ל"ג בעומר: המדורות ואורו של הזוהר

ערב טוב, ידידיי היקרים. השיעור הערב מוקדש קודם כול לעילוי נשמת […], ולעילוי נשמת אחי, רבי שלום בניזרי. ומכיוון שהיום גם הילולת רבי מאיר בעל הנס, אנו משתפים גם אותו בשיעורנו, בנר הדולק לזכרו. אבאר את משמעותו של נר זה, שהרי הוא הנושא המרכזי של ל"ג בעומר. אנו מפסיקים את סדרת השיעורים שהתחלנו בה על ספר משלי, משום שביום חמישי בערב חל ל"ג בעומר, ואנו עומדים לציין שני מאורעות חשובים. אתם יודעים שבימים הללו, מעין חול המועד המפריד בין פסח לשבועות, המשימה היא להכין את עם ישראל להשיב לעצמו את מה שאיבד במאתיים ועשר שנות השעבוד במצרים. כי אין אדם יוצא מן הגלות בלא פגע. שורדים את הגלות, אבל נושאים עמנו קליפות רבות, מידות מקולקלות רבות של התרבויות שבתוכן חיינו.

ומשום כך, אף עתה, כשבעזרת ה' שבנו ונמצאים על אדמתנו, עדיין לא עלה בידנו לנתץ את חומות המחלוקת שבינינו ולשוב אל אחדות מהותנו דרך ערכינו ודרך ארצנו. וזה אכן היה מסרו של רבי שמעון בר יוחאי לגולים של הדורות הבאים. באיזה אופן? פתחתי ואמרתי שבפרק הזמן הזה, המפריד בינינו לבין מתן תורה, יש תקופת אבל — אבל האוסר עלינו כל שמחה וכל נגינה, האוסר להסתפר, להתגלח, ללבוש בגד חדש ולערוך נישואין.

ההפוגה באה ביום השלושים ושלושה לעומר. ובאופן מפתיע, כפי שאומר […], זהו היום שלאחר "לב" — "לב" עולה בגימטריה שלושים ושתיים. כשחזרנו אל שפת הלב, אנו יכולים לקיים את ההפוגה באבל על המגפה שהחריבה עשרים וארבעה אלף מתלמידי רבי עקיבא. ממה מתו? מכך שלא קיימו ביניהם יחסים של כבוד. לא נהגו כבוד זה בזה. ובאותה שעה עצמה — אתם יודעים, בד בבד עם ההפוגה במגפה שהחריבה עשרים וארבעה אלף משורות תלמידיו של רבי עקיבא — יש גם רקע היסטורי: מרד בר כוכבא. בר כוכבא לא יכול היה לשאת את שלטונה של רומי בארץ ישראל.

הוא סבר שלישראל זכות לעצמאות על אדמתו, לנהל את חייו לפי ערכיו וזהותו, והוא נטל נשק נגד רומי. בכך גיבה אותו ותמך בו רבי עקיבא. ואתם יודעים שרבי עקיבא הוא אנדרטה, אנדרטה של תורה. נאמר שרבי עקיבא הגיע לחמישים שערי הדעת, מדרגה שמשה רבנו עליו השלום לא השיג: הוא הגיע אל השער הארבעים ותשעה. גם אנו נוהגים לספור ארבעים ותשעה ימים בלבד, משום שהמשימה היא להשיב לאדם את ממדו השלם במידותיו, בדרך הווייתו, כדי שיהיה ראוי לקלוט את משנתה של התורה.

שהרי הקב"ה מיהר לעקור את עם ישראל ממצרים כשלא נותרה לו אלא מדרגה אחת של טומאה. במצרים הוא שקע עד סף המדרגה החמישים של טמטום — אותה התניה שכפה עליו שלטונה של מצרים, כדי לכלותו כליל. הקב"ה הצילו ברגע האחרון, ונתן לו את מלוא המרחב, יום אחר יום, לבנות מחדש בקרבו את הממד האנושי המסוגל לקבל את להבות התורה. ואילו רבי עקיבא, הוא השיג את מדרגת חמישים שערי הדעת. מדוע? משום שהיה בן גרים, צאצא של גרים. ומדרגת הגר — שעליו אומרת התורה "ואהבתם את הגר" — קיימת משום שהוא מביא יסוד החסר בכלל: יסוד ה"בן אדם", המשלים את האדם. רבי עקיבא היה בעל יסוד זה. ומשום כך, כשמשה עולה להר סיני, אל המרומים, הוא מוצא את הקב"ה קושר כתרים לאותיות. אומר לו: "מה אתה עושה כאן?"

אמר לו: "המתן — יש אדם שעתיד לבוא לאחר זמן רב, שעתיד להופיע לאחר זמן רב, ובכוח תורתו שבעל פה, בפיתוח התורה שבעל פה, ידרוש על כל כתר וכתר שבתורה" — כלומר על התג, הקו הדק המעטר את אות התורה — "תילי תילים של הלכות, המון כללים לחיים". אמר לו משה: "אם כן, תן לו אותה; לו הפקד את תורתך. מדוע אני?" אמר לו: "לא. ראשית, אין השעה כשרה, אין התקופה מתאימה. ושנית, בידך התורה שבכתב. התורה שבכתב — איש אינו חולק עליה; יש רק הדרך לקרוא אותה, יש רק הדרך להעתיק אותה."

התורה שבעל פה פותחת שערים רבים, משום שהתורה שבעל פה היא התורה במידת השגתו של כל אדם ואדם. ולפיכך יש התפתחות בפרשנותה של התורה שבעל פה, שרק רבי עקיבא יכול היה אכן להביאה לעולם. והנה חייו של רבי עקיבא נבנו במידה מסוימת על דגם חייו של משה רבנו. ארבעים שנה היה רבי עקיבא איש הרחוב, עם הארץ — מרצונו. יש רב שאומר שבכוונה נשאר עם הארץ, משום שלא רצה להתאכזב מהתנהגותם של התלמידים בתוך הישיבה. הוא ביקש להגיע לבגרות מסוימת כדי שלא יצטרך לדון אותם, וכשחש שהוא חזק דיו, השליך עצמו על הלימוד ארבעים שנה. הוא חי מאה ועשרים שנה, וכשמלאו לו שמונים, לימד את תורתו לעשרים וארבעה אלף תלמידים, שלמרבה הצער לא דרו זה עם זה בשלום.

מדוע? פשוט משום שכל אחד חשב את עצמו לרב חשוב בהרבה מחברו, וביקש לכפות עליו את סמכותו; לא רצו להקשיב זה לזה. דבר זה מצוי — וביותר משום שבשלב מסוים לימדו שאין להתחבר עם עמי הארץ. מדוע אין להתחבר עם פשוטי העם? משום שבחברתם אדם מאבד ממהותו, ועל ידי כך נעשה טמא. דמיינו לעצמכם: תלמיד החכם עמד מרחוק כשדיבר אל איש העם. גאווה זו אין לשאתה. גאווה זו היא שאיבדה את עשרים וארבעה אלף התלמידים שנטלו חלק במלחמה לצד בר כוכבא לשחרור מעול רומי — אך לא הצליחו.

וכשבאה ההפוגה בחורבן הזה, לא נותרו עוד תלמידים. פנה רבי עקיבא אל חמישה שנשארו נאמנים במקצת לתורתו ושאחזו בדרך ראייה אחרת. זה שזרח מביניהם היה רבי שמעון בר יוחאי — שהיה תלמידו של רבי עקיבא וירש את בקיאותו בתורה שבעל פה (שהרי התורה כולה נושאת את חותמו של רבי עקיבא; הכול אליבא דרבי עקיבא) — רבי שמעון בר יוחאי, יורש הבקיאות הזאת, פתח לפני העם אופקים חדשים בתורת הזוהר. וביום השלושים ושלושה לעומר, יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי — בניגוד לתעניות הנוהגות על מיתת אהרן, בניגוד לתעניות הנוהגות על מיתת משה — יש הילולא דרבי שמעון בר יוחאי. אדרבה, יש חתונה, שמחה, לרגל הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי.

מדוע? משום שבשעה שמסתלק רבו של הזוהר, רבה של המחשבה הנסתרת, בשעה ההיא מתפשטת תורתו כולה, ותלמידיו יכולים להפיצה. היא נחתמה זה עתה בהסתלקותו; שוב לא יכול היה להיות בה תיקון כלשהו. הוא סיים למסור, והסתלק. והזוהר אומר שביום שהסתלק הקיפה אש את כל גופו. מכאן אנו מבינים ששני סמלים מציינים את חגיגת היום הזה. האחד, ירי החצים בקשת של הילדים הקטנים, לומר שמאבקו של בר כוכבא לא תם, ושיש ללמוד לירות בקשת, יש ללמוד להילחם. כך אמר דוד כשקונן על מות שאול ויהונתן: "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת" (שמואל ב א, יח) — אומנות המלחמה, אומנות הקשת, אומנות הקרב. ומן הצד האחר, הדלקת המדורות. מה הן מזכירות? כאן, בטרם נעמוד על האש ועל האור שהפיצה תורתו של רבי שמעון, ראוי לשוב ולבחון את מקורה של האש הזאת ואת המסלול שעברה לאורך ההיסטוריה עד רבי שמעון בר יוחאי. והנה, האש הראשונה בתורה היא אש ברית בין הבתרים.

זוהי הברית שבה עמדו לפנינו שתי התרבויות, של הצפון ושל הדרום: שהרי הארץ המובטחת נועדה לשכון בין מצרים — גבול מצרים בדרום — לבין נהר פרת בצפון. ביניהן הובטחה ארץ ישראל קודם כול לזרעו של אברם, והארץ הזאת, המובטחת לזרע אברם, הובטחה בעמוד אש. זו הפעם הראשונה שהאש מופיעה: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ" (בראשית טו, יז) — תנור מעשן, לפיד בוער המאיר את אשו. זו האש שלא מי הנילוס יכולים להציפה ולכבותה, ולא מי הפרת יכולים לה.

אלה הם מי כל הפוגרומים שעברו עלינו, אם בדרך הטבילה לנצרות ואם בדרך ההתבוללות הכפויה והשמד. האש הזאת, בקיצור, כמעט כבתה פעם אחת. כשכמעט כבתה, כמעט כבתה במצרים. הקב"ה הוציאה משם והניחה במדבר, עד הרגע שבו משה מוצא אותה בסנה הבוער ונושא אותה בקרבו. והיא האש שתלווה את המשוחררים מעול מצרים לאורך המדבר ותביא אותם עד רגלי הר סיני, ששם ימצאו את האש הזאת עצמה, אבל מטבע אחר. הרי שיש שתי אשות: אש הבטחת ארץ ישראל, ואש הברית שבין הקב"ה לישראל. ושתי האשות הללו ימצאו לימים את מקומן במקדש.

האש תבער על המזבח ולא תכבה לעולם. ואחר כך אש המנורה. אש המזבח היא המכפרת על ישראל — "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג) — על הארץ ועל עוונות העם. ואחר כך נרות המנורה. בין נרות המנורה יש הנר המערבי, שדלק תמיד, שלא כבה מעולם, שממנו הדליקו את כל האחרים; והוא אש התורה, שהייתה מכוונת כלפי קודש הקודשים. הרי לנו: אש ארץ ישראל, אש מלחמתו של בר כוכבא לשחרור הארץ; אש התורה, שנקלטה שלא כראוי אצל תלמידי רבי עקיבא, שכל אחד מהם ראה בה את קניינו הבלעדי; ואש רבי שמעון בר יוחאי, הזוהר — אש השקיפות, זו המאחדת באהבה, מבפנים, את כל חלקי עם ישראל. ומשום כך נוכחת האש הזאת בליל יום השנה של הגילויים הללו, של חשיפת הממד הרביעי של פרשנות התורה.

שכן האש הזאת — כשחרב המקדש, או אף קודם שחרב — נישאה תחילה בידי הכוהנים, בדברם של מורי העם ומחנכיו. ואחר כך עברה אל פי הנביאים, אל אלה שהוכיחו את העם וקראו לו לשוב אל השורש, אל שורש דבר הבריאה והגילוי. לצערנו, בזה ובזה יש חסר. אתם יודעים, כשמצמצמים את התורה לתביעות החכמה, השכל הטהור, אין מצליחים להבין הכול. זה עמל לריק. יש ארבעה רובדי פרשנות, ארבעה זרמי מחשבה, כארבעת הנהרות שיצאו, שנבעו מגן עדן, והם כנגד ארבע דרכי הקריאה בתורה, כנגד ארבע דרכי החיים שהאדם עובר בהן. יש הפשט: המובן המילולי, המציאות החשופה, זו שאנו נאחזים בה. זהו הפשט. ואחר כך יש הרמז — או ליתר דיוק, תחילה הדרש: האלגוריה, שבה הכול בדימויים. הוא מלמד שאין להיאחז במציאות החשופה, בנפש — נפש הבהמית, הישות הביולוגית של האדם — אלא יש לנסות להגיע אל הרוח, לראות מה מבקש הכתוב לומר, אל הצורה. ולמעלה מזה, יש לבקש את הרמז: אותה נוכחות של הנשמה, המנהלת הכול בלי להיראות, שהיא רוח חייה של התורה ומעבר לה. ועכשיו אנו מגיעים אל הסוד. מהו הסוד?

הסוד — יעקב אומר: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" (בראשית מט, ו). אבל למעשה יש כאן הקבלה בין סוד לקהל: "בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי". כאן "קהל" מקביל ל"סוד". מכאן מתבאר מהו הסוד: הוא השלם, הסך הכול. לפרוס את התורה לפרוסות, לנסות לחתוך אותה, להפריד אותה — אז היא נשארת תורתך שלך. […] כל אחד אומר אז את תורתו שלו, כפי שהוא תופס אותה, כפי שהוא מבין אותה. אבל היזהרו: אין זו תורת ה' שאנו שרים עליה "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה" (תהלים יט, ח). תורת ה' אינה תורה פרטית; אינה כפי שאתה מפרש אותה לפי השגתך ולפי רובדי הפרשנות שלך. לא: תורת ה' היא זו העומדת מעבר, והמסוגלת לכנס את כל הזרמים ולאחד אותם.

ואכן, כשיש אחדות שלמה, שוב אין הבחנה בין חול לקודש, בין טהור לטמא, בין טוב לרע. שני עצים היו בגן עדן. עץ הדעת עדיין הבחין בין טוב לרע. בעץ החיים אין טוב ורע. אף הרע משתתף בהשלמת האדם בשלמותו, משום שכאשר מנהלים אותו כראוי, כשהוא נכנע לרצון עליון כדי להשיגו, אז הוא יכול להיות טוב. לפעמים קורים מאורעות מצערים שאנו מתאבלים עליהם, ואחר כך מתברר שדווקא הם שימשו לעלות אל מדרגה אחרת של תבונה, של הבנה, ושהיו יסוד של טוב ולא של רע.

אלא שאנו, היום, כשאנו מאבדים אדם יקר, עדיין איננו יכולים לומר "ברוך הטוב והמטיב"; אנו אומרים "ברוך דיין האמת", משום שאין בכוחנו להבין שבהסתלקותו של אדם יקר נתחיל לחיות — לא דרך אותן נקודות "שליליות", במירכאות, שעליהן התאבלנו — אלא, אדרבה, נדליק אור, אש, תאורה. משום כך, מיד כשהנשמה מסתלקת מאדם יקר, מניחים למראשותיו להבה. זה מה שנשאר, שהרי כל אדם בחייו נושא את הלהבה הזאת. השאלה כולה היא אם ניתן לה, אדרבה, יותר ממשות כדי שתתמיד — ואז היא נר תמיד, היא נעשית אור נצחי — או שתישאר אור מהבהב, שהרוח הקלה ביותר עלולה, לדאבוננו, לכבותו ולהשקיעו בתהום הנשייה.

והנה, רבי שמעון בר יוחאי, בתורתו, הודיע לכלל ישראל — בשעה שתורתו של רבי עקיבא, גדולה ככל שהייתה, יכלה להחריב עשרים וארבעה אלף תלמידים, משום שכל אחד הסתגר בתורתו הבלעדית ובהשגתו ולא יכול היה לקלוט את האחר, את תלמיד החכם האחר, את חברו ללימוד, ועל אחת כמה וכמה את איש הרחוב — שרבי שמעון בר יוחאי בא להאיר לנו באור חדש, זה המלמד שאנו יכולים, ברחמים, באהבה, לפטור את העולם מן הדין; והדין הוא תמיד מקורם של נזקים רבים. אילו ידענו לפתוח ולו מעט את אופקי התורה, בצל הרחמים והאהבה, היינו שבים ומוצאים את שיר השירים, שרבי עקיבא עצמו הכריז עליו שהוא קודש קודשים. הוא אומר שהוא התורה כולה: הכול קודש, אבל שיר השירים, שירת האהבה, השיר של האהבה — הוא קודש קודשים.

כיצד הוא מסתיים? "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ, אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה…" (שיר השירים ח, ז). מים רבים — משום שמי שעדיין מפריד בין המים העליונים למים התחתונים, יש בדבר שמץ של עבודה זרה, שמץ של פירוד. ההבדלה אינה יכולה להיות אלא צורנית. אבל למעשה, אם אנו אומרים שלעתיד לבוא ייעלמו ההבדלים הללו, הרי זה משום שנגיע אל אותה מחשבה המכלילה אף את הקליפה ונותנת לה תכלית — תכלית לטובה. מדוע? משום ש[…] כפי שהם בנויים, הם "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה" (ישעיהו יא, ב). זה טוב מאוד — אבל בלי ראיית ה', בלי יראת ה', יראה עזה מאוד — לא פחד, אלא יראת רוממות — אין בזה תועלת. התבונה הזאת אין בה תועלת; אדרבה, היא עלולה להביא לתוצאות מזיקות במעשה. ואנו יודעים זאת, משום שבעולם שברא הקב"ה, "זה לעומת זה", יש תמיד צד נגלה וצד נסתר. יש צד טוב וצד הנראה לנו במבט ראשון רע. יש צד הנראה לנו מתוק ושאנו מקבלים ברצון, ויש צד אחר הממרר את חיינו. אבל כל זה כך כאשר אנו מסתגרים בתורה צורנית, משום שעדיין איננו מסוגלים לקלוט את האהבה הזאת.

עדיין לא הגענו לכך. יש גיל לדבר, והאהבה מתפתחת מעט מעט. בהדרגה מאבדת האהבה את משיכתה הגופנית, את משיכתה הבשרית, ונעשית באמת אהבה שהיא פרי של רצון לדעת, של תקשורת שלמה — והיא "שלהבתיה", שלהבת ה'. שלהבת ה' — אתם רואים, אנו מבינים מדוע. ריקוד אש אחר אנו חוגגים בל"ג בעומר — ודאי לא זה של מנואל דה פאיה: אהבה שהתפכחה מקסמה ושיש לכבוש אותה מחדש בכישוף. לא ריקוד האש הזה אנו חוגגים בליל העומר, אלא אש האהבה הזאת, מחול סביב אש של אהבה המאחדת את האנושות ומבטיחה לעם הגולה שיבה אל נווהו — מצד אחד, שהרי האש, כפי שאמרנו, קשורה בהבטחת הארץ ובתורה — ושיבה אל ההוראה הראשונית של התורה.

אש הברית בהר סיני: באש הברית בהר סיני יורדת אש מן השמים. אבל כיצד משה משיב עליה? "וּמֹשֶׁה עָלָה" (שמות יט, ג). משה אינו מסתפק בקבלת האש הזאת; הוא נושא אותה בקרבו, ובאש הזאת הוא יוצא להתעלות, לעלות אל ה'. וזהו הממד הרביעי — הזוהר, פרשנות התורה שרבי שמעון בר יוחאי מפתח. ואם תשאלו מדוע רק בתקופה ההיא — מדוע רק בסביבות שנת 180 לספירה — שהרי רבי שמעון בר יוחאי נפטר בערך אז, ביום השלושים ושלושה לעומר, בי"ח באייר, ושב אל עולמות מעלה…

הרי זה פשוט משום שבתורת הזוהר יש רצון של התחדשות, של התחדשות מתמדת. התחדשות מתמדת: ההלכה יבשה, אינה משתנה, אינה מתפתחת. היא פרי השכל; היא נפסקה יחד עם מחשבת התורה. אבל המבט האחר, ראייתה הפנימית של התורה, הוא המאפשר את חידוש נתוניה — כשם שהקב"ה מחדש את בריאתו בכל יום. ואכן, מחויבים אנו להתמסר לחידוש הזה של התורה דרך הסודות שעדיין לא פוענחו — סודות שלא פוענחו בדרכי השכל. שהרי, נאמר זאת, הנביאים נכשלו: מרוב תוכחות איבד העם את ביטחונו, ואם הקשיב יומיים, שלושה, ארבעה ימים — אחר כך חזר למעשיו הרעים. וכן הדבר גם בחכמים.

והנה, אף על פי כן נאמר: "חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב ע"א). "חכם עדיף מנביא" פירושו שהחכם, איש הדעת, עדיף על הנביא. אבל היזהרו: הנביא מקבל את הדבר האלוקי מן המקור, ואילו החכם מפתח אותו דרך מחשבתו שלו. אכן, החכם אומר את מה שאמרתי — אלא שהדבר מוגבל. מוגבל, משום שבפנייתו אל השכל הוא אכן יכול לעצב דפוסי פעולה של המחשבה, קטגוריות של מחשבה, אין בכך ספק; אבל חסר לו יסוד הנבואה הזה. חסר לו יסוד הנבואה הזה.

לפיכך מה שנדרש הוא לנסות למזג יחד את המחשבה השכלית ואת המחשבה הנבואית שפסקה עם חורבן הבית הראשון, ולנסות להשיב לה גוף, שכן רק בדרך זו אפשר לתפוס את התורה, לחיות אותה ולגלותה יום אחר יום. כשם שמגלים את סודותיו של קשר אינטימי בין שני בני אדם. מה מקרב שני בני אדם? מה מקרב שני בני אדם בדרך כלל? או הרעיונות, או המזג — אבל כל זה אינו אהבה, שהרי בסופו של דבר אלה חילופים הדדיים הנעשים דרך השכל. אבל יש מעבר לזה. מעבר שבגללו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח): אם עליך לאהוב את רעך כמוך, חשוב על הדרך שבה עליך לאהוב את ה'.

ואהבת ה' היא אהבה שיש לגלותה מחדש בכל פעם. אין זה מה שאמר רבי עקיבא. אתם יודעים שארבעה נכנסו לפרדס, כלומר אל סוד פרשנות התורה: בן זומא, בן עזאי, ואחריהם אלישע בן אבויה, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים" — אל תדברו על מים זורמים. […] ונאמר שהארבעה נכנסו לפרדס הדעת הזה: הראשון מת; השני יצא פגוע, נפגע בשכלו; ואחר כך רבו של רבי מאיר נעשה "אחר".

כלומר […]: רק רבי עקיבא — הוא שאמר שמעבר לדעת השכלית יש אמונה. תנו אמון באחר; אל תאמרו "מים מים". האמונה הזאת אכן משתנה: לפעמים היא חזקה, ולפעמים היא נעה ונדה. אל תניחו לאמונתכם להתנודד. יש לתת לה את מוצקותן של אבני השיש, כדי שבסופו של דבר תוכלו להיכנס לפרדס הדעת בשלום ולצאת בשלום. זהו, בקיצור, ל"ג בעומר. אם יש לכם שאלות, אשיב בשמחה. — שאלה מן הקהל: האין כאן מעין סתירה בין אישיותו של רבי עקיבא לאישיותו של רבי שמעון בר יוחאי? שהרי לפי מה שאפשר להבין, רבי עקיבא היה הפכו של רבי שמעון בר יוחאי: רבי שמעון בר יוחאי היה בסופו של דבר קיצוני מאוד, ובכל זאת הצליח לשמור על התורה, ואילו רבי עקיבא, שהיה דווקא מקל, כל עשרים וארבעה אלף תלמידיו הושמדו.

— לשם כך נדרש שיעור נוסף. אומר לכם: הייתי חצוי בין לדבר על רבי שמעון בר יוחאי עצמו לבין לדבר על תורותיו השונות. אם השיעור יימשך, אולי בשנה הבאה, לרגל ל"ג בעומר, נעסוק בתורותיו של רבי שמעון בר יוחאי ונפרק אותן לפרטיהן. שכן אין ספק שתורתו של רבי עקיבא היא המאפשרת לנו גישה אל תורתו של רבי שמעון בר יוחאי. איננו יכולים בלעדיה. מדוע? אין פותחים את תורת הזוהר לפני גיל ארבעים — פשוט משום שאומרים שנחוצה בגרות מסוימת, בגרות הנקנית בלימוד התורה, כדי שתהיה גישה אל תורתו של רבי שמעון בר יוחאי.

ובסיכומו של דבר, רבי עקיבא — האם לא הוא שסיכם את התורה כולה? "ואהבת לרעך כמוך", תאהב את רעך כמוך. "אני ה'" — זה כבר דבר גדול מאוד בתורה. אם כן: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". אני מעיר בדרך אגב: כשנאמר "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו, ה), וכן "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י, יט) — הרי שלכאורה היה צריך לומר "ואהבת את רעך", במילת "את". והנה כאן שינה הכתוב. במקום "את", אמר "לרעך".

פשוט משום שאהבת הגר ואהבת ה' טבען אחר. שהרי כיצד אתה יכול לאהוב את הקב"ה? כיצד תוכל לאהוב אותו? את הגר — טוב, תאהב אותו; אבל אם יבקש ממך את בתך, תהסס. תנסה לבדוק אם הדבר באמת מתאים; זה קשה, שהרי אם ישובו ויצוצו מידותיהם של קדמוניו, יהיה הדבר חמור לכל הדורות שאחריו. אבל "ואהבת לרעך כמוך" — את זה תעשה בעשיית מעשים. אין זה עיוני; אין אלה דיבורים יפים. זה "לרעך כמוך". "כמוך אני ה'" — לכן אמרתי לכם. כיצד הוא אומר "ואהבת לרעך"? "כמוך אני ה'". "אני ה'" הוא "ואהבת את ה' אלקיך".

זה הראשון. אחר כך "ואהבת לרעך" — זו אהבת הבריות. טוב מאוד. נשאר עכשיו היסוד השלישי: "כמוך" — עליך לאהוב את רעך כמוך. הייתי מצפה שתאמר: "עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב). התורה — לעיצובך האישי; העבודה — עבודת ה'; גמילות חסדים, עשיית הטוב — כלפי הזולת. הרי שלוש שיטות הועלו, שיכולות לסכם את התורה כולה, אומרים חכמינו. מהן שלוש השיטות הללו שיכולות לסכם את התורה?

יש שלוש דעות. אחת סבורה: כבש אחד בבוקר וכבש אחד בערב — זה יהיה קרבנך של בוקר ושל ערב, כלומר עבודת ה' ברגעי השמחה של החיים, בבוקר, וברגעי החושך של החיים, בערב. […] אמר רבי עקיבא: לא — "ואהבת לרעך כמוך". אמר בן עזאי: לא — "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א). "ספר תולדות אדם" הוא הספר: אתה כותב ספר של תולדות האדם. עליך לדעת שלמה שאתה עושה יש השפעה קוסמית. אינך מבחין בכך, אינך יודע זאת, אבל ייתכן שיש לו השפעה אינסופית; דבר אינו אובד.

אתה כותב את תולדות האנושות כולה. ולמעשה, זוהי תורתו של רבי עקיבא. אלא שבדרך שבה חיים אותה ומפרשים אותה, מובן שעלול לחסור בה יסוד הסוד הזה — כלומר, יסוד הכינוס — כשהאדם עושה את תורת ה' לתורתו שלו; וכך היא נעשית תורתו, תורתו בלבד. אבל כפי שאמרתי קודם, אסור לה להישאר "תורתי". תורה כזאת סובלת ממגבלותיה, ממגבלותיי שלי; אבל תורת ה', תורת ה' כמות שהיא, עומדת מעבר. לרבי עקיבא הייתה, שהרי, כפי שאמרתי לכם, הגיע לחמישים השערים. מה שהוסיף רבי שמעון הם היסודות הללו.

והנה אתה אומר שהיה קיצוני יותר. במה היה קיצוני? בכך שפעם אחת, כשיצא מן המערה ומצא אנשים עוסקים בעבודת האדמה, הביט בהם בזעם עד ששרף אותם — מבט לוהט. אז אמרה לו בת קול: "חזור. אם כל מה שלמדת מהתמסרותך לתורה שתים עשרה שנה במערה הוא לדון את האחרים לחובה, לא למדת דבר." הוא חוזר, נשאר עוד שנה, וכשהוא יוצא שוב — בנו אלעזר לא נרפא מכך, אבל הוא עצמו, עכשיו, כשהוא רואה אדם נושא צמחים ריחניים לכבוד שבת, ושכל העמל הזה הוא כדי להיכנס אל השבת, אומר: בסופו של דבר ראוי להתמסר גם לעבודת האדמה, שהרי התורה אמרה שיש לעבוד את האדמה. אבל כיצד יכול היה לאסור את עבודת האדמה? הוא אמר שזרים יעבדו בשבילנו. ואולם הוא עצמו לא רצה בכך.

מדוע גינה? משום שבאותה עת הייתה זו כלכלה שמשרתת רק את הכובש, את הרומאים. הוא אמר: כשהרומאים הם שנהנים מכל עמלו של עם ישראל, מכל אהבתו של עם ישראל לארצו, יש לשבות; יש להתמסר ללימוד התורה כדי להתחזק, ולא לתת להם את פירות עמלנו ואדמתנו. ועם זאת, איני סבור שרבי שמעון בר יוחאי שלל את העבודה המבטאת את הקשר העמוק שבין התורה לארץ ישראל, שהרי נאמר: "אין תורה כתורת ארץ ישראל".

כל תורת חוץ לארץ היא תורה פגומה, משום שמחוץ לארץ ישראל אנו מתאימים אותה ל"מה יאמרו" וחוסמים את פיה כדי שלא תטריד את האחרים. וכך, בסביבה של טומאה, היא נשארת פגומה במקצת לעומת התורה הזאת, הנושמת חירות גמורה בארץ ישראל. זו תשובתי לשאלתך.