרת של חג הפסח. כלומר, בדיוק כמו בסוכות: יש לכם חג הסוכות, המזכיר את ישיבת עם ישראל במדבר, ואחר כך עצרת, האינטימיות של עם ישראל עם הקב"ה; הוא אומר לנו: […] הישארו עמי, שהו עמי — הקרבתם קרבנות על כל האומות בחג הסוכות; עכשיו אני רוצה אתכם בקרבתי האינטימית. וזה היום השמיני — וכאן, השבוע השמיני.

השבוע השמיני הוא שמתחיל, בספירה מפסח. פסח הוא גופו של העם היהודי, שנלוש מטיט מצרים, כמו אדם הראשון. והרוח האלוקית נופחת בו באמצעות התורה — כמו אצל אדם, "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז) — בשבועות. והנה, נשמת החיים הזאת אין לה זמן קבוע; היא אינה מוגבלת עוד בזמן. יש לה נקודת מוצא; אין לה נקודת סיום. נקודת הסיום שלה נמתחת — כפי שאמרתי לכם, "וְיָעַל" — עד אין־סוף. אנו נתונים בעלייה מתמדת זו. לכן טבעי לגמרי שלתורה לא יהיה זמן תחום, אלא זמן של הבשלה במישור ההוויה, של עיצוב ההוויה. וזה מה שאנו עושים לאורך כל ימי העומר […]: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם" (במדבר כח, כו) — המנחה חדשה כולה, "חדשה"; שוב המילה "חדש", מילת ההתחדשות, משום שאתם עתידים לשאת את הרוח הזאת בקרבכם. מרגע שאתם נושאים אותה, אתם שתעידו, בסופו של דבר — משום שגוף חי כל עוד יש בו נשמה.

הוא חדל לחיות כשהנשמה הסתלקה, כשאין בו עוד רוח. נשמה, לעומת זאת, יכולה לחיות בלי גופה; היא אינה מוגבלת בזמן. זו משמעות השבועות, ולכן לא רצו לתחום את שבועות כיום מתן תורה. ואכן, איננו יודעים אם היה זה בשישה, בחמישה או בשבעה בחודש; אנו שרויים תמיד בערפל לגבי מועד מתן תורה — אבל זה מכוון. משום ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים": דברי התורה צריכים להיות בכל יום כאילו נקנו זה עתה. נאמר כך: את השחרור ממצרים יכולנו לעבור הלאה ממנו; מן התורה אין משתחררים לעולם. — הרב בניזרי? — כן.

— שלום עליכם, מדבר גבריאל אלעראש, קזבלנקה. — גבריאל, מה שלומך? — תודה. תמיד נפלא, מופלא, לשמוע אותך; זה תענוג. — מקזבלנקה? — כן, קזבלנקה. — הנה. — תודה […]. אני עוקב אחריך לעתים קרובות, בכל פעם שאפשר, ותמיד זה עונג גדול לשמוע אותך. מצחיק, כי לאחרונה דיברתי עליך; סיפרתי שפעם, כשביקרת, היה לנו שיעור על רות בזמן שהיית שם — אבל בכל פעם יש משהו חדש. רק רציתי לשאול — אפשר? — כן. — יש לי שאלה על דרכך. כשאתה מדבר על תרומתה של האוניברסליות, ועל כך שאין להסתפק ב"שהעמידו דיניהם על דין תורה", קשה לי להבין מי יקבע את הפרמטרים, מי יסנן את תרומתו של מושג מסוים של מוסר אוניברסלי שנשלב בתורתנו.

האם אין זה פתח לאלף ואחד דברים, ובין השאר לרפורמיזם? מי יסנן? מי יעצור את הזרם? כאן נדמה שהקב"ה הוא ש, מאחורי הקלעים, משלב דמויות יוצאות דופן — בסדר. אבל אנחנו, מה שנוגע לנו — מה יאפשר לנו לדעת כיצד לסנן? — טוב. יש שני היבטים לשאלתך. הרי ידוע לך שהגיור, למשל, נתון היום בידי סמכות: כולם נאבקים על הסמכות לגייר, ויש מוסד הנאבק על הבלעדיות. באיזו זכות? האם המוסד הזה, התובע בלעדיות לבדוק כל מקרה, בטוח באמת שהמתגייר לא ישוב לסורו, שלא יחזור למנהגיו הקודמים?

מי מבטיח מה? לאמיתו של דבר, אתם יודעים, כל רב בעירו — "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ראש השנה כה, ב). מי הוא יפתח? לעומת שמואל הוא עם הארץ. ובכל זאת יש לו אותה סמכות: "בדורו — כשמואל בדורו". ואנו מחויבים לומר שפני הדור […]. ומשום כך נעשו מהלכים לאורך תולדות העם היהודי, בעליות ובמורדות. משום שהתורה — לגבי הגר שבא לגור בתוכנו — לא מסרה לנו את דיניו של מוסד גיור. איננו יודעים אותם. יש אמנם שלושה תנאים: מקווה, מילה לגברים וכו'; והיה קרבן — קרבן שהיה על המועמד לגיור להביא.

היום בטל הקרבן — אין עוד קרבן. והיום זו בעיה, בעיה בארץ ישראל כמובן; אתה יודע זאת היטב ואתה במקום טוב לדעת זאת, משום שלכל עדה יש הפרמטרים שלה, ואין פירוש הדבר שהיא אבודה לעומת אחרות. אין […] בדרך שבה אדם מקיים את יהדותו, מזדהה. אתם יודעים, כשאמר רבי עקיבא "'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' — זה כלל גדול בתורה", מה ביקש לומר? אם רצונך לשפוט רב בתורה, לדעת מה הוא, שפוט את האהבה שהוא רוחש לרעהו. אם הוא באמת מונע מאהבת הרֵע הזאת, ויבקש לפתור את בעיותיו של הזולת בכל דרך אפשרית, כדי לקרבו, כדי לשלבו, כדי לאפשר לו להתקדם — זהו גדול בתורה.

אבל אם זה אדם שדווקא פוסק באופן כזה, שמה שקרה […] — הרי אתם יודעים היטב — לאותה אשה צעירה שבאה ורצתה להתגייר בבית אברהם, ושילחו אותה […], וכשמה כן היא, הייתה בה אהבה, כמיהה להצטרף אל המשפחה המכובדת ההיא, ודחו אותה. הדבר נפרע מאיתנו. ועכשיו, לאחר שאמרתי זאת — וזה דבר שלעולם איני מעז לומר, ואם אני אומר אותו היום, אל תתייחסו אליו ברצינות יתרה — איננו, בכל זאת, בדרגה שבה אפשר להכריע לבד ולפסוק על יהדותו של זה או של זה. וכל עוד אפשר להשאיר את הדלת פתוחה, כדי לאפשר לאדם לטעום לאט לאט, יש להשאירה פתוחה. […] אבל צריך לדעת כיצד לגשת לדיון עמנו. קל לסגור את הדלת. זו תשובתי, ואני מבטיח לכם שדנתי בכך — אבל אני מכיר בכך שיש סמכויות שפסיקתן מחייבת ביחס אליי; מי אני? ובכל זאת כואב לי לפעמים כשאני רואה אנשים מסוימים נתקלים בקשיים מנהליים גרידא, אנשים הפועלים בתום לב — בעוד אחרים, משום שהשתמשו בפרוטקציה פה ושם וכו' —

— מגיעים אל מטרתם. אבל לאמיתו של דבר זה כמו תואר אוניברסיטאי, לא כן — כיום דברים כאלה נמכרים, לפחות. לכן אני מעדיף שלא להיכנס לזה. זה באמת יותר מדי […]. — […] תודה. ושמחתי לראותך, ולו דרך המסך. […] — אה, זה נחמד. […] — אפשר לשאול עוד שאלה, מר בניזרי, או לא? — כן, אם […] מרשה — בשמחה. […] מה שלומך? — ערב טוב, תודה רבה, חודש טוב. מר בניזרי, רציתי לדעת: חשבתי ששער החמישים של החכמה הוא שלב שאפילו משה, שכלל את כל נשמות ישראל, לא יכול היה להשיג, אפילו לאחר מותו.

זה היה באמת השלב העליון שהבדיל אותו ברמת החכמה השלמה. כיצד אתה מיישב, כיצד אתה מחבר, את סיפור האוניברסליות של רבי עקיבא עם שער החמישים, שנראה לי שלב של טהרה שכמעט אינו ניתן להשגה בחיים — עד כדי כך שמשה, שכלל בעצמו את כל נשמות ישראל, ובכללן את נשמת רבי עקיבא, לא יכול היה להשיג שלב זה? — כן: פשוט משום שמשה נולד להורים יהודים. הוא נולד לעמרם וליוכבד. הוא פשוט גדל בארמון המצרי. הוא לא היה כמו […] אדם שהתחכך בכל התרבויות. והרי כבר אמרתי לכם ש"אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים" פירושו שהוא הטמין בנו את מעלתו ואת סגולתו של כל עם: הוא בחר את היסודות של שבעים העמים — שבעים העמים הפזורים, שהם עמוד השדרה של האנושות כולה — והשקיע אותם בנו.

ולכן אנו אדם: אנו אב־הטיפוס של האדם. אנו נושאים את האוניברסליות הזאת של אדם הראשון, ועלינו לשמור עליה. אבל אין בזה כדי לומר שהאחרים אינם שווים דבר — זה שקר. זה שקר: בכל פרי יש קליפה, לפעמים עבה, אבל יש בתוכו פרי שאפשר ליהנות ממנו, ושיכול להשלים את מגוון הטעמים שכבר יש לנו. והכול יודעים שהיה סם אחד שהיה פסול לגמרי — החלבנה — בקטורת. והקטורת היא הכלל: כל מה ששורפים והופך אווירי, הופך עשן. אבל היא — כשלקחו אותה לבדה, ריחה היה רע, היא הצחינה. וכשנתנו אותה בקטורת, היא עוררה והגבירה את הניחוח. אז זה […] — משום שכשבא עם מה שהיה לו, ושילב את ערכי התורה, העניק להם ממשות רבה הרבה יותר; אבל הוא בא מעולם זר לגמרי. ולכן אני אומר: תמיד זו בריאה מחדש, התחדשות; אין זה שיפוץ, אין זה שיפוץ. […]

[…] — עוד שאלה, אם כן? — כן, שאלה קטנה. אריאל קרסיינטה, מירושלים — ומקזבלנקה גם כן. מגילת רות, במישור של דרך ארץ: כשאנו עולים לתורה אנו אומרים "ה' עִמָּכֶם" ו"יְבָרֶכְךָ ה'" (רות ב, ד); בחתונה — "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה" (רות ד, יב); ולפני שמתחילים את הכתובה, רבותינו לוקחים גם זאת מכאן. אני זוכר שבקזבלנקה — ואפילו הפרופסור […] היה אומר — כשהיו משרתים, משרתות, או ה"עוזרת", במירכאות, זו שסייעה לאם בבית, קודם כול היא אכלה גם עמנו. כפי שאני רואה כאן בכתוב אצל רות. וכשנשאר אוכל, היה המנהג לא לתת לה את השיריים, אלא לומר לה שתוכל לקחת אותו הביתה ולחלוק אותו עם ילדיה.

ובכן, אני רואה שבהתנהגותנו — נאמר, במרוקו — כמות עצומה באה ממגילת רות. כיצד אפשר להבין זאת? — כלומר, מובן ששעה אינה מספיקה כדי לפרש את רות. פשוט קבעתי את הקשר. אבל בועז, קודם כול, כפי שאנו מכירים אותו: הוא בעל נחלה עשיר, אבל כזה שרואה בעובדיו שותפים של ממש ומכבד אותם. ומדוע הוא בא להשגיח על נכסיו? לא כדי לוודא שכל אחד עושה את עבודתו. הוא אינו מפקח עליהם, כלל וכלל לא; הוא בטוח שהם ממלאים את תפקידם כראוי.

ספקו היחיד, חששו היחיד, נוגע לדיני לקט, שכחה ופאה — אם הם נשמרים בקפדנות בשדות. ולכן הוא בא ב"ה' עִמָּכֶם": האם כל מה שאתם עושים, אתם עושים מתוך כבוד למה שמגיע לעני, לאלמנה וליתום? — אז תעשו זאת עם ה'. כך יש להבין את הדברים. ואכן, מה הוא אומר כשהוא רואה שרות, בצניעות ובהגינות, מלקטת שיבולים בשדהו? "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים" (רות ב, טז): העמידו פנים כאילו שכחתם, שלפו עמרים והשליכום כדי שאפשר יהיה ללקטם […]. ויש גם […] כשהוא אומר: "שמעי בתי, קחי את השש האלה" […] — מדוע שש? האם אפשר לתת שש שיבולים? שש שיבולים לשאת אל החמות — באמת? מדוע שש? ובכן […] אמר לה: שמעי בתי, אם העזת לבוא לכאן, אם השפלת את עצמך לבוא היום — עזבת את מעמדך המלכותי כדי לבוא וללקט — יצא ממך זרע משיחי שיתייחד בשש מידות. וחכמינו מנו את שש המידות דרך שש השיבולים האלה: יש שש מידות שהובטחו לזרע המשיחי. הוא כבר, נאמר — לא היה נביא — אבל נשא זאת במחשבתו, בקרבו.

הבה נניח, אם תרצו, לצד המיסטי של העניין; נראה מה הוא: זו הייתה נשמתו של אדם המאמין בזולת וחולק עמו את שאיפותיו הרוחניות. הנה. — תודה, תודה רבה. תודה רבה, זה היה נפלא. תודה רבה, הרב בניזרי. שבוע טוב. — בבקשה.