חודש העומר: לספור כדי להיספר

ובכן, הקשיבו: נדבר על תקופת העומר הזאת, הנפתחת ממחרת הפסח — תקופה עצובה למדי, עצובה עד היום השלושים ושלושה לעומר. וזאת משום שעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בתקופה זו, עד היום השלושים ושניים לעומר. ושם אנו עושים הפוגה. תארו לעצמכם: אלף הלוויות ביום לאורך כל אותו זמן. הדבר הטביע את חותמו על הדורות הבאים. וביום השלושים ושלושה, משום שהגזירה הוסרה מעל כנסת ישראל — ובכן, פורצת שמחה גדולה, שאין בה כשלעצמה כדי להצדיק את העצירה הזאת, את ההפוגה הזאת. מדוע, בסופו של דבר, נעשה ל"ג בעומר ליום של אחדות אמיתית לכל עם ישראל? כדי להבין זאת, עלינו להבין מה משמעותו של העומר באמת. והבעיה אינה זרה לימינו. שכן אם נחזור אל שורשי המגפה שפגעה בתלמידי רבי עקיבא — ואשר הכריחה את רבי עקיבא לחפש חמישה תלמידים שבאמצעותם יחדש את מורשת התורה, אותה מורשת שבידינו היום, בזכות אלה שחיפש ומצא בדרום הארץ — הרי נבין מעט טוב יותר. נבין טוב יותר מדוע אירע הדבר.

זה אירע משום שלא הכירו זה בזה. מה שחסר להם לא היה אהבת הרֵעַ, אלא ההכרה בכבוד האדם של כל אדם ואדם. הם לא ביקשו לקבל את השוני, את הגיוון, את הדקויות שבזרם המחשבה שכל אחד בוחר לעצמו, ובלבד שהוא נובע מן המקור ושב אל המקור. אסביר את דבריי. אמרו חז"ל במדרש: "אל תהי מצות העומר קלה בעיניך" (ויקרא רבה כח, ו). אין להקל ראש במצוות העומר, משום שברית הבטחת הארץ מותנית בה; ולכן יש להיזהר מאוד במצוות העומר. ואז אנו שואלים: במה, בעצם, מתבטאת מצוות העומר?

אנו סופרים ימים, וסופרים אותם אחד אחד, בתוך מבנה שבעת ימי הבריאה. מאחר שיום אחד נושא בתוכו את יסודותיהם של כל שבעת הימים, מוטלת עלינו החובה לספור הן את הימים הן את השבועות. אבל על אילו ימים ועל אילו שבועות מדובר? לא על ימי הבריאה ושבועותיה, אלא על הימים והשבועות שבהם התכונן עם ישראל, ועל הצעידה שהחלה אל ארץ ישראל. שהרי תכליתה של יציאת מצרים היא, כמובן, הגשמת הברית בהר סיני, עם לוחות הברית, והתורה הנקראת "ספר הברית". והתכלית האחרונה היא הביאה לארץ ישראל: לחוג שם את הפסח ולהקריב את קרבן העומר. ומהו העומר? מידה היא — מידת המן שירד במדבר לאורך ארבעים שנות הנדודים. אך הנה, כשנאסף הקציר הראשון בארץ ישראל, פוסק המן, והאדם מתחיל להתפרנס מפרי עמלו, מתבואת אדמתו שלו. ומה עשה בינתיים? הקריב את קרבן העומר כפי שציוותה התורה: כלומר, הביא מידת שעורים, הקציר הראשון שקצר ממחרת הפסח, כדי להתיר לעצמו את ההנאה האישית מפרי עמלו. ואכן, זוהי מצווה מן התורה הבאה בעקבות מצוות קרבן הפסח, בעקבות חגיגת חג הפסח: כשתבואו אל הארץ, תביאוהו לפני ה'. קרבן העומר הזה יצר אפוא את הקשר בין המן — "לחם מן השמים", המזון השמימי — לבין פרי עמלו של האדם באדמתו, המזון הארצי. ודווקא המפגש בין שני המזונות האלה, השמימי והארצי, הוא המבטיח את החיים באמת: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג).

לא רק הלחם הארצי, החומרי והמוחשי, מזין את האדם. "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" — גם דבר ה' מחייה אותנו. אם רוצים שהמזון יועיל לנו במלואו, עליו לשאת את ממדו הרוחני, לשוב אל מקור אצילותו. ומקור אצילותו הוא לחמם של העוסקים בעבודת הרוח. אך את זאת יש להגשים באמצעות המזון. ואתם יודעים היטב שכאשר ברא הקב"ה את העולם, המצווה הראשונה שניתנה לאדם הייתה לאכול מפירות גן עדן — ולאכול בנדיבות. מדוע? כדי לקיים את הקשר ההכרחי בין המוחשי, החומרי, לבין הרוחני. בלעדיו מרחף איום — כביכול — אפילו על "אלוקים חיים", על האל החי, אל החיים.

עלינו לאפשר לרוחניות הזאת להישאר נוכחת בקרבנו. והנה, אין זה זמן הבריאה; זהו זמן שאנו הגינו, זמן שאנו שקלנו בדעתנו. דיברנו על ייחודו של הלוח העברי. אנו רגילים לעיבורה של האדמה, לנביטת זרעינו […], ואנו מודעים כמובן לאותה תנועה של עיבור ולידה המבטיחה את המשך האנושות. אבל יש גם עיבור של הזמן. אנו הקובעים את הזמן, על פי המאורעות שלנו, על פי תולדותינו. יש זמן שאינו תלוי אפילו בשמש.

התוכלו לתאר לעצמכם — התוכלו לתאר לעצמכם שראש השנה, יום הולדתה של הבריאה, א' בתשרי, נדחה במהלך שנה מעוברת? הנה כי כן, יום הדין, יום החשבון, מתעכב. מדוע? משום שבית הדין החליט שיש לאזן את מידת הזמן בין שנת החמה לשנת הלבנה, ובכך יצר זמן — שנה בת שלושה־עשר חודשים. וזהו הזמן שה' ביקש מאיתנו למנות לעצמנו, למועדינו, למאורעותינו. וזהו הזמן שאנו מתחילים לספור ממחרת הפסח. מדוע? משום שאפילו מתן תורה תלוי בהכרה הזאת — בזמן שלקחנו בחשבון, בזמן שנטלנו על עצמנו, יום אחר יום, יום אחר יום, תמיד בתוך מבנה של שבעה ימים, שהוא מבנה של בריאה חדשה. ומשום כך, כשאנו סופרים את העומר, אנו מונים את היום שבו אנו עומדים ובה בעת את השבוע שאליו הוא שייך, שהרי לכל אחד משבעת הימים הללו ייחוד משלו. וכשם שלשבעת הימים ייחוד משלהם, כך גם ל"מידה" של האדם. "מידה" — פירושה שיעור. מהו ערכה המספרי של "מידה"?

מ"ם ארבעים, דל"ת ארבע, ה"א חמש: יחד ארבעים ותשע. שבע פעמים שבע. מדוע שבע פעמים שבע? משום שבתוך כל יום ויום יש בכל פעם מבנה של שבע, המכנס בזעיר אנפין את כל יסודות הבריאה ומבליט את ייחודו של אותו יום. ויש שבע מידות המנהיגות את העולם. המעלות הללו, המידות הללו, הספירות הללו, הן המנהלות את חיינו והן המנהלות את העולם; ועלינו להפנים אותן, ולגלות באמצעותן מחדש את ממד ה"אדם" — שכן כשם שאנו "אדם", כך גם העולם. ואכן, התורה קוראת לעולם הנברא "אדם גדול".

ואנו — האדם הקטן, שהרי אישיותנו היא העושה את אישיותו של העולם שבו אנו חיים. והתורה אינה נמנעת מלדבר על "טבור הארץ", על "עין הארץ", על "פי הארץ", על "כנפות הארץ". היא מייחסת לארץ דמות של אישיות האדם. ולכן, כאשר האדם נעשה חסר ערך — וכיצד הוא נעשה חסר ערך? ראשית כול, בדרך שבה הוא ניזון מתבואת הארץ. כשאין ברכה — כשאין ברכה, אומרים חז"ל, כאילו אוכל ככלב. כלומר, הוא רואה במזון הזה טרף ותו לא: כשם שהחיה מוצאת את טרפה ומבקשת רק לספק את יצרה, כך גם הוא.

והנה — אינני יודע מדוע נעלמה התמונה, אבל אמשיך בכל זאת. אתם עדיין שומעים אותי? הלו? הלו? — שומעים אותך, הרב בניזרי, אין בעיה, שומעים אותך. — טוב מאוד. ובכן: נדרשת ברכה. עכשיו נבין שברכת העומר אינה מתייחסת ליום. שהרי איזו ברכה אנו מברכים? "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ספירת העומר". אבל את העומר עצמו אין סופרים — את ימי העומר סופרים. אם כן, היה צריך לומר "ספירת ימי העומר". אין מדובר בזמן, לא: "ספירת העומר" היא המעניקה ערך למידה הזאת, העומר, שהייתה מנת המזון של כל אחד מבני כנסת ישראל במשך ארבעים השנים במדבר. היה צורך אפוא לטהר את צורתה: "ספיר" — כלומר, להחזיר לדבר את שקיפותו, להחזיר למזון את שקיפותו, לקשור אותו מחדש אל מקור אצילותו. והעומר, במיוחד, הוא "יש".

"יש" שווה בגימטריה ל"עומר": רי"ש מאתיים, מ"ם ארבעים — מאתיים וארבעים; עי"ן שבעים — שלוש מאות ועשר. "יש" — אתם מכירים היטב את המילה "יש". אין לה מקבילה בשפות אחרות, נכון? היא אינה פועל: יש הוא, יש אתה, יש הוא. האדם ישנו, או שאיננו? פירושה להעניק ממשות לדבר מה. והממשות הזאת נוכחת כשהיא נושאת חיים, נושאת מלכות. אזכיר בכל זאת את הרמז הזה: את השם "ישראל" פירקו כך — ב"ישראל" יש "יש", כלומר ממשות (ובמה תלויה הממשות הזאת — אגיע לכך מיד); ובסופו "אל". "אל" — לאו; "אל" הוא שלילה. אין דרך ביניים.

אין דרך ביניים: או "יש", או "אל" — או האין. ומי מכריע לצד זה או לצד זה? הרי"ש. הכול תלוי בשאלה אם הרי"ש, הראש, נמצא בצד ה"ראש", בצד המלכות; או שמא הרי"ש נהפך ל"רש" — העני, העוני, הקטנוניות. אז באה הירידה, באה ההתדרדרות. הכול תלוי ברי"ש הזאת שבאמצע. והרי"ש היא הפנים. שכן שתי מציאויות יש באדם: מציאותו הגופנית, ומציאות פניו — פני האדם, המשקפים את פנימיותו. וזה חשוב.

וזה חשוב משום ש"כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח, ב). יש להיזהר שלא לגלות בוז, שלא להשפיל את חברו ברבים, שכן הדבר שקול לשפיכות דמים: פניו מאדימות, ואחר כך מחווירות — הדבר שקול לשפיכות דמים. אמרו חז"ל שהאדם צריך להיות זהיר: מוטב לו שיפיל עצמו לכבשן האש מאשר שיסכן את חיי חברו. וזה מחזיר אותנו אל מושג הכבוד — ההכרה בזולת. אפשר לצאת ממצרים ולפתוח בצעידה אל הארץ; אם לא הסכמת לחתוך משהו מעצמך, להותיר מקום לזולת — לא עשית דבר וחצי דבר.

הכול צריך להתחיל מחדש. ומשום כך, באופן פרדוקסלי, המדרש קושר את ברית הארץ, את הבטחת הארץ, אל הברית עם ישראל. ומהי הברית? כבר הסברנו זאת. לפי […], הברית היא האמנה. ואולם אנו אומרים "כרת ברית" — "חתך" ברית. לכאורה היה צריך לומר "חתם", "קשר" ברית. לא — משום שנגזר עלינו אכן להיות נפרדים זה מזה, אפילו באהבתנו. אלא שכל אחד חתך חלק מעצמו והפקיד אותו בידי חברו, וחברו עשה כמוהו; כך שבכל מקום שבו אנו נמצאים, באשר נהיה, אנו נושאים עמנו את חלקו של כל אחד מהם. וזה עיקרי להבטחת הארץ. והנה, הבטחת הארץ קשורה לברית הארץ, והיא קשורה לברית נוספת. מהי? הברית הראשונה: ברית המילה — שעניינה לחתוך מן האיבר שבו האדם מוליד את עצמו.

להותיר חלק מעצמך, חלק מאותה אהבה שבה אנו פרים ורבים ככל היצורים — אך לא באותו אופן — והדרך שבה אנו עושים זאת היא המעצבת את הדרך שבה אנו מנהלים את הארץ. הביטו בדבר המופלא של הכהן. אהרן הועלה לתואר כהן, בברית עולם, לו ולזרעו אחריו. מדוע? פשוט משום שהאח הראשון ששמח בהצלחת אחיו היה אהרן. כששמע — אתם יודעים, כל ספר בראשית הוא סיפור של מריבות בין אחים. והנה, בתוך משפחה אחת, אהרן, האח הגדול, שמח בעלייתו של אחיו הצעיר ובשליחות שהטיל עליו הקדוש ברוך הוא: אח גדול השמח בהצלחת אחיו הצעיר.

והייתה דמות שנייה שנטלה חלק בכהונה: פנחס. פנחס ראה את הירידה ואת ההתדרדרות; לא יכול היה לשאת זאת, והתערב בתקיפות כדי לעצור את מגפת החיבורים הפסולים — נישואי תערובת, הזדווגות אסורה. ולכן גם לפנחס הובטחה הכהונה. ואנו — אנו "ממלכת כהנים" (שמות יט, ו): נועדנו להיות כהנים […], נועדנו להיות שליחים בקרב העמים. ולכן ההכרה בנו תיבחן לפי ההכרה שאנו עצמנו מעניקים לזולת. אם נתעלם מכך — הכול משתבש.

וזהו העומר. להביא את העומר פירושו להעניק לאדם את מה שמקיים אותו בחיים — בראש ובראשונה משום שכמובן, כשאין לו מה לאכול, אין הוא מסוגל אפילו להרהר, אין הוא מסוגל לחשוב. הדברים הולכים יד ביד. יש לקיים את החיים האלה; אך זה גם מה שמקרב בני אדם זה אל זה. ואם אנו ממהרים להושיב אדם אל שולחננו, הרי זה משום שאנו רואים בחלוקת הלחם עם הזולת את הדרך הראשונה, את היסוד הראשון של כל הכרה בזולת. וכך נבין גם את עניינו של היום השלושים ושלושה לעומר. רבן יוחנן שאל את תלמידיו: מהי המידה ההכרחית כדי להגיע למעלה הזאת […]

[…] ולזכות להערכתו של הקב"ה ולהערכתם של בני אדם? כל אחד מן התלמידים השיב. אחד אמר "עין טובה", נדיבות; אחר אמר "חבר טוב"; אחר אמר "הרואה את הנולד", הצופה אל העתיד. והחשוב מכול — "לב טוב". ואמר רבן יוחנן בן זכאי: "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם" (אבות ב, ט) — משום שהלב הטוב כולל את כל שאר המעלות. "לב" בגימטריה שלושים ושתיים. מי שיש לו לב טוב אינו סובל מהצלחת זולתו. אין הוא בז לאחר, ואין הוא יושב ומנתח את צדדיו השליליים.

אדרבה, הוא מתמקד בכל צדדיו הטובים. והנה, מה שאירע לתלמידי רבי עקיבא — שימו לב: הבעיה הזאת אינה נחלתם של אנשים קטנים; להפך, היא פוגעת בגדולי הרוח. תלמידי רבי עקיבא היו ספוגים בתורה, אך כל אחד היה אחוז בעמדותיו שלו ולא היה מסוגל להתחשב בזרם של זולתו, ברגע של זולתו, בדעת זולתו. נעשים קנאים לרעיון זה או אחר, לחוג זה או אחר. אבל לא: יש להכיר בתרומתו של כל אחד. זהו "לב טוב". וכשיש לאדם את מושג הכבוד הזה — הרי זה ה"טוב". "כבוד" — ערכו המספרי: כ"ף עשרים, בי"ת שתיים — עשרים ושתיים; וי"ו שש — עשרים ושמונה;

ודל"ת ארבע — שלושים ושתיים. ערכה המספרי של "לב": למ"ד שלושים, בי"ת שתיים — שלושים ושתיים. היום השלושים ושלושה לעומר הוא היום שבו עברנו אכן את ה"לב". וכשהגענו אל הלב הזה, מה מצפה לנו? "טוב". "טוב" — ערכו המספרי: טי"ת תשע, וי"ו שש — חמש־עשרה; בי"ת שתיים — שבע־עשרה. שבעה־עשר ימים נותרו, המפרידים בין היום השלושים ושלושה לעומר לבין שבועות. […] בתפילה, כשאנו מונים את מידותיו של הקב"ה בבריאתו, כסדרן — בברכת "יוצר" של שחרית — אנו אומרים: "טוב יצר כבוד לשמו". "טוב יצר": הוא ברא את הטוב; הוא הטוב. "כבוד": כבוד — כבוד לעצמך וכבוד לזולת. "לשמו": משום שכאשר ברא הקב"ה את העולם, ברא אותו כדי שיוכר בכבודו — "ולכבודי בראתיו" (ישעיהו מג, ז) — לשם ההכרה בו, לשם אחדותו: לעשות מעשה, להשלים יצירה הראויה באמת לבוראה, לממציאה, לאדון הכול, לפסגה. וכך, מסלול העומר, המוביל אותנו מברית המילה — מן הנכונות לחתוך מעצמך למען חברך — עד לזכייה בלוחות הברית, בספר הברית, בתורה שהיא הברית עם הקב"ה, שהרי האדם מתמסר לתורתו ומתעניין בדרך שבה חז"ל עצמם מלמדים תורה […] — זוהי האמנה שאינה ניתנת להפרה לשמירת המדינה, הארץ המובטחת, הקשורה בעומר.

היא מקבלת את מלוא משמעותה משום שעושרה של הארץ נקשר מיד אל מקורו השמימי. שהרי הארץ היא מתנת ה' לעם ישראל; אין היא מושא לכיבוש, אין היא פרי של כיבוש. היא קודם כול ולפני הכול מתנת ה' — טבור הארץ הזה, העובר הזה של הארץ, העובר הזה של הבריאה — לעם שגם הוא עובר של הבריאה. ומשום כך "ראשית קצירכם", הביכורים, הולכים יחד עם ה"ראשית" של הבריאה, הולכים יחד עם עם ישראל כולו, הנקרא אף הוא "ראשית" […]. הכול נקשר אל נקודת מוצאו; וכשהכול נקשר אל שורשו, הכול עומד, הכול שרוי באיזון מושלם.

וזהו המסר של העומר. אני משאיר אתכם עם זה. אם יש לכם שאלות…