חודש העומר

בין פסח לשבועות סופרים. בכל ערב, בקול, מכריזים על היום שבו אנו עומדים: יום ראשון, יום שני, וכך עד ארבעים ותשעה. זוהי אחת המצוות הפשוטות ביותר במסורת, ואחת המוזרות שבהן — שהרי אין סופרים כאן דבר מלבד הזמן החולף.

לספור קדימה, לא לספור לאחור

איננו סופרים את הימים שנותרו, כמי שמחכה לחופשה. אנו סופרים את הימים שכבר עברו עלינו. ההבדל משמעותי: ספירה לאחור מרוקנת את הזמן מתוכנו, ואילו ספירה קדימה מעניקה לו תוכן. כל יום מוסיף משהו, במקום לקרב אותנו אל מועד היעד.

שבעה שבועות של שבעה ימים

הדרך אינה קו ישר: היא בנויה משבעה שבועות של שבעה ימים. מסורת הקבלה משייכת לכל שבוע מידה — חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות — ולכל יום את הצירוף של שתיים מהן.

כך מתקבלים ארבעים ותשעה גוונים של המידות, שיש לבחון אותם אחד אחד. זוהי עבודה שיטתית על עצמנו, ללא התלהבות יתרה, המניחה שאין מידה טובה כשהיא לעצמה: חסד בלי גבורה הופך לוותרנות, וגבורה בלי חסד הופכת לקשיחות.

זמן של איפוק

חלק מתקופה זו מתאפיין במנהגי אבלות, לזכר תלמידי רבי עקיבא, שעליהם מספרת המסורת שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. הסמיכות בולטת: בדרך המובילה אל קבלת התורה, אנו זוכרים את אלה שידעו הכול והחמיצו את העיקר.

אולי זו משמעותם של ארבעים ותשעה הימים הללו. לא די בכך שנגאלנו, ולא די לדעת. צריך גם להפוך לאדם שאפשר להפקיד בידיו דבר מה.