המשנה הפותחת את המסכת היא משנתו של שמעון הצדיק: על שלושה עמודים העולם עומד — על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. הרב רפאל בניזרי מתעכב על מה שנראה תחילה כמתכון של רוח, ושואל מדוע יש לבסס את העולם דווקא על שלושת העמודים הללו. את התשובה יש לבקש בשלושת האבות, אך גם במצבו ההיסטורי של אדם שהיה העד האחרון של כנסת הגדולה. וכך נעשה השיעור להרהור על ריבוי הדרכים בתוך עם אחד, ועל מה שמאפשר לישראל לשוב ולהיבנות אחרי כל התמוטטות.
הרב יוצא מן ההקבלה שבין שלושת העמודים לשלושת האבות, ומרחיב אותה לדימוי המלווה את השיעור כולו: האור הלבן המתפרק לצבעים. חילוקי הדעות — בתוך האנושות, בתוך עם או בתוך משפחה — הם גוונים של אור אחד, והקשת היא בדיוק ההתחייבות שנטל על עצמו הבורא עוד לפני מתן תורה. משם עובר השיעור לשלושת שלבי הבריאה, לתשובה כתחייה מתוך האין, ולשלוש הדרכים שבהן האדם מחפש את עצמו.
המחצית השנייה ממקמת את שמעון הצדיק בהיסטוריה: כהן גדול, אחרון שרידיה של כנסת הגדולה, הוא עומד בנקודת המפנה שבין התרבות הפרסית לתרבות היוונית, כשם שרבן יוחנן בן זכאי יעמוד לימים בין העולם ההלניסטי לרומא. מכאן מגיע הרב להרהור על המאבקים הפנימיים בתוך העם, על הלגיטימיות של הדעות החולקות ועל הדרך שבה הקימו החכמים קהילות שהתמוטטו. ההקלטה נקטעת לפני סופו של המשפט האחרון.
מה אומר השיעור
שלושת העמודים כנגד שלושת האבות. שמעון הצדיק פותח את המסכת בקביעה שהעולם עומד על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. והרי כבר למדנו מן האבות שעשיית החסד והפתיחות אל הזולת הן מידתו של אברהם; שהעבודה, כלומר המסירות עד הקצה, היא מידתו של יצחק, שהסכים לעלות על גבי המזבח; ושהתורה, האמת, היא מידתו של יעקב. אלה שלושת העמודים הנושאים את העולם.
אותו עיקרון שב ומופיע, בלבוש אחר, בסוף הפרק. רבן שמעון בן גמליאל אומר שהעולם מתקיים על שלושה דברים: על הדין, על האמת ועל השלום — הצדק, האמת והשאיפה לשלום. אלה אותם עקרונות עצמם בלבוש אחר, בהבדלי גוונים קלים. השוני בניסוח אינו מפר את אחדות המבנה; הוא מלמד רק שאותם יסודות נאמרים בדרכים שונות, לפי הדור שמנסח אותם.
הלשון העברית מתארת את רצף הדורות כירידה. הפועל שבו היא משתמשת הוא פועל של ירידה, ואין פירוש הדבר ששום דבר אינו מתקדם. המדע פתר בעיות רבות, פתח אופקים חדשים והעלה את האדם בדרגות שונות של כבודו העצמי. אבל אי אפשר לומר שהאדם של היום מוסרי הרבה יותר או רוחני הרבה יותר משהיה בעבר. מי שחיפשו רוחניות הטביעו את חותמם על תקופתם בהנהגתם, בלמדנותם, ובהיותם נקודת ציון לחברה שלהם ומעבר לה.
חילוקי הדעות הם צבעיו של אור אחד. צבעי הקשת נובעים מאור לבן, שבשבירתו נוצרים שבעה צבעים; ואם מצליחים לחבר אותם מחדש — חוזרים אל הלבן. קנדינסקי אמר שהשחור והלבן הם אותם צבעים, אלא שהשחור הוא מכלול הצבעים במצב של מנוחה, והלבן הוא אותו מכלול בתנועה — ואפשר לראות זאת בגלגל המסתובב במהירות. כך הוא גם בתחום המחשבה: ההבדלים בין דרכי החשיבה דומים לצבעים הללו, לא רק בקנה המידה של האנושות, אלא גם בזה של עם ושל משפחה. ועלינו לדעת לחיות עמם.
הקשת היא התחייבות שקדמה למתן תורה. בדימוי זה מבטיח הקב"ה שלא להביא עוד מבול על העולם, כלומר להשלים עם כך שאפשר לגשת אל אותו אור עצמו מתוך גוונים שונים של תפיסה. התחייבות זו של הבורא כלפי האנושות קודמת למסירת התורה לעם, וזה חשוב: כל מה שהוא בורא נושא את הציון טוב. הטוב הזה עובר לאורך הבריאה כולה, ואצל האדם הוא מגיע אל החתימה טוב מאד.
ה"טוב מאד" אינו סוף הדרך — הוא פותח את השבת. חז"ל אמרו שאם מגיעים לשלמות של "טוב מאד", פירוש הדבר מוות. משום כך, כשבריאת האדם מגיעה לדרגה זו, ה"טוב מאד" פותח את אופק השבת, כלומר של בריאה מחודשת של ההוויה. אנו נתונים בתנועה זו של בריאה מתמדת. יש שלושה שלבים בבריאה — מבלי לדבר על האצילות, שעניינה האינטואיציה: ההגייה, כלומר היצירה, והמעבר אל עולם המציאות, כלומר העשייה; ואילו הבריאה, יש מאין, מקומה באפשרות זו של האדם להחיות את עצמו מחדש.
תנועת התחייה הראשונה היא התשובה. היא שיבה אל צורת מחשבה אחרת, אל תפיסת חיים אחרת. והיא נעשית דווקא מתוך האין שאדם גילה סביבו, כשהוא מגיע לחשבון של שקרים ושל כישלונות. אז הוא יוצא לחפש את עצמו, והחיפוש הזה הולך בשלוש דרכים — הן שלושת העמודים. התורה היא הראשונה: בה אנו עומדים מול עצמנו ומממשים את אישיותנו, ועניינה המחשבה והשכל. התפילה היא השנייה: בה אנו חורגים מגבולות השכל, כי עניינה הלב. השלישית היא גמילות החסדים, כלומר היחס אל הזולת, ובלעדיה איננו יכולים: כולנו זקוקים לאחר, חיים אפשר לחיות רק בשניים.
הצבת שבצבת נבראה בין השמשות. בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת מונים חז"ל את הצבת העשויה בצבת: כדי לשבץ טבעת בתוך טבעת צריך שני כלים, צריך להפעיל את שתי הידיים. הדבר נעשה בזמן שאינו זמן הבריאה ואינו זמן השבת — בתווך, בין השמשות. פירושו של דבר: החיים עם האחר — והאחר במובהק הוא בן הזוג או בת הזוג — שיבוצו של האחד בתוך השני, נוצרו בזמן הביניים הזה. זמן הבריאה תחום בערב ובבוקר; זמן השבת אינו תחום, הוא זמן האינסוף; ובין הסופיות לאינסוף — ניצב הזוג.
החסיד מתפלל קודם כול למצוא את בן זוגו. הזוג הוא שיבוצם זה בזה של שני בני אדם המונעים ברוח אחת ובתפילה אחת; ולכן נאמר שכל חסיד צריך להתפלל כדי למצוא את מה שעליו למצוא, כלומר את מי שנועדה לו, או את מי שנועד לה. ומשום כך גם מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מכוונת קודם כול אל בן הזוג לחיים.
שמעון הצדיק הוא העד האחרון של כנסת הגדולה. על כנסת הגדולה אין בידינו שמות רבים ולא סיפורים רבים. הוא היה כהן גדול והנהיג את הקהילה היהודית בארץ ישראל ארבעים שנה; מסופר שבימיו אפפו מופתים רבים את אישיותו. הוא שקיבל את פני אלכסנדר מוקדון בבואו לארץ ישראל, כשזה זמם להחריב את בית המקדש: הוא יצא לקראתו לבוש בבגדי הכהונה הגדולה, והאגדה מספרת שאלכסנדר ירד ממרכבתו לפניו. אחרי שמעון הצדיק, מספר התלמוד, לא התחדשו עוד הניסים שהיו בימיו.
התורה עצמה אינה משתנה; ממדיה הם שלא מוצו. רבים סבורים שהתורה עצמה אינה עוברת בתנועה זו של בריאה מחודשת. אין הדבר מדויק: מהותה נשארה שלמה ושמורה היטב, אבל ממדיה השונים לא מוצו עד תומם, ובכל דור הגלגל מסתובב מחדש. כשהתלמוד מתאר את החיים בבבל או את חיי העם בארץ ישראל, נראים המצבים הללו כמי שעבר זמנם; ובאמת המבנים הם אותם מבנים, ורק האדריכלות שונה.
כאן עדיף החכם על הנביא. אם החכם חשוב מן הנביא, הרי זה משום שהוא המתווה לדורו את הדרך, לפי הבעיות שעמן עליו להתמודד. ואם נשתמר לנו על שמעון הצדיק שהיה העד האחרון של כנסת הגדולה, הרי זה כדי לומר לנו שממנו ואילך נפתח פרק אחר בתולדות העם היהודי: המעבר מן התרבות הפרסית אל התרבות היוונית. מעתה על החכמים להתמודד עם זרם פילוסופי המבקש להתכחש לעבר ולחשוב הכול מחדש בכוח השכל לבדו, בלי להתחשב בתפיסה הפנימית ובחובות האדם כלפי זולתו.
תמורות אלה מלוות תמיד במאבקים פנימיים. כשהן מתרחשות, קמים בתוך העם היהודי מאבקי אחים וזרמים שונים בפירוש התורה — פרושים, צדוקים, קנאים — ובתי מדרש גדולים הנאבקים על הבכורה, כמו בית הלל ובית שמאי, שעמדו על פי רוב זה כנגד זה. אמנם יש להכריע מהו כלל ההתנהגות, אבל בשום אופן אין לזלזל בדעת האחר או לדחותה בטענה שהיא קיצונית או מופרזת, בלי שבחנו אותה מכמה צדדים.
לכן מביאה המשנה דין ואת היפוכו. כשהיא מביאה את דעות החכמים, היא מציגה את הדעה ואת הדעה שכנגדה, ואם יש חמש דעות — היא בוחנת את כולן ומעבירה אותן בכור המבחן, לדעת אם כל אחת מהן עומדת מול ההיגיון הכולל של התורה. חז"ל לא נמנעו מלומר "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אף שאלו אוסרים ואלו מתירים, אלו מכריזים חול על מה שאלו מכריזים קודש. הדבר תלוי בנסיבות ובמצבים שבהם האדם נתון, והפרספקטיבות הן שמכתיבות את העמדות; חכמי כל דור נאלצו ליטול על עצמם את קביעת סדרי העדיפויות.
אחרי חורבן הבית היה צורך להקים אנשים שלא רצו עוד לחיות. אנשים נדרו אז שלא לשתות עוד יין, שלא לשיר עוד, שלא לאכול עוד בשר; קהילות רבות שקעו בייאוש. אנו יודעים זאת מעצמנו, אנו שלפני שנים לא רבות הכרנו מקרוב את הניצולים מן המוות ומן המחנות, ששאלו את עצמם אם באמת הם העם הנבחר, והיכן היה ה'. אלה שאלות השבות ועולות שוב ושוב. החכמים ביקשו להפיח חיים באנשים אלה, שהתאכזבו עמוקות מתולדותיהם שלהם, ושאלו את עצמם מה יוכל לכונן מחדש את העם.
מקומו של שמעון הצדיק הוא המקום שבו יעמוד רבן יוחנן בן זכאי. האחד עומד בפרשת הדרכים שבין התרבות הפרסית לתרבות היוונית, והשני בין העולם ההלניסטי לעולם הרומי. התכנית היא תמיד אותה תכנית: לנכס את המורשת היהודית ולדחות את נושאה, לשכוח אותו. האנושות כולה כורעת ברך לפני הגאונות היהודית, אלא שבתחילה צלבה את מי שנשא אותה. את התופעה הזאת אנו מוצאים כבר אצל פרעה, שביקש לספוח את הרחם היהודי דרך הנשים והבנות, אבל לדחות את האב ולהותיר רק את האם.
בתורה אדם הוא נסיך, בתפילה הוא עבד — ולכל אחד מהם יתרונו. העבודה היא מסירות הנפש. בתורה אנו הנסיך; בתפילה איננו עוד הנסיך, אנו העבד. אבל לעבד יש יתרון שאין לשר: השר צריך לבקש ראיון ואינו יכול לפתוח את שער הארמון בכל עת, ואילו העבד, העומד בפתח, מצווה להיכנס ולצאת, כי הוא בשירות המלך. עלינו להחזיק בשתי הזכויות הללו — כבוד ההוויה וענוות השירות — ובזכותן אפשר לגשת אל הנדבך השלישי, נדבך גמילות החסדים והפתיחות אל הזולת.
דווקא כהן הוא שלא העמיד את העבודה בראש. שמעון הצדיק היה כהן גדול: יכול היה להעמיד בראש את התפילה, את הקרבן או את עבודת המקדש. הוא לא עשה כן. שהרי הכהנים אינם נמנים בשרשרת מסירת התורה; הזקנים והחכמים הם הנושאים בה. עליהם נשענת אותה צבת שבצבת, כלומר הרצון לכונן את שלשלת המסורה ולהיות מסוגלים לשוב ולהיבנות אחרי כל ניסיון.
תמלול מלא של השיעור
זו הזדמנות לברך אתכם. אני ממשיך בהרהוריי על פרקי אבות, דרך דבריו של שמעון הצדיק, הפותח את פרקי אבות בקביעה זו: על שלושה עמודים העולם עומד — "עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב). זה נשמע כמו מתכון בישול; ובאמת זהו מתכון — מתכון של הרוח. אבל מדוע פתאום לבקש בכל מחיר לבסס את העולם על שלושת העמודים הללו? יש לנו שלושה אבות — אברהם, יצחק ויעקב — ודרכם כבר למדנו שעשיית החסד הייתה מידתו של אברהם: הפתיחות אל הזולת. העבודה, המסירות עד הקצה, הייתה מידתו של יצחק, שהרי הסכים לעלות על גבי המזבח, ובעבור האנושות כולה. והתורה היא תורתו של יעקב; האמת היא מידתו של יעקב. וזהו עיקרון שלושת העמודים שעליהם, כך נאמר, עומד העולם.
ובלשון אחרת מנסח זאת רבן שמעון בן גמליאל בסוף הפרק הראשון של אבות: "עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם" — על שלושה דברים העולם מתקיים. אלא ששם הוא אומר: "עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם" (אבות א, יח) — על הצדק, על האמת ועל השאיפה לשלום. הלבוש אחר, אבל אלה אותם עקרונות, בהבדלי גוונים קלים. דבר אחד עלינו לזכור: הלשון העברית מתארת את שקיעת הדורות בפועל של ירידה — "ירידת הדורות" […]. ככל שאנו מתקדמים בהיסטוריה, אין באמת שיפור במצבו של האדם בממדו הרוחני.
המדע, כמובן, פתר בעיות רבות ופתח לפני האדם אופקים חדשים. הוא אף העלה את האדם בדרגות שונות של חייו ושל כבודו העצמי. אבל איננו יכולים לומר שהאדם של היום מוסרי הרבה יותר משהיה בעבר, או רוחני הרבה יותר משהיה בעבר. ואלה שחיפשו, שביקשו רוחניות — עד היום ניכר חותמם: בהנהגתם המופתית, בלמדנותם, בהיותם נקודת ציון לחברה שלהם ומעבר לה. הם מורי המחשבה — האוניברסלית, והיהודית בפרט. אני אומר "האוניברסלית", סלחו לי, משום שעקרון הרוחניות ביסודו בא מן היהדות, והוא התפשט מעט ברבדים שונים. וזאת אנו יודעים: צבעי הקשת באים, או נובעים, מאור לבן, שבשבירתו יוצאים שבעה צבעים — ודווקא שבעה, באופן מפתיע. ואם מצליחים לחבר אותם מחדש בדרך מדעית, אכן אפשר לקבל שוב את הצבע הלבן.
קנדינסקי אמר שהשחור והלבן הם אותם צבעים, אלא שהשחור הוא צבע במצב של מנוחה, והלבן הוא צבעים שונים בתנועה. כלומר: כל הצבעים מותכים יחד במצב של מנוחה — זה השחור; כל הצבעים בתנועה — והלבן גובר. רואים זאת בגלגל: כשמסובבים אותו מהר, הלבן הוא השולט. ובכן, כך הדבר גם במחשבה. ההבדלים שבין דרכי החשיבה דומים לצבעים השונים הללו, ולא רק ברמת האנושות: גם ברמת עם, גם ברמת משפחה — וצריך לדעת לחיות עמם. הקב"ה עצמו הבטיח שלא להביא עוד מבול על העולם, בדמות הקשת; כלומר: להשלים עם כך שאפשר לגשת, מתוך אותו אור עצמו, בגוונים שונים של צבע, בגוונים שונים של תפיסה.
וזה חשוב: דימוי הקשת ניתן לפני שהתורה נמסרה לעם. זוהי התחייבות של הבורא כלפי האנושות שלו, משום שכל מה שהוא בורא נושא את החותם "טוב". הטוב עובר לאורך הבריאה כולה, ומגיע אצל האדם אל החתימה "טוב מאד". אבל שימו לב: חז"ל אמרו שאם מגיעים לשלמות של "טוב מאד", פירוש הדבר מוות. ולכן, כשהגענו לבריאת האדם […], ה"טוב מאד" פותח את אופק השבת, כלומר של בריאה מחודשת של ההוויה. דעו לכם: אנו נתונים בתנועה של בריאה מתמדת. ויש שלושה שלבים בבריאה. איננו מדברים על האצילות, שהיא צורת האינטואיציה במובנה הגמור; אבל מה שבתחום יכולתנו הוא ההגייה — היצירה — ומעברה אל עולם המציאות — העשייה; והבריאה, הבריאה יש מאין — מקומה באפשרות זו של האדם להחיות את עצמו מחדש.
ותנועת התחייה הראשונה היא התשובה. התשובה: השיבה אל צורת מחשבה אחרת, אל תפיסת חיים אחרת. והיא נעשית אכן מתוך האין שאדם גילה סביבו: כשהגענו לחשבון של שקרים ושל כישלונות סביבנו — אז אנו יוצאים לחפש את עצמנו. ולחיפוש העצמי שלוש דרכים. התורה היא החיפוש הראשון; השני הוא התפילה. בתורה אנו עומדים מול עצמנו, אנו מממשים את אישיותנו. בתפילה אנו חורגים מגבולות השכל: התפילה עניינה הלב, והתורה עניינה המחשבה, השכל. וגמילות החסדים — זהו היחס אל הזולת. ובלעדיה איננו יכולים; כולנו זקוקים לאחר.
חיים אפשר לחיות רק בשניים. וחז"ל אומרים שבין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת יש "צבת בצבת עשויה" (אבות ה, ו): טבעת המשובצת בתוך טבעת אחרת. כדי לעשות זאת צריך בדרך כלל שתי צבתות; צריך להפעיל את שתי הידיים, שתי צבתות, כדי להשחיל את הטבעת הראשונה לתוך השנייה. והדבר נעשה בזמן שאינו זמן הבריאה ואינו זמן השבת — "בין השמשות", בדמדומים. ומה פירוש הדבר? שלאמיתו של דבר, החיים עם האחר — והאחר במובהק הוא הבעל או האישה — שיבוצו של האחד בתוך השני, נוצרו בזמן שאינו זמן הבריאה, שעליו נאמר "ויהי ערב ויהי בקר", זמן תחום היטב; ואינו זמן השבת, כי זמן השבת הוא זמן האינסוף, ובשבת אין ערב ואין בוקר: היום השביעי הוא זמן הנצח. ובין זמן הסופיות לזמן האינסוף — ניצב הזוג. זהו שיבוצם של שני בני אדם המונעים ברוח אחת, בתפילה אחת, שהרי נאמר: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא" (תהלים לב, ו) — כל חסיד צריך להתפלל כדי למצוא. ומה ימצא? את הנפש התאומה, את בן זוגו.
ומשום כך "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) מכוון קודם כול אל בן זוגך לחיים, אל בת זוגך לחיים. העד האחרון של כנסת הגדולה: על כנסת הגדולה הזאת לא שמענו הרבה, אין בידינו שמות רבים. ושמעון הצדיק הוא כהן גדול שהנהיג את הקהילה היהודית בארץ ישראל ארבעים שנה, ומסופר עליו שבימי חייו התרחשו מופתים רבים סביב אישיותו. הוא עצמו קיבל את פני אלכסנדר מוקדון, כשבא לארץ ישראל כדי לכבוש אותה ובתכניתו להחריב את בית המקדש: הוא יצא לקראתו לבוש בבגדי הכהן הגדול, והאגדה מספרת שהוא — אלכסנדר מוקדון, עליו אני מדבר — ירד ממרכבתו כדי לקבל את פני הכהן הגדול, הוא שמעון הצדיק.
ואחרי שמעון הצדיק, כמובן, מספר לנו התלמוד שכל הניסים שהיו בימי שמעון הצדיק לא התחדשו עוד. אבל כיצד מגדירים את שמעון הצדיק? מגדירים אותו "מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה" (אבות א, ב) — משרידי כנסת הגדולה. וכאן נצטרך ללכת בכיוון אחר כדי להבין משנה זו, משום שרבים סבורים שהתורה עצמה אינה עוברת בתנועה זו של בריאה מחודשת ושל הגייה מחודשת לאורך הדורות. אין זה נכון. מהות התורה — וכבר אמרתי לכם זאת בשבוע שעבר — נשארה שלמה, שמורה היטב; אבל ממדיה השונים לא מוצו עד תומם, ובכל דור הגלגל מסתובב מחדש.
כשהתלמוד מתאר את החיים בתקופת בבל, או את חיי עם ישראל בארץ ישראל, אלה מצבים שנראים היום כמי שעבר זמנם; אבל באמת המבנים הם אותם מבנים — האדריכלות היא ששונה. וזה ייחודו של החכם: מדוע אנו אומרים "חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב ע"א), מדוע החכם חשוב הרבה יותר מן הנביא? משום שהוא המתווה את הדרך לדורו, לפי הבעיות שעמן עליו להתמודד. ואכן, אם נשתמר לנו על שמעון הצדיק, הכהן הגדול הזה, שהיה העד האחרון של כנסת הגדולה, הרי זה כדי לומר לנו שמשמעון הצדיק ואילך ייפתח פרק אחר בתולדות העם היהודי.
ופרק זה בתולדות העם היהודי עובר מן הזרם הפרסי, מן התרבות הפרסית, אל התרבות היוונית. והחכמים צריכים להתמודד עם זרם זה של הפילוסופיה היוונית, המבקש להתכחש לעבר ולחשוב הכול מחדש בכוח השכל, בלי להתחשב ברגשותיו של כל אדם, בתפיסה הפנימית של כל דבר ובחובותיו של האדם כלפי זולתו. ועלינו להביא בחשבון את התמורות הרצופות האלה. ויש לומר שכאשר תמורות כאלה מתחוללות, פורצים בתוך העם היהודי מאבקי אחים; יש זרמים שונים, למשל בפירוש התורה: הפרושים, הצדוקים, הקנאים. ויש גם בתי מדרש גדולים הנאבקים על הבכורה בהלכה.
אנו יודעים זאת היטב מבית הלל ובית שמאי, שעל פי רוב עומדים זה מול זה, ועלינו להכריע מה צריך להיות כלל ההתנהגות — אבל בשום אופן לא לזלזל בדעת האחר או לדחותה, בראותנו אותה כקיצונית, כמופרזת, בלי שבחנו אותה באמת מכמה צדדים. זו הסיבה שהמשנה, כשהיא מביאה את דעות החכמים, מציגה רעיון — דין ואת היפוכו. ואם יש חמש דעות, היא תבחן את כולן ותעביר אותן בכור המבחן, לדעת אם הן עומדות מול היגיונה של התורה בכללותה. וחז"ל לא נמנעו מלומר "אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלוֹקִים חַיִּים" (עירובין יג ע"ב), אף שאלו אוסרים ואלו מתירים, אלו מכריזים חול ואלו מכריזים קודש — אלו ואלו, שניהם דברי אלוקים חיים. הדבר תלוי בנסיבות ובמצבים שבהם האדם נתון, והפרספקטיבות הן שמכתיבות את העמדות הללו.
את העמדות הללו נאלצו החכמים — חכמי כל דור ודור — ליטול על עצמם: לקבוע את סדרי העדיפויות. הנה, כשחרב בית המקדש, היו אנשים שנדרו שלא לשתות עוד יין, שלא לשיר עוד, שלא לאכול עוד בשר; קהילות רבות שקעו בייאוש. אנו יודעים זאת בעצמנו, אנו שלפני שנים לא רבות חיינו לצד הניצולים מן המוות, הניצולים ממחנות הריכוז, וכולם שאלו: האם באמת אנו העם שבחר בו ה'? היכן היה ה'? וכן הלאה. אלה שאלות השבות ועולות שוב ושוב. החכמים ביקשו להפיח באנשים הללו, שהתאכזבו — התאכזבו עמוקות מתולדותיהם שלהם — חיים חדשים, להבטיח להם תחייה.
ובכן, הם שאלו את עצמם: מה יוכל לכונן מחדש את העם היהודי ולהעניק לו שוב את ייעודו? ודעו לכם: מה שעובר על שמעון הצדיק, העומד בפרשת הדרכים שבין התרבות הפרסית לתרבות היוונית, הוא מה שיחווה לימים רבן יוחנן בן זכאי, בפרשת הדרכים שבין העולם ההלניסטי לעולם הרומי. התכנית היא תמיד — התכנית היא תמיד — לנכס את המורשת היהודית ולדחות את היהודי, לדחות את נושאה, לשכוח אותו. לאמיתו של דבר, האנושות כולה כורעת ברך לפני הגאונות היהודית; אלא שקודם לכן צלבה את נושאה. ובעצם, אפילו פרעה, בעולם שבו חי, ביקש לספוח את הרחם היהודי דרך הנשים היהודיות, הבנות היהודיות, אבל לדחות את האב ולהותיר רק את האם. ובכן, תופעה זו עוברת לאורך כל תולדותינו. ולכן, כששמעון הצדיק אומר מהם שלושת העמודים שיכולים להציל את העם, הוא אומר: התורה, העבודה. והעבודה — מהי? מסירות עצמית. אומרים שבתורה אדם הוא נסיך. בתפילה איננו עוד נסיכים, אנו ה"עבד", אנו המשרת. ובכל זאת יש לעבד יתרון על פני הנסיך, על פני השר: השר עצמו צריך לבקש ראיון אצל המלך; אינו יכול לבוא סתם, אינו יכול לפתוח את שער הארמון בכל עת. אבל העבד, העומד בשער — הוא מצווה להיכנס ולצאת, משום שהוא בשירות המלך.
ובכן, עלינו להחזיק בשתי הזכויות הללו, כלומר: כבוד ההוויה, ועם זאת תמיד ענוות השירות. ובזכותן אפשר לגשת אל הנדבך השלישי, נדבך גמילות החסדים — עשיית החסד, הפתיחות אל הזולת. אבל יש לשים לב: אפשר היה לומר ששמעון הצדיק היה צריך אולי להעמיד בראש את התפילה, או את הקרבן, או את עבודת המקדש. לא! אמרנו שהכהנים אינם נמנים בשרשרת מסירת התורה; אבל עליהם נשען באמת הרצון הזה לכונן את שלשלת המסורה ולהיות מסוגלים לשוב ולהיבנות אחרי כל ניסיון, משום שמה שעושה, מה שאומר ר' […]
להמשך הלימוד
- ← השיעור הקודם: פרקי אבות: שלשלת המסורה
- השיעור הבא: פרקי אבות 5: לעבוד שלא על מנת לקבל פרס →
- כל השיעורים בסדרה: פרקי אבות – משלי האבות
- מיהו הרב רפאל בניזרי?