שבועות: חג השְּׁבוּעוֹת

שבועות – מה ייחודו של חג השבועות? אין לו שום ייחוד. אם כן, כיצד נציין את היום הזה? בהתחייבות של האדם בעצמו: במציאות של עצמו, במציאות הבריאה, במציאות הבורא. הדבר מסובך מעט. מסובך, משום שבסופו של דבר, מי ירצה – או מי יוכל – להביא ראיה לקיומו? האם צריך לעשות זאת? האם נוכחותי זקוקה לראיות למציאותה שלה? האם אפשר לצמצם אותי עד כדי שלילה גמורה, כפי שעמים רבים היו רוצים, אגב, לעשות לעם היהודי? היו רוצים להטביע אותנו בלילה. יש במציאות הזמן שני ממדים גדולים, והם מתגלים כשווים זה לזה כשאנו מסכמים את כלל הימים והעונות.

במחצית הזמן אנו חשופים לאור היום המלא, ובמחציתו האחרת אנו שרויים בהיעדר גמור: זהו הלילה, ליל הדורות. בחיים כבהיסטוריה קיימים שני השלבים הללו, ותפקידנו הוא לתת ביטוי לנוכחות הזאת. "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת" (תהלים צב, ג): ביום קיומנו מוכרז בחסד, בנתינה עצמית; וכשאנו מושלכים אל צללי הלילה – אז האמונה היא שמעידה באמת על מה שאנו. בזמן, כידוע לכם, יש ארבע תנועות. הראשונה היא היום, והיום נקבע על פי ימי הבריאה – ששת ימי בראשית ועוד היום השביעי. כשם שראינו שיש מבנה של שבע במרחב – ארבע הרוחות, ועוד השמים, הארץ ומרכז הכובד – כך יש גם שבע נקודות במבנה הזמן.

אין אחת מהן מתמצה בחברתה, אלא הכלל הוא שעושה את האחדות. האחדות היא של שבע – לא של שתיים ולא של שלוש – והאחדות הזאת של שבע קבעה את יחידת הזמן השנייה, שהיא השבוע. אבל השבוע אינו נקבע לא על פי לוח ירחי ולא על פי לוח שמשי. החודש – כן, החודש נקבע על פי מחזור הלבנה; השנה – אכן, על פי מחזור הטבע, מחזור הבריאה. השבוע, אם כן, הוא זמן של הבריאה שנשאר בלתי תלוי בתופעות הבריאה. נוהגים אנו, במובן מסוים, להכריז על מציאותנו בכל בוקר: "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד" וכו'. אבל מדוע לחזור על ברכה זו בכל יום? מדוע לחזור בכל יום על כך שלא עשני עבד? פעם בשבוע, פעם בחודש, פעם אחת בחיים – די בכך. אלא לא: משום שאנו רואים כל יום כבריאה חדשה. לעולם איני האדם של אתמול ושל שלשום; בכל יום אני מציאות חיים אחרת, ולפיכך האמירה של זהותי, של טבעי, של כוחותיי, לעולם אינה שווה לזו של אתמול ושל שלשום. זהו היום. את החודש – אני הוא הקובע אותו. היום אינו תלוי ברצוני – אף שבימינו מצאנו דרכים לנטרל את היום ואת הלילה. אבל את החודש אני מקדש, והוא קריאה להתחדשות מכוונת ומודעת, שאיני סובל אותה אלא תובע אותה. ולבסוף השנה: יודעים אנו היטב ש"תכלה שנה וקללותיה"; אנו זקוקים לשאוף לדבר אחר, למחוק דברים מסוימים ולבנות מחדש. כן, יש דברים שלא נכללו בתוכנית הבריאה. מה לא נכלל בתוכנית הבריאה? החטא לא נכלל בתוכנית הבריאה – אף שדברים רבים נכללו בה.

וגם התשובה לא, שהרי אם אין חטא, אין מקום לתשובה. החטא אפוא הוא מעשה האדם, וגם התשובה היא דבר שהאדם חש אליו צורך עז; ומי שהעניק לתשובה את זוהרה המיוחד הוא דוד המלך – ועוד נראה שיש קשר בין חג השבועות לבין דוד המלך. ועתה נשוב לשבועות, שהוא חג השבועות. לא נקבע השם "יום הביכורים"; לא נקבע השם "חג הקציר"; ויום מתן תורה כמעט עובר בשתיקה. אבל "שבועות" – ספירת השבועות, שבעת השבועות המפרידים בין יציאת מצרים לבין מתן תורה ביום החמישים – זה כן. מה אפוא משמעותו של שבועות? אמרנו ששבועות קשור לשבעת ימי הבריאה: "שבע". אבל "שבע" הוליד גם את ה"שבועה", והדבר נאמר במפורש בברית שכרתו אברהם ואבימלך. הוא הציב את שבע הכבשות לכריתת הברית, ואת המקום שבו נכרתה הברית קראו באר שבע: "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם" (בראשית כא, לא) – משום ששם נשבעו שניהם. הרי שחיברו כאן את ה"שבע" עם ה"שבועה", ומכאן שאין פירוש "שבועות" רק חג השָׁבֻעוֹת, אלא חג השְּׁבוּעוֹת. השבועה שהקב"ה נשבע, שבה הוא מתחייב כלפי ישראל שלעולם לא ימיר את העם הזה בעם אחר. והשבועה שעם ישראל נשבע לקב"ה בברית הזאת, ברית סיני – שגם הוא, מצדו, לא ימירנו באחר.

הוא יישאר דבוק בבוראו באמצעות התורה. אבל להישאר דבוק באמצעות התורה – מה פירוש הדבר? יש כאן עומק, והוא ש"שבועה"… – יש שיחה ברקע שמפריעה לי. אמרתי שהפועל של השבועה – כשאני אומר "אני נשבע" – "אני נשבע" הוא בבניין נפעל, אינו פועל פעיל. כמו שאתם אומרים "אני שומר", ו"אני נשמר" – אני שמור. לכאורה הייתי צריך לומר "אני שׁוֹבֵעַ" בלשון פעיל, לא כן? אבל לא: אומרים "נשבע", כמו "נשמר". מדוע? משום שהאמת היא המניעה אותי; מציאותי שלי כברוא היא המניעה אותי. לא אני החלטתי על בואי לעולם; הדבר הוחלט בלי תלות בי.

מציאותי שלי שייכת לי אפוא רק במידה שאני מוכן לקחת אותה בידיי. באתי לעולם, במקורי, בזכות אלה שהחליטו להביא אותי לעולם. ולמעשה, אם מציאות העולם היא מציאותו של הקב"ה – שהרי הבריאה כולה היא ביטוי לרצון האלקי – הרי כל מה שבבריאה הזאת קורא לרצוני להצטרף אליה ולראות את עצמי כרכיב אחד בתוך כלל הבריאה הזאת. אני יכול להיות רכיב סביל; אני יכול, להפך, להיות רכיב פעיל. אבל בכל מקרה, אני שייך כבר לשבועה. אני שייך כבר לשבועה נתונה – שבועת הבריאה עצמה, שנעשתה בלי תלות בי.

ויודעים אנו היטב שכאשר ביקש הקב"ה לברוא את האדם, נסערו מלאכי השרת. בשם מה? בשם המידות ההכרחיות לקיום איזונו של העולם: האמת, הדו-קיום. כל אחת יכלה לומר: "האדם כולו שקר; האדם כולו מחלוקת; העולם לא יוכל לעמוד". הקב"ה עמד, כביכול, להעמיד את עולמו בסכנה ממשית בבריאת האדם. החסד צידד באדם; הגבורה – לא, מידת הדין לא רצתה בבריאת האדם. ומה עשה הקב"ה? השליך את האמת ארצה וברא את האדם באותו רגע, כשמלאכי השרת עומדים נדהמים מול המחווה הזאת של הקב"ה המשליך ארצה את חותם האמת שלו – שהרי חותמו של הקב"ה אמת. והשיב להם: "החלטתי שהאמת לא תיכפה מלמעלה, מנותקת מבני האדם; רצוני שהאמת תהיה מעשה ידי האדם". כלומר, האדם הוא שיחלץ את האמת מחשכת העולם הזה – וזו אכן תהיה התורה שבעל פה.

התורה שבכתב אינה זזה; היא עומדת במקומה, בלתי מתפשרת; אין לגעת בה. התורה שבעל פה, לעומת זאת – בה נושאים ונותנים. ומכאן: מהו שבועות? שבועות הוא כאשר האדם מחולל את בריאתו שלו. אין הוא רוצה עוד להישאר בתוך שבוע של בריאה בלתי תלויה בו, שנעשתה שלא מדעתו. לא – הוא בורא את עצמו, הוא מעניק לעצמו מציאות משלו; ומאז יציאת מצרים הוא סופר את שבועו, את מבנה השבע שלו בזמן. ודבר זה חשוב על אחת כמה וכמה, משום שמבנה השבע הזה אינו קשור למבנה הבריאה – שאם כן, היה עלינו להתחיל לספור את הימים מיום ראשון בשבוע.

אבל איננו סופרים את הימים מיום ראשון, אלא, כפי שאומרים, ממחרת הפסח. והדבר תלוי ביום שבו חל הפסח – ביום שני או ביום שלישי. תמיד זה ממחרת הפסח: זהו מבנה זמננו, מבנה גילוי מציאותנו – וגילוי מציאותנו אינו תלוי אלא במציאות המקיפה את כולנו. שכן היום, כפי שאמרתי לכם, הוא יחידת זמן של הבריאה; החודש, וכן השנה, הם מחזור של הטבע. והשבוע – מהו? מהו השבוע? השבוע הוא כאשר מתחילים דבר ומביאים אותו לידי גמר. לידי גמר: "אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי… תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (תפילת ליל שבת) – זוהי תכלית בריאת השמים והארץ. נמצא שבשבוע אני משלים בכל פעם תהליך של הוויה, שאני מביא אותו אל מציאותו שלו, ומתחיל תהליך אחר. אני מתחיל אחר – אבל אל מה אני שואף בסופו של דבר? אני שואף אל השלמות: אל ה"כל". מה פירוש "כל" בעברית? הכול. […] "כל" בגימטריה: עשרים ועוד שלושים – חמישים.

התכלית אינה נספרת; היא אינה חלק מן הספירה. התכלית נמצאת מחוץ לספירה משום שהיא המטרה, מה שביקשתי להשיג. ספירת השבועות, ארבעים ותשעה הימים, מביאה אותי […] אל התכלית הזאת, אל התוכנית הסופית שבה אני מקבל את התורה – שבה אני קולט את התורה אל תוכי, מקבל את התורה. שכן התורה ניתנה; צריך ללמוד אותה, לקבלה על עצמנו – ובאיזה אופן, זה כל סודו של חג השבועות. ידוע לכם שחכמים תיקנו לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם עם רדת הלילה.

וקריאת שמע זו היא כנגד השיעור המועט ביותר של לימוד תורה. כלומר, מי שאין לו פנאי לגלות את עצמו דרך התורה – יגלה את עצמו ב"שמע ישראל". וכפי שאתם יודעים תמיד: בראשית, בביכורים, טמון כל השאר; השאר אינו אלא התפתחות של הביכורים. העובר, המקור – זו הראשית, והראשית אינה נספרת, משום שהיא שלמות; היא רק פורשת את כל רכיביה ומגלה את היקפה האמיתי. ומה שחשוב ביום השבועות הוא להתקשר אל הראשית הזאת, להיות דבוק בביכורים: התורה הנקראת ראשית, ישראל הנקראים ראשית, הבריאה הנקראת ראשית, הביכורים הנקראים ראשית. לתת משמעות, תמצית, לכל מה שאנו עושים, כדי שתוכניתנו תגיע לידי מימוש – "וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ" (תהלים עב, יט) – שתהיה לנו ראייה כוללת של האחדות כולה.

יש, כידוע לכם, מנהג לעצום את העיניים בשעת קריאת שמע. מדוע? התשובה פשוטה מאוד. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). זוהי ראייה אחרת של העולם. קודם קריאת שמע ראייתנו מפוצלת: רכיבים שונים של הבריאה, ואיננו יודעים לחבר אותם לכלל אחד. משאמרנו "אחד", אנו פוקחים את העיניים אל עולם של "אחד". והנה, "אחד" נוהגים להבין כמספר הראשון, אך אין זו משמעותו הראשונית. לא: האחד הוא איחודם של כל הרכיבים. בתוך האחד מצויים כל שאר המספרים; הכלל כולו כלול ב"אחד" הזה.

במבנה היסודי של קריאת שמע, כידוע לכם, יש שני שלבים. הראשון הוא לאשר את נוכחות הקב"ה ביקום הזה – ביקום כולו, בכל רכיביו: הוא אחד; הוא אחד בין שהוא מתגלה בחסד ובין שהוא מתגלה בדין; הוא אחד. כמה אותיות יש ב"שמע ישראל"? עשרים וחמש. אבל מיד משהכרזנו על אחדות ה', בא שלב שני המצווה עלינו שלא להפריד שום רכיב. זה חשוב, חשוב מאוד, משום השם שבו נקרא המלך […]: "אהבה" ו"אחד". "אהבה" – זה האוהב, ו"אחד" – אחד: הוא זה שמקבץ את כל רכיבי העם.

יש הבדל בעברית בין "מושל" ל"מלך". המושל הוא מי ששולט בכפייה: זו הדיקטטורה. המלך נבחר – נבחר העם – ומי שבוחר בו חשוב, כמובן, לא פחות מן המלך, משום שהמלך חב לו, חייב לו את ההכרה בו. לדאוג שאף רכיב לא ייצא ממלכותו של הקב"ה: זוהי המצווה השנייה שהרמב"ם מונה בספר המצוות, והיא מלמדת שהפרדת רכיב כלשהו מן הכלל שקולה כעבודה זרה. ועתה: שבועות הוא יום שבו אנו עצמנו נכיר במלכנו, נזהה את עצמנו בו, וננסה לדאוג שאף רכיב לא יישאר מבחוץ – לשלב את הכלל, להחזיק בראייה הכוללת הזאת. משום כך קשור יום השבועות להולדתו של דוד המלך כמו לפטירתו. שהרי את יום הולדתו של דוד המלך איננו יודעים.

אבל מיום פטירתו אנו מסיקים את יום הולדתו, משום שמקובל שחייהם של הצדיקים הם שלמות אחת. זהו מחזור שלם, מן הלידה ועד המוות – שהוא לידה חדשה, לידה שנייה: מבנה של שבעים שנה. כאלה היו חייו של דוד המלך – חיים שניתנו לו בידי מי? חיים שניתנו לו בידי אדם הראשון. לפני אדם הראשון נפרשו הדורות – עברו לפניו הדורות עם אנשי המעלה של כל דור. הוא ראה שלדוד המלך נועדו חיים של שלוש שעות בלבד. שאל לפשר הדבר, ואמר: "אני אתן לו שבעים שנה מחיי".

שבעים שנה מחייו של אדם הראשון […] דוד המלך. דוד המלך הוא מלך ישראל, המלך המוכר של ישראל – הוא ושלמה. נאמר שהיה שאול, והוא היה מנהיג […]; ואילו דוד ישב על כיסא ה' […], משום שמה שביקש במלכותו הוא לקבץ את כל הצאן הנידחות, את כל הרכיבים האבודים. וזו הסיבה שדוד המלך […] – משום שהגישה לתורה, כדי לקלוט אותה באמת, צריכה סייעתא יוצאת דופן מאת הקב"ה. אלמלא יעניק לנו הקב"ה חכמה ויכולת הבנה,

היינו נשארים זמן רב אטומים ללימוד התורה. ובמה מוקלת הגישה אל התורה? בתפילה. "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד) – מי שאמר על עצמו "אני תפילה" הוא דוד המלך. ודוד המלך חיבר חמישה ספרי תהלים, שהם כנגד חמשת חומשי תורה: הם משלימים אותם. ודוד – מאין הוא בא? הוא בא מן הטומאה, מן הטומאה המאוסה ביותר. זכרו את בנות לוט שהרו מאביהן. והחוצפה מגיעה עד כדי כך שבת לוט אומרת: "הילד הזה – מואב, מאבי הוא, מן האב" – ילד של גילוי עריות. ורות מואבייה היא, ממואב היא – והיא אמו הקדמונה של דוד המלך.

כשדוד המלך מבקש להתחקות אחר ייחוסו, הוא מוצא את עצמו בין בנות מואב – אותן בנות מואב שניסו לבולל את העם היהודי בנישואי תערובת, כאשר בלעם, בשם ערכים אוניברסליים, ביקש שהעם היהודי ייטמע בהמון. אבל העם היהודי – הייתה לו ראייה כוללת של היקום כולו, של האנושות כולה; אלא שאין הוא רוצה להיעשות בורג במכונה, שבתוכה הוא עלול באמת להיחנק בידי ההמון. קודם כול יש להעמיד את האיכות, בטרם מבקשים בכל מחיר ריבוי וכמות. זהו פשר המפקד בספר במדבר. מהו כוחה של רות? כוח הגיור של התורה, ש[…] הגיע אל שערי בינה, שערי התבונה, שערי ההבנה.

כלומר, היא גרמה לכך שהאור יאיר שבעתיים מאור היום; ומשום כך אנו מזכירים ביום השבועות את נוכחותה של רות, שהיא ממואב. "מואב" בגימטריה ארבעים ותשע. כשם שיש ארבעים ותשע מדרגות של טהרה […] – כשם שיש ארבעים ותשעה שערי בינה, שערי חכמה – כך יש גם שערים של טיפשות, של סכלות. וזהו כוחה של רות […]: שמה בא לה על שם שהרוותה את הקב"ה […] – לא בדברי תורה, אלא בתפילה. וכדי להגיע אל ערכיה העמוקים של התורה אנו זקוקים לתפילה הזאת, שיש בה הכוח להפוך הכול ולהמיר קללה בברכה.

אם אבוא לסכם: שבועות הוא החג שבו האדם מגדיר את עצמו ביחס למציאות הקב"ה – "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ". זהו גם היום שבו הוא מבין שהדרך הטובה ביותר למקם את עצמו בעולם היא הראייה הכוללת של שלם אחד, שבזכותה העולם אינו מפוצל אלא, להפך, פאזל בנוי היטב – וכל השאלה היא לדעת כיצד הוא מורכב. אנו עומדים מול פאזל מפורק, פרום […]; צריך להרכיבו מחדש, וכשנרכיב אותו נראה הרבה יותר בבהירות. אבל לשם כך צריך לשוב ולמצוא את כבוד הקיום – וכבוד הקיום, כבוד החיים, בא דרך מה שהקב"ה עצמו ראה כמשפטו […], כחוקו, כדרך פעולתו שלו.

אם כן… אנו בני מלך […]. במקרה זה אנו, באותה שעה, בני המלך, בני הנסיך. לשוב ולמצוא את עצמנו במעמד הר סיני, באותה התכנסות "כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד" (רש"י, שמות יט, ב) – במעמד הר סיני: זו תכליתו של חג השבועות. שבועות הוא בריאה מחודשת של העם, שבדמות שבע שנות השמיטה כפול שבע – ארבעים ותשע שנות שמיטה – מובילה אל היובל, מובילה אל חירות גמורה מכל שעבוד של ההוויה, ואל שיבה אל המקור הראשוני. ייתכנו רגעים של תעייה, ייתכן החטא; אבל יש תשובה. ומי שהיה אדריכלה של התשובה הוא דוד המלך – "נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל" (שמואל ב כג, א): דבריו של אדם, של אדם דגול, שהעמיד את עצמו מעל – מעל […], מעל חומרת הלימוד הזאת, חומרת התורה – ואשר איפשר, באמצעות התפילה, לגלות מחדש את סודות התורה.

ועתה, אם יש לכם שאלות – בשמחה.