תשעה באב: ספר איוב

טוב מאוד. נעשה אפוא קיצור דרך בספר איוב, שכן שעה אחת לא תספיק. אך אם בחרתי בו כדי לחתום, במידה מסוימת, את סדרת השיעורים הזאת, הרי זה משום שאנו מתקרבים לתשעה באב. ונהגנו — אני זוכר זאת מימי נעוריי — הייתי נשאר לאחר התפילה בחברת סבי, והיינו קוראים כמה פרקים מאיוב. הטעם לכך הוא שאיוב מעמיד את בעיית סבלו של האדם, ובהרחבה — את סבלו של עם ישראל. משום כך הומלץ לקרוא בספר איוב כמקור להתבוננות בתלאותיו של עם ישראל, שהן שורשו של תשעה באב ושנמשכו לאורך הדורות. ובכל פעם שיש שינוי, משבר, כיוון חדש, מעבר לדרך חדשה — יש חבלי לידה. וחבלי הלידה האלה לובשים, כמובן, צורה טרגית. אך זה עתה, בקושי, קמנו מן הטרגדיה של המלחמה האחרונה — ואף זה בספק.

ואז עולה בעיית הסתר הפנים, עולה בעיית "צדיק ורע לו": מדוע צריך הצדיק לסבול? אולי תבינו אפוא מדוע זמנו של איוב אינו מפורש. כשחכמים שאלו את עצמם באיזה דור חי איוב, מנו עשר אפשרויות. יש שמיקמוהו בימי אברהם — ודבר זה מובן היטב לאור עקדת יצחק. יש אומרים שאיוב חי בימי המרגלים, כלומר בשעה שנפתחה הדרך אל ארץ ישראל והעם התיישב בארצו; אחרים מיקמו אותו, למשל, בימי אחשוורוש. זו דרך לומר שאיוב שייך לכל הדורות.

אין דור מסוים שבו אפשר למקם אותו, אך נוכל לומר שנדודיו מתחילים עם אברהם, שהרי אברהם נוסה כעשר פעמים, ופסגת הניסיונות היא דרישתו של הקב"ה להקריב את בנו יצחק — בשעה שרק יום קודם לכן אמר לו "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב): זרעך מובטח לבוא דרך בנך יצחק. ולמחרת הוא אומר: קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת כל כך, שלו ציפית זמן רב כל כך, ולך והעלהו שם לעולה. אנו מבינים שכל האופקים נסגרים בפני אברהם.

ואכן, יש כאן רמז לתקופה ההיא, שכן הפסוק הראשון אומר: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ, וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, א). כשמתארים לנו את איוב, ממקמים אותו בארץ עוץ. ועוץ נזכר לראשונה ביחוס משפחתו של תרח, ושם אנו מוצאים גם את עוץ וגם את בוז — ואנו יודעים שאחד הרעים הבאים לבקר את איוב הוא מבוז. אך כל זה בא לומר בפשטות שסיפורו של איוב הוא סיפור משותף לכל הדורות, לכל בני האדם, וכמובן לכל ישראל.

אם היה יהודי אם לאו — איננו יודעים דבר. הנטייה היא לומר שמה שעלול לקרות לאיוב אינו בהכרח מה שהיה קורה לצדיק המשתייך לאמונתם, נאמר, של בני אברהם; יכול שהוא צדיק מאומות העולם — ולמה לא? אך הבעיה היא הסבל: מדוע? האם הוא תוצאה של התנהגות האדם, של סטיותיו, של רשעותו? או, בפשטות, כפי שכותב הרמב"ם בספרו: יש טרגדיות שאנו חווים ושאינן תלויות תמיד בנו — שילד נולד עם מום, שאנו נופלים קרבן לרעידת אדמה, לצונאמי, לתאונת דרכים — ואין בכך אשמתנו.

כל זה עלול לקרות, ואכן לעורר שאלות רבות: מדוע אני? ויש גם העובדה שקיימות נסיבות היסטוריות שאינן תלויות כלל ברצוני, שאני כפוף להן ושמונעות ממני באמת כל מה שקיוויתי לו עד היום. אין זה מעשה ידי; זה קורה; נפגעתי. ועכשיו יש הצד השלישי: האדם שמשתמש לרעה, בדרך זו או אחרת, ונושא בתוצאות — ולעתים לא הוא עצמו נושא בהן, אלא הוא מטיל אותן על צאצאיו. מכל מקום, בעיית הרע שבו מתחבט האדם — לעתים מלידתו, כפי שמציג זאת ספר איוב; לעתים בשל השאיפות שהציב לעצמו, ואף על כך מדבר איוב; ובשל החברה שבה אנו חיים, המדכאת אותנו במידה מסוימת ושוללת מאתנו את מה שיכולנו באמת לחלום עליו — גם זו אפשרות שלישית.

בספר איוב יש צד טרגי, יש צד אידאליסטי, ויש ממד שלישי, נבואי. אחרי המבוא הזה, נראה במה מדובר. באדם שהוא "תם וישר" — תם, שלם; ישר — "וירא אלוקים", ירא את ה', "וסר מרע", מתרחק מכל רע. ובכן, האם מישהו יאמר שזהו אדם מושלם? לא. רחוקים אנו מלהאמין בכך, שכן להיות תם וישר יכול להיות בחירה שאדם בוחר בה משום שאין בידו האמצעים לנהוג אחרת. זה יכול לקרות — מצב של חולשה. "ירא אלוקים", ירא את ה': מה פירוש לירוא את ה'? רבי חיים ויטאל אומר: שימו לב, יש כאן הגבלה ביראת ה'.

לא נאמר "ירא ה'"; "ירא אלוקים" — יראה זו קשורה באל אימננטי, לא באל שמעבר. יראה כזו — ירא אדם את ה' משום שהוא מפחד ממנו, משום שהוא מצפה ממנו שייענה לציפיותיו. עבודת ה' הזאת אינה חינם; עבודת ה' הזאת מצפה לשכרה, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא. תמיד היא אמצעי לרכוש את חסדו של הקב"ה. ומה שמאפשר לומר שה"ירא אלוקים" הזה שלילי במקצת הוא ש"סר מרע" בא אחריו — מתרחק מכל רע. מתרחק מכל רע: בזה היה ראוי לפתוח — סר מרע, תם וישר, ירא אלוקים.

נאמר ש"סר מרע" הוא מי שאינו רוצה לעשות רע, אינו רוצה להרע לאיש, שבחר בתום ובישרות ושאכן דבק בה'. והנה, התואר "ירא אלוקים" ניתן לאברהם אבינו מיד כשהסכים להעלות את בנו לקרבן. אם כן, יראת ה' היא באמת בעלת משקל אחר לגמרי. מדוע אפוא לראות אותה כאן במובן מצומצם? אכן, יש שתי יראות אלוקים. וכאן יש יראת אלוקים שהיא מעשה השטן. והשטן הוא זה הרודף תמיד את מחשבתנו. הוא זה המעמיד אותנו בסימן שאלה. הוא זה המכרסם בנו, האוכל אותנו מבפנים, ושבמידה מסוימת מחזק אותנו במה שאנו מאמינים בו, מעניק לנו ביטחון מסוים — אך דבר אינו חינם: הוא מצפה לדבר מה בתמורה.

והנה השטן הוא אחד משלוחיו של הקב"ה. יש לנו זאת בכתוב. אני מדלג: ויולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות, ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלושת אלפי גמלים. ובניו נהגו לעשות משתה בית איש יומו. זהו רעיון חשוב. הנה אדם צדיק, ישר, ירא אלוקים וסר מרע. מה הם ילדיו? איזה חינוך נתן לילדיו? יש כאן נתק בין הילדים להורים. בניו נהגו לעשות משתה בבית כל אחד מהם ביומו — ואנו מדמים לעצמנו את הילדים האלה, שלא חסרו דבר וחיו חיי הוללות יום יום, וקוראים לשלוש אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם. וכאשר הקיפו ימי המשתה, היה איוב שולח לקרוא לבניו כדי לעורר אותם להעלות עולות מספר כולם. מדוע? "כִּי אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹקִים בִּלְבָבָם" (איוב א, ה).

גם בלי להגיע לכך, יש כאן קרע, יש שבר במשפחה. היכן אחריותו של איוב? ויש דבר אחד שהכתוב אינו אומר: אם היה איוב חכם, אם היה נבון, אם היה בעל דעת. אנו נוטים במידת מה להאמין שמדובר באמונה המבוססת על מסורת, על אמונות עממיות. כי שימו לב: לאורך כל ספר בראשית אין זכר לבני אדם שדחו את מושג האלוקות. נכון ש"יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא) — נכון שהרע שוכן באדם מלידתו: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז).

ולאט לאט מנסה האדם להשתחרר ממנו, עד שהוא מגיע לגיל בר מצווה, שבו יצר הטוב מתחיל לתפוס את מקומו. אך עד אז הנער נאבק ביצר לב האדם, במה שהוא אכן עלול להוליד ולגרום — כלומר ברע — משום, כפי שאומרים […], נעוריו וחוסר בגרותו. נכון, נכון — אבל הילדים האלה גדלו. אנו עוסקים באנשים בוגרים. יש כאן מסורת שאינה נמשכת דרך הילדים, יש קרע, שבר, וזה מה שיאפשר לשטן לומר: "הבה, עבודת ה' הזאת, כפי שהאיש הזה, איוב, תופס אותה, היא דרך לפצות את עצמו על פחדיו. והראיה: לעת עתה יש בידינו תיאור של איוב זה, שלא פתח את ביתו לכל אדם, שלא נזכר אצלו שום חסד, שלא נזכרים אצלו חיי חברה, כפי שהיה אצל אברהם אבינו, שהיה ממתין לאורחיו בפתח אהלו". ולכן: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה'" (איוב א, ו).

אנו יודעים ש"בני האלוקים" אלה אינם אלא שלוחיו של הקב"ה, והם רבים. ושלוחי ה' אלה — כבר דיברנו על כך — הם המידות שכל אחד מהם מגלם, ושמנהיגות במידה מסוימת את הבריאה כולה בכוחן, ברעיונותיהן ובתפקידיהן. וגם השטן בא בתוכם. כמובן, "שטן" נגזר מן הפועל "שָׂטָה" — לסטות, לא כן? לעקוף. נכון. ולעתים יש להשתמש בכך — יש להשתמש בערמה כדי להימלט מסכנה — והשטן חשוב, אפילו ברובד של דחפי האדם. משום כך יכול הוא בהחלט להימנות בין שלוחי ה'. וכשה' שואל אותו ואומר לו "מאין תבוא?", עונה השטן: "מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ" (איוב א, ז). והקב"ה שואל אותו: "הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ" (איוב א, ח) — כלומר אין כמוהו בארץ. הקב"ה מעיד שאין כמוהו בארץ. הקב"ה נדיב מאוד בדרך שבה הוא רואה את בריותיו.

אמרתי לכם קודם: בספר בראשית, על פי המדרש, המבול בא בגלל החמס, בגלל שלושת הנגעים — שלוש העבירות החמורות, נאמר כך; או דור הפלגה, דור מגדל בבל, שביקש להגיע אל הקב"ה בפסגה ולהשתתף עמו בהנהגת העולם. אך ראו כיצד פרעה, כיצד אבימלך, מכירים בה' ומדברים על ה'. "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד, כו) — מראשית הימים הכול מדברים על הבורא, העולם מדבר על ה'. אפילו פרעה, כשהוא ממנה את יוסף, אומר לו: "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹקִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת" (בראשית מא, לט) — ולכן אתה תהיה משנה למלך.

הסטייה האמיתית מתחילה בספר שמות, בשעת היווצרותו של עם ישראל — וזו שוב תקופה שבה ממוקם איוב: מסופר שהיה אחד מיועציו של פרעה, שהביע את דעתו שאין להשליך את הילדים ליאור, שאין להשמידם, אלא פשוט לשעבדם. מי שדן עם לעבדות — נמצא משועבד בתורו. האם באמת חטא? הוא היה אפוא גם בימי פרעה. כל זה בא לומר שכאשר הקב"ה מעמיד את איוב בניסיון, הוא מוסר אותו בידי השטן ואומר לו: תוכל לעשות בו כרצונך — בתחילה תוכל לשלול ממנו את רכושו.

ובכן, יש מי שכופר באמונתו לאחר שאיבד הכול; יש מי ששומר עליה בתקווה לשמור על דבר אחר. אבל כשאיבדו גם את כל רכושם באסונות טבע, ואף ילדיהם נלקחו, והם נמצאים מן היום למחר בלא כלום — כיצד תצפו שישמרו על אמונתם בה'? ואף על פי כן, איוב הוא מי שממנו למדנו את דיני האבלות, כלומר: לקום ולומר, אשרוד על אף הכול. ולכן אומרים צידוק הדין בעמידה: קמים כדי לקבל את הדין האלוקי, ואחר כך קורעים את הבגד. קריעת הבגד היא כאן, באבל שאיוב נוטל על עצמו על כל מה שבא עליו ועל ילדיו. אך מה שמותיר אותנו מעט רעבים הוא שאין הוא משתף איש בכאבו. אשתו מתערבת פעם אחת בלבד, כדי לומר לו: אחרי כל מה שעבר עליך, תוכל אכן […] "בָּרֵךְ אֱלֹקִים וָמֻת" (איוב ב, ט). ואיוב משיב לה: "גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹקִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?" (איוב ב, י); "ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א, כא). יש פרדוקס בדרכו של איוב לעבוד את ה'. הכתוב ממחיש זאת היטב, שכן איוב אכן נוהג תקופת אבל. שלושה רעים בלבד באים לבקרו. אתם יודעים שיש שלוש מילים המבטאות את המושג "חבר": ידיד — האהוב; חבר; ורֵעַ — שמתרגמים אותו "הזולת". במה אתם בוחרים — חבר, ידיד או רע? התורה לא אמרה "ואהבת לחברך כמוך" או "לידידך כמוך", אלא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח); "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י, יט). תאהבו את הרע — הרע הוא אחר מכם. תאהבו את הגר, תאהבו את מי ששונה מכם. האהבה נבחנת בכך שאנו נמשכים לאהוב מי ששונה, לא מי שדומה לי. והנה כאן, בספר איוב, אנו עוסקים ב"רֵעִים". איננו עוסקים בחברים, בידידים. אמנם הם באים ממרחקים כדי לנחם את רעם. מוזר שאדם כמו איוב שומר לבסוף שלושה רעים בלבד — אך הם באים, ושימו לב, כאן יפה המשל: "אלי, שמרני מידידיי; מאויביי אשמר בעצמי". כי יש לנו שלושה רעים, אך כשמנתחים את דבריהם לאחר שלושה ימים — שכן מומלץ שלא לרצות את האדם בשעת כעסו ובשעת צערו — אין מנסים לנחם אדם ולהתווכח עמו בשעה שנפשו מרה לו.

יש להניח לו לדבר. עליו לפתוח ולפנות אליכם. וכאשר שלושת הרעים האלה אכן נוטלים את רשות הדיבור, יש לנו שלושה נאומים שונים. אליפז, הראשון, מציב את עצמו כנציגו של עשו. ויש לנו את צופר, שעל פי דבריו ממוקם יותר באמונת האסלאם. ויש לנו את בלדד השוחי, המציג אף הוא נטייה אחרת, העומדת במידת מה בין שיטתו של אליפז לשיטתו של צופר. מה הן הנטיות האלה? הראשון, אליפז, אומר: שמע, בעיקרון, אם רעה נוחתת עלינו, אנו האחראים המלאים לה; אנו מכפרים על חטאים שחטאנו, ואם לא חטאנו בהם אנו עצמנו במישרין, אנו נושאים בתוצאות מעשיהם של קודמינו. לכן חדל להכריז על חפותך ולקלל את יום הולדתך משום שאתה רואה עצמך קרבן של הקב"ה — לא. למעשה, מה שקורה לך — מגיע לך במידה כלשהי, והיית צריך לפשפש במעשיך ובפעליך ולבקש לשוב בתשובה ולשנות כיוון. באופן פרדוקסלי, הרמב"ם מצטרף לרעיון זה של אליפז ואומר: להישען על ביטחון כלשהו ולומר שאנו מושלמים, שלא עשינו דבר, שאיננו ראויים לכך, ושאין לנו לבחון את עצמנו ולראות כיצד נוכל לצאת מן הניסיון ולשלוט במצב — זו גאווה, חטא של יוהרה. וחטא הגאווה הזה ניכר אי שם בפרק כד, כשאיוב אומר: אני, שחייתי בצדק ובצדקה, אני שהייתי מכובד על הכול ואהוב על הכול — והנה נפלתי עד כדי כך.

כך שאובדן ההכרה שהוא סובל ממנו, העוני שאליו נקלע והסבל שבו הוא שרוי — כל אלה ממררים אותו. אך הוא אינו מפשפש בעצמו; הוא אומר לקב"ה: הצג לפניי את כתב האישום שלך, ואני מוכן לעיין בו. צופר נוקט שיטה אחרת, והיא שה' מנסה רק את הצדיקים. ואם אכן אנו מועמדים בניסיונות, הרי זה בעיקר כדי שנוכל לעלות לדרגה גבוהה יותר לאחר שנעמוד בהם. ואילו לא היה בטוח בהתעלותנו, לא היה מטיל עלינו את הניסיון. נטייה זו, כפי שאמרתי לכם, מוחזקת בידי האסלאם, והיא אף נקראת השיטה, הזרם של האשעריה: שהקב"ה צודק בכל מעשיו, וכשרעות נוחתות על האדם — הדבר הוא לטובת האדם, ולטובתו בלבד.

השלישית, זו שמחזיק בה בלדד השוחי, היא שאין טעם לחקור, לשאול שאלות על דרכו של הקב"ה להנהיג את עולמו. הוא אדון הכול, הוא עושה כרצונו, אנו נתיניו, ואין לנו אלא לשאת בגורלנו ולהישאר נאמנים לו. זוהי אכן דרך להצטרף, כפי שאמרתי לכם, לצד השני — או ליתר דיוק לצד הראשון — כלומר שחטא רובץ עלינו, חטאים רובצים עלינו, והקב"ה לבדו יודע מה מגיע לנו ומה אינו מגיע לנו. ואז באה התערבותו של רע רביעי, אליהוא, הצעיר מהם, שיעשה סינתזה של הכול ויצדיק במידת מה את אליפז, את צופר ואת בלדד — אך הוא מוסיף יסוד נוסף.

היסוד האחרון של אליהוא הוא זה: האדם רואה את עצמו כבעל דברו האמיתי של הקב"ה; הוא רוצה באמת לפנות אל "שופט כל הארץ". האם אינו מבין שחייו עצמם הם חסד — לא קללה, אלא ברכה כשלעצמה? ומה לו לרצות לרדת לנבכי הצדק האלוקי ולהעמיד את הקב"ה לדין בכל מחיר? זוהי עזות. ובכן, כל היסודות האלה משפיעים על דרכנו לראות את הדברים, להבין, למקם את יחסנו עם הקב"ה. אין זה מיוחד לאיוב. כשמו כן הוא: איוב הוא האויב — איוב הוא אויב לעצמו. זהו אדם שעדיין לא מצא את מקומו האמיתי, את ייעודו האמיתי, והוא מצמצם דווקא את הקב"ה לתפקיד של שופט — לתפקיד חברתי — בשעה שהיה ראוי לו לעיין בחובותיו כלפי ה', בכל תנאי שהוא.

ואכן, כשהקב"ה מעז סוף סוף — או ליתר דיוק, יוצא משתיקתו, שהרי זה מה שרצה איוב: שה' יתגלה וידבר אליו — הוא פותח תחילה בתוכחה לאליפז ולכל רעיו, משום שהם שפטו את איוב שלא כדין: איוב לא היה צריך להיות מושא להאשמותיהם ולחשדותיהם; לא היה להם לשפוט את אמונתו של איוב. נותרה בעיית רצונו של איוב לשוחח עם הקב"ה ולהבין את הדברים. אמרנו בפתח הדברים שהמילה "חכם" נעדרת מן הדיבור — או ליתר דיוק מהצגת אישיותו של איוב. אך למעשה, דרך ייסוריו, נראה כאילו הוא עובר בבית הספר של יחסו האמיתי עם ה', של יראת אלוקים. וכפי שכבר הצגנו פעם, איננו מצפים לדבר מעבודתנו […].

הקדשנו את עצמנו למען שמו; אנו שותפים של ממש. כי כדי להבין באמת את יחסו של הקב"ה לבריאתו, היה עלינו להבין תחילה בעצמנו את תופעות הבריאה. זה מה שאומר הקב"ה לאיוב: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ" (איוב לח, ד)? היכן היית במבנים שנתתי לעולמי? האם יכולת להבין אותם? האם היום אתה מבין אותם? האם היום אתה מוכיח אותם? ועכשיו רק זה נשאר — דבר אינו חסר לך, הכול הבנת; רק הצדק חסר לך, אותו היית רוצה לתפוס, ובסופו של דבר היית רוצה להיעשות אתה ערב לצדקתי.

ואשר לרמב"ם, הוא אומר: דע דבר אחד — "לֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי" (ישעיהו נה, ח), כיווניכם אינם כיווניי, דרך מחשבתכם אינה דרכי; ומה גם שאתם ממוקדים תמיד ביחיד, בפרטיהן של קבוצות קטנות, ואילו אני מנהיג את העולם כולו, ולכן אלה פרמטרים אחרים, מכלול אחר. זו הסיבה. האם עליי לבוא ולהיכנס לתוך השיטה שלך? ראו — נפלא הוא הקטע האחרון הזה, בפרק מב, לאחר שהקב"ה משיב לו הכול ונותן לו בחזרה את כל מה שאיבד. דע: "וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ" (איוב מב, י). […]

[…] לאחר שהתפלל בעד רעיו, השיב לו כפליים ממה שהיה לו. […] הקב"ה שב עם האדם. אין להאמין שהקב"ה שמח בסבלו של הצדיק. הוא בוכה כמוהו — הקב"ה בגלות עם האדם; הוא סובל עמו. מה שהוא מצפה לו הוא שנושיט יד אל הזולת. יש קטע בתלמוד שבו רבי יוחנן בא לבקר את רבי חייא, שהיה חולה, ושואל אותו: "חביבין עליך ייסורין?" והוא משיב לו: "לא הן ולא שכרן" (ברכות ה, ב) — איני רוצה בהם; איני רוצה אפילו בשכרם.

אם הם באים לרומם אותי לעולם אחר — איני רוצה בכך. אז אומר הכתוב: נתן לו את ידו והקימו. הקימו — כלומר ריפא אותו בדרך זו. להושיט יד לזולת, לגלות את האהבה הזאת כלפי הזולת: זוהי דרך לבטא את אהבת ה' ולתקן כל מה שאינו כשורה, את כל חוליי החברה. וכך, למשל, רבי יוחנן חלה יום אחד, ורבי חנינא בא לבקרו. הוא שואל אותו: חביבין עליך ייסורין? והוא משיב: לא, איני רוצה בהם, איני רוצה בשכרם.

גם בפעם הזאת אומר לנו הכתוב: נתן לו את ידו והקימו. להושיט יד לנדכא, למי שאיבדו הכול — זוהי הדרך לנחם, זוהי הדרך להודות, וזוהי הדרך של "שב את שבות איוב", להשיב את הקב"ה אל איוב. אז נוכל להבין מדוע נקבעה קריאת איוב ליום תשעה באב, שבו איבדנו את מקדשנו והכרחנו את הקב"ה עצמו לגלות עמנו. הוא בוכה כמונו; הוא שרוי בצער כמונו. לא ידענו לתת לאמונתנו את ממדה האמיתי, את מדרגתה. פעמים רבות מדי צמצמנו אותה לעצמנו בלבד.

צמצמנו אותה לאינטרסים שלנו; לא ידענו לגלות מעשה של חסד, יד מושטת אל הזולת. אך עלינו לדעת שבכל פעם שיש משברים, הם מכינים לידה חדשה. פתחתי ואמרתי זאת: יש חבלי לידה. הצדיקים משלמים יותר מכל אדם, משום שהם במרכז הכול, הם הערבים לכול. אך המעבר הזה הוא מה שנקרא גלגול, שבו עוברים מעידן לעידן; והמעבר מעידן לעידן תובע מבנים חדשים, הסתגלות מחודשת, אפילו ברובד של מנהיגינו, של שופטינו. ואכן, זו הסיבה שהתורה אומרת לנו לפנות "אֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים יז, ט). אל תאמרו שלפני כמה שנים, בדור הקודם, היה טוב יותר. לא — "צדיק ורע לו". הצדיק, אמר רבי [נחמן מברסלב]: "צדיק ורע לו", צדיק הסובל, הוא צדיק שאינו עוד בן זמנו, שממשיך לחיות בעבר ואינו יודע שהעולם מתקדם, ושהיה ראוי לו להתחדש ולהסתגל למבנים החדשים, לנסיבות החדשות. אין להיאחז בלשון העבר בכל מחיר, כאילו היא היחידה שיש בה ערך. לא — כשם שאצל האדם יש התפתחות מינקותו, העוברת דרך משברים שונים, כך בחייו של עם, ובייחוד בחייו של העם שעליו להיות שומר הערכים לאומות: יש לדעת לעבור את המשברים האלה ולא לשקוע בהם, ולומר עם אברהם "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). זו הסיבה: יש מעט אפר, ומן האפר והעפר הזה נבנה את עצמנו מחדש; לא נשקע. וגם איוב חתם כך, כשהוא אומר לקב"ה: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ" — עד עתה, כשדיברו אליי על ה', רק שמעתי עליך דרך דרשות, נאומים, מתכוני אמונה. לא: "וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךְ" (איוב מב, ה) — עכשיו אני רואה אותך, עכשיו אני מכיר בנוכחותך; להכיר את ה' לנגד עיניו. מה נפלא! זה באמת אברהם, היחיד שהכתוב אומר עליו "וְהֶאֱמִן בַּה'" (בראשית טו, ו), משום שעבודתו של אברהם הייתה עבודה מאהבה, שלא ציפתה לשום דבר, שתבעה צדק — לא בעד עצמו, אלא צדק בעד אחרים, בעד אנשי סדום; הוא תבע מן הקב"ה: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה) — אך לא בעד עצמו. זהו המעבר האמיתי של האדם בכל שלב של התחדשות להוויה חדשה.

אעצור כאן, וברצוני להשאיר מקום לשאלות, אם יש לכם. — הרב בניזרי, יש לי שאלה לאור הקריאה שהספקתי הבוקר. לא הספקתי לקרוא את שלושת הפרקים, כי כבר הקדשתי ארבע שעות לפרק הראשון. וההערה הקטנה שאני מוציא מן הלימוד של הבוקר — קודם כול, אני מודה למי שחשב ללמוד את איוב, כי זה באמת נפלא. מצאתי את עצמי במידת מה בדמות, ברוך ה'. נאמר כך: מדוע צריך הקב"ה — שהרי אנו יודעים שבתניא כתוב שנשמתנו, נשמתו של כל יהודי, נשבעה לקב"ה שתהיה צדיק.

אם כן, מכוח זה, מדוע צריך הקב"ה לשלוח כוח — במקרה זה את השטן — כדי להטיל ספק בצדקתו של איוב? אילו אמרת לי: הנה, אני שולח כוח להציל עיר, משום שיש בה רשעים… אבל מה בסופו של דבר עושה את איוב לדמות יוצאת דופן לגמרי, עד שצריך לשלוח את השטן? — השטן, לפעמים, הוא שכנך לקומה. היום לא זיהיתי אותו, נכון? אבל דעו שהשטן חי בתוכנו, עמנו. ולפעמים זה יכול להיות אפילו הבן, יכול להיות אפילו האשה, יכול להיות הבעל לאשתו. השטן, שימו לב, הוא זה שמתייצב נגד כל דבר ומעמיד הכול בסימן שאלה.

יש להיות מודעים לכך. מסכימים? תודה, ראול. שאלה אחרת. — אין לי שאלה נוספת, אבל הייתה לי הערה נוספת שעלתה בי בשעת האזנה לשיעורך. אני מניח שאם יוצאים מן ההנחה שאיננו בטוחים בקיומו של איוב, קל וחומר, אני מניח, שכל הדמויות הסובבות אותו, ובכללן שלושת הרעים — איננו בטוחים גם בקיומן. — שמע, חכמינו אמרו לנו: "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה" (בבא בתרא טו, א). איוב לא היה, מעולם לא היה; הוא משל, דגם, דגם של הוויה. כדי לומר: שימו לב — איוב הוא אתם, הוא אני, הוא האחר. אין להתמקד באיוב בהיסטוריה, באיוב מסוים.

איוב זה של הרעה שוכן בתוכנו, תמיד ברבדים שונים. אולי לא זה במלואו, אך הייתי אומר שכל אלה שחוו, לדאבוננו, את הטרגדיה של המאה שלנו — כולם היו איובים, ובוודאי השאלות האלה לא חדלו לרדוף אותם, והתשובות שניסו למצוא הן התחמקויות. ולא זה בלבד: אין די בכך שאדם שואל את עצמו על מצבו האמיתי ביחס לכל מה שקורה לנו ויושב על הארץ; נוהגים אבל — אך מן האבל הזה יש לקום. אי אפשר אחרת, כי אם האבל אינו דבר שקמים ממנו, הרי לא מוות אחד בלבד פוגע בנו: זהו מותם של דורות רבים.

והנה, כפי שאמרתי, כשמברכים את ה' ואומרים "ברוך דיין האמת", אומרים זאת בעמידה, משום שבכך מצהירים שמן האבל הזה יש לקום. — הרב בניזרי, האם אפשר לומר, לאור הפרק הראשון, שהבעיה העיקרית היא בחינוך הילדים? כלומר הבעיה העיקרית, הנקודה השלילית, היא בחינוכם הלקוי של הילדים האלה? — שמע, אתה שואל שאלה חשובה מאוד, שכן אין זו בעיה של ימינו בלבד. זו בעיה שהייתה קיימת הרבה קודם. איוב שם עליה את האצבע: האם בסופו של דבר, כשהילדים נוטשים את מורשת ההורים, אין זה לעתים משום שנאחזנו בעקרונות קפואים, ותמיד האמנו שהלשון הישנה, ההוראה הישנה, היא התקפה ביותר ויש לכפות אותה — ולא ירדנו לדרגת הילדים כדי להקשיב למה שהם מחפשים, למה שהם שואלים, ולהתאים את לשוננו לשאלותיהם? ואיני יודע: הילדים האלה של איוב, העושים משתה יום יום — האם זה מעשה של ילדים מורדים הדוחים את כל מורשת הוריהם, את כל נחלת הוריהם, או שזהו פגם בחינוך, נטישה מצד ההורים, שהם עצמם לא ידעו? ועד היום, לדאבוננו, תראו לפעמים ילדים של רבנים מפורסמים שלא הלכו בדרך הוריהם, שנטשו.

היום קוראים לזה "חוזרים בשאלה". מדוע? משום שנוצר פער בדרך שבה אנו מתקשרים עם הדור החדש, עם המבנים החדשים של דור. — הרב בניזרי, אולי כבר ענית על השאלה. סיימת לענות על שאלתו של מאני? — כן. — הייתה לי שאלה קטנה. מדוע יש לי תחושה שבספר איוב אשתו של איוב נעדרת יחסית, אינה נוכחת במיוחד? ושמה של אשת איוב, שהוא לדעתי סיטיס, דומה בסופו של דבר מאוד לשם "שטן"? אולי זו השערה פרועה מצדי. — כי השטן, בעומק הדברים — אשתו היא המסיתה אותו לקלל את ה', שכן היא נעשית שותפתו של השטן.

זה מה שהשטן היה רוצה להשיג; זה מה שהשטן היה רוצה להשיג. והבעיה היא שבשום שלב לא שיתף איוב את אשתו בצרותיו. מספרים לנו על אשתו רק כדי לומר לנו שהיא אומרת לו: עכשיו, כשאיבדת הכול, די — התנתק מן הקב"ה, חדל להאמין בו. ועכשיו אומר לכם שרגעים כאלה עשויים לחלוף בלבו של מי שעומד חסר אונים מול סבלו של ילדו, מול מחלת ילדו — רחמנא ליצלן — ושעשוי לשאול את עצמו שאלות רבות ולהטיל את האחריות על היעדרו של הקב"ה. המחשבה חולפת. אל נשכח שהפועל "כָּפַר", שפירושו לכפור, הוא אותו פועל כמו "כִּפֵּר", לכפר.

על מה מכפרים? על רגעי חולשה, על רגעי מרד בקב"ה. זה יכול לקרות, אך אין להשתקע בכך. דעו, התנ"ך נפלא, שכן פתח את שעריו לכל הזמנים, לכל זרמי המחשבה, אפילו לכופרים. ובהגדה של פסח אנו מייחדים מקום של כבוד גם לאחד מבנינו, הרשע, ואומרים לו: "רשע מה הוא אומר" — מה אתה אומר, ידידי המסכן? ואנו מנסים למצוא את הלשון ההולמת כדי שיישאר אל שולחננו, כדי שלא יעזוב אותו. וספר איוב, בעיקרון — בכל פילוסופיה דתית המכבדת את עצמה, לא היה צריך למצוא את מקומו בכתבי הקודש.

עכשיו, רק התמקדנו בספר איוב, אבל יש בו קטעים מקוממים. נסו לפעמים לקרוא כמה פרקים — זו שירה יפה, אגב — אך תראו שאין לה דבר עם חיבורים על הנהגה ראויה כלפי ה', כלפי הבורא. והנה אצלנו, כל קיומו של הקב"ה נשען על בריאת העולם. הקב"ה קיים משום שברא את העולם; העולם קיים משום שהקב"ה קיים. איננו יכולים להפריד בין קיום ה' לבין העולם, ואיננו יכולים להפריד בין העולם לבין קיום ה'. כי אילו הביא הקב"ה עולם לידי קיום והפקירו לגורלו — והרי זה האל של אריסטו — היה נותן לנו מתנה מורעלת. להביא ילד לעולם ולהפקירו לגורלו — האם אלה הורים ראויים? אי אפשר להעלות זאת על הדעת.

אם העולם קיים, סימן שה' קיים. מציאות ה' ומציאות העולם קשורות זו בזו בקשר אמיץ. שאלה אחרת? — אולי כדי לפנות לנימה אופטימית: קשרת בין סבלו של איוב לסבלם של כל אחינו בשואה. מה תהיה תשובתו של העולם היהודי היום לכך — לאבל, לאבל אמיתי על המאורעות העצובים האלה, מאורעות הנוגעים בנו עד היום? מה תהיה תשובתנו לעתיד? — התשובה היא זו שנותן […]: שאין לחפש תשובה למה שראינו; מה שיש להבין הוא שלא היינו לבדנו בסבלנו. אפילו הקב"ה סבל עמנו; הוא היה נוכח אפילו ב[…]. הוא בכה כמונו. לקחנו אותו עמנו, והוא לקח אותנו עמו.

זה מה שאומר בצדק הרמב"ם: שאין לנו אותם פרמטרים של מחשבה. איננו יכולים לצמצם את הקב"ה למצבנו האנושי. אך לעתיד: אנו ממשיכים להתקיים, ממשיכים לחיות, אנו חיים. ולעתיד, היום, כיוון שעם ישראל עדיין כאן, מול כל מלעיזיו, הוא אומר: הנני — בשעה שאימפריות רבות נעלמו וממשיכות להיעלם. זהו. ובכן, אני מאחל לכם חופשה נעימה; ניפגש אחרי החופשה, ובינתיים תיהנו. — תודה רבה. תודה, תודה רבה. ערב טוב, תודה, הרב בניזרי. להתראות. תודה מקרב לב. זה היה שיעור מופתי. להתראות. תודה מקרב לב. מופתי. זה שיעור שעושה טוב, אבל גם כואב. — הוא גם מעורר מחשבה, כן. — נהנינו מאוד. להתראות לכולם, חופשה נעימה. — גם לכם. — זה יתחדש בתחילת ספטמבר, אם כן? איננו יודעים בדיוק?

— איני יודע. זה עתה עשינו זאת בהודעה הראשונה. — סליחה? — נחדש ב־23 באוגוסט. — אה, כן, בסדר. תשלחו מייל קצר, אני מניח. — נשלח את ההודעה בוואטסאפ, במייל, בפייסבוק, וגם במייל. — בסדר. אגב, אם יורשה לי, לתושבי בריסל — לאלה הנמצאים בבריסל — ביום חמישי אנו מארגנים סיור מודרך, "בריסל היהודית בימי הביניים". כן, נעבור בכל התחנות — הרי אנו מדברים היום על סבל — נעבור בתחנות שגרמו סבל לקהילה היהודית הצעירה במאה הארבע עשרה, בשנת 1369, כשהואשמנו בחילול לחם הקודש הנוצרי ונכלאנו. זה היה הפוגרום הראשון של בריסל, אם אפשר לומר כך. ונעבור בכל המקומות שבהם חיה הקהילה היהודית באותה תקופה, ובכל הסימנים, בכל העדויות למה שאירע אז.

— עליך לארגן משהו גם בשביל הישראלים. — בעתיד ננסה להמחיז את הסיורים המודרכים שלנו, כלומר הם יופיעו גם ביוטיוב, אך לעת עתה אין זה אפשרי. — מכל מקום, לוק, כל הכבוד לך — מה שאתה עושה נפלא, לוק. באמת, תודה מקרב לב, תודה. — האם הסיור הזה מופיע בלוח האירועים? — כן, הסיור הזה מופיע בלוח האירועים של "בית התרבות היהודית", בהחלט. — וזה השבוע? — זה השבוע, ב־16, ב־16 בשעה 14:00. — אה, בסדר. — ב־16 בשעה 14:00, וביום ראשון תהיה לנו הזדמנות לבקר בחלקה היהודית של בית הקברות דיווג באוקל.

— אה, כן, זה נפלא. זה ממש יפה, ממש יפה. — זה לא היה ב־12? זה לא היה ב־12? נדמה לי שיש טעות. — אה, לא — אה, הבנתי. — צדקת, זה התקיים היום, אבל היו כל כך הרבה אנשים שאנו עורכים אותו שוב בשבוע הבא. — אה, הבנתי, בסדר. ובאתר יש את כל המידע? — בהחלט, יש שם את כל המידע, בהחלט. נרשמים במייל או בטלפון למדריך; מספר הטלפון שלו מופיע שם. — בסדר, טוב מאוד. בסדר, טוב מאוד, תודה. נהדר, תודה רבה. — תודה רבה, ערב טוב. — מנואל, אני מקווה שאזכה לראותך בנתניה. שמת לב שהשאלה שלי הייתה נגישה הרבה יותר — ניכר שעשיתי עבודה קטנה הבוקר. חופשה נעימה לכולם.

— אתה חייב לשאול שאלות קצרות. — הן היו קצרות, קצרות מאוד, אבל התאמצתי, התאמצתי. — לוק, אתה רצית לסיים בנימה של שירה — זה לא בדיוק מה שאמרת — אני הייתי רוצה לסיים בנימה של הומור ולומר שמי שמאבד את עבודתו, לדאבוננו, זה מקור כל הצרות: מי שמאבד את ה"ג'וב" שלו, כמובן. ערב טוב, להתראות, להתראות, להתראות.