אלול: לשוב אל המקורות

ערב טוב לכולם, ושמחה גדולה לפגוש אתכם שוב. אנו עומדים אכן לעסוק בנושא של היום, נושאו של חודש אלול — ההכנה להתחדשות הזאת של ההוויה, לגילוי המחודש הזה של העצמי, לבריאה המחודשת הזאת של העצמי. וההכנה חשובה הרבה יותר מן המעשה עצמו, מהצלחת המעשה, שנמשך עשרה ימים — עשרת ימי תשובה, לא כן? אבל כאן נדרש לנו חודש שלם. אנו עוסקים בהכנה הזאת לאורך כל חודש אלול, ומצמידים את החיפוש הזה, את המסע הזה אל העצמי, ליום שבו משה מתחיל את עלייתו השמימה כדי להביא את לוחות הברית החדשים.

ואכן, בראש חודש אלול משה מוזמן לשהות ממושכת של התבוננות כדי לצקת את הלוחות החדשים. הם זהים לראשונים ברוחם, אך לא לגמרי באותיותיהם. משהו מתממש דווקא בלוחות השניים, שהם קרובים הרבה יותר, נגישים הרבה יותר לדרגתו של העם — שהרי אל נשכח שהתורה היא המינימום הנדרש לעלייתו הרוחנית של האדם. מובן שיש דרגות שונות של עלייה, גם בפירוש התורה, ולפי הפירושים השונים מתגלים אכן טעמים אחרים, מהויות אחרות. כי עלינו לומר לעצמנו: כשם שיש מגוון של צמחים, של פרחים, של עצים, של מחצבים, כך יש גם מגוון של טעמים בקיום, או בתפיסה, של הערכים הרוחניים.

ואין זה אחיד. שום דבר אינו אחיד, כי המקום אינו אחיד, הזמן אינו אחיד, ועל אחת כמה וכמה האדם; והימים הבאים זה אחר זה שונים זה מזה. והלוח העברי מתייחד בחותם שנתן לכל ראש חודש — לכל ראש גשר של מחזור חדש. והנה, לכל חודש יש אות שעמדה ביסוד בריאתו, שנתנה לו את קומתו ואת תכונותיו; וכל חודש נתון לאישיותו של שבט, לתכונותיו של שבט, לא כן? ניסן — יהודה; אייר — יששכר; אחריו זבולון, וכן הלאה, עד תשרי, עד אלול — אלול, החודש שחנכנו זה כבר לפני ימים אחדים.

האות שלו היא היו"ד. והיו"ד היא הקטנה שבאותיות האלפבית, אך היא העומדת ביסוד כל שאר האותיות; היא מהותן של כל האותיות. כשמתחילים לכתוב אות, מתחילים אותה תמיד ביו"ד. היו"ד היא הנקודה, ולנקודה הזאת תיתנו צורות שונות על ידי מתיחתה. היא גמישה, לא כן? ואכן, חודש אלול הוא חודש בריאת העולם — החודש המכין את הופעת האדם, את הולדת האדם, בא' בתשרי. העולם הזה החל בכ"ה באלול, ומשהו קדם לעולם, אומרים לנו חכמינו: התורה, כמובן, שהרי בהגשמתה של כל תכנית עומדת מחשבה מכוונת. וזה התממש מתוך תשע מאות שבעים וארבע טיוטות, שכן היו תשע מאות שבעים וארבעה עולמות שנבראו ונחרבו כביכול, משום שלא יכלו לענות על התכנית הראשונית, שנועדה לשרת את האנושות כולה. מאיזו סיבה — זאת עוד נראה; אבל העובדה היא שמושג הטעות בבריאה — הפגם שבתכנית עצמה — חקוק בבריאת העולם, ומשום כך מלמדים חכמינו שהתשובה קדמה לעולם.

כלומר, האפשרות לשקם, לברוא מחדש, לתקן את הבריאה. לא ייתכן היה שטעות כלשהי תהרוס את תכנית הבריאה באופן שאין לו תקנה; היה צורך שאפשר יהיה לברוא מחדש את העולם, לברוא מחדש את האדם, לאפשר כיוון חדש, ייעוד חדש. וזהו אלול — זהו אלול: הבחינה הזאת של מצב עולמנו ושל עצמנו בתוך תכנית הבריאה, בתוך תולדותיה ובתוך כיוונה. האם יש תכנית ראשונית שראוי להישאר נאמנים לה? עלינו למצוא מחדש את הבתוליות הראשונה ההיא, שהרי מזלו של חודש אלול הוא הבתוליות: מזל בתולה הוא סימנו המובהק של חודש אלול. וכשמו כן הוא — אלול הוא מסע של גילוי: "ויאללון" הוא תרגומו של "ויתורו", כלומר לחפש, לתור, לבחון.

הבינה: הגימטריה של "בינה" היא 67, כמדומני, והיא זהה לזו של "אלול", שגם היא 67. כי חודש אלול מזמין אותנו אכן לעיון מעמיק, לא קל דעת — שכן האדם נוטה, מטבע הדברים, לגשת אל החיים בקלות דעת מסוימת. קלות הדעת הזאת אינה משרתת את האדם בתביעת שלמותו, כלומר ביו"ד השוכנת בו עצמו, יו"ד של הבריאה. אנו נושאי היו"ד הזאת. אין זה צירוף מקרים חולף שאנו מגדירים את עצמנו ביו"ד של "יהודי", ביו"ד של "ישראל". זוהי היו"ד של האור הקדמון ההוא, של הנקודה המאירה שעמדה במקור הבריאה, ושבהתפשטותה הביאה לבריאת העולם. אבל בריאת העולם, כשלעצמה, האפילה על האור הזה; האור כוסה, והעולם נעשה לו מסך.

כן — החומר לוש עתה באורות הללו, והיינו רוצים לנסות לחלץ את האור מן החומר. והנה ראה הקדוש ברוך הוא שבסופו של דבר נאבד אותו או לא נדע להעריכו: "גנזו לעתיד לבוא". הוא טמן אותו, הוא טמן אותו בלבם של הצדיקים. הוא רצה שהאור הזה ישכון באדם, והאור הזה הוא המטיל את האדם אל העתיד. ואכן, כשרוצים לעבור מן ההווה, או מן העבר, אל העתיד, די להוסיף את היו"ד הזאת: "שָׁמַר" — "יִשְׁמֹר". היו"ד היא השלכה אל העתיד. היא אינה מניחה לעצור לצמיתות; אדרבה, היא מסמנת גבול לקראת משפט חדש, כמו לקראת דף חדש של היסטוריה.

זהו, זהו: היו"ד. והיו"ד אכן אינה נפרדת מן היד — מן המעשה. אין היא סתם מחשבה מופשטת. נכון שהיו"ד הזאת שייכת לגוף שלישי, לא כן? שהרי תמיד זו האל"ף: "אני", "אתה" — תמיד זו האל"ף. ביחס שבין "אני" ל"אתה" אנו נשארים מוגבלים מאוד. כדי להתעלות מעל הדיאלוג הזה, שנשאר סובייקטיבי מאוד ומוגבל מאוד, יש לעבור לגוף שלישי; והגוף השלישי הוא האפשרות להתעלות מעל החומר המגביל אותנו בתכניתנו, ולהביא אור מבחוץ, אנרגיה חדשה. וזהו חודש אלול, הפותח אכן בלימוד חדש — זהו אלול. אלול קשור לשבט גד. ומה הייתה סגולתו של גד, כך נאמר לנו? גיבורי חיל היו, מיומנים מאוד, אבל הייתה להם סגולה מיוחדת: במכת חרב אחת היו כורתים את הראש יחד עם הזרוע, בבת אחת עם הזרוע — משום שהיו אנשים שלא השלימו עם שום הפרדה בין המחשבה למעשה, בין המחשבה לביצועה.

ומשום כך הקשר שאנו עונדים בתפילין של יד הוא קשר של יו"ד. היו"ד היא אפוא חודש אלול; היו"ד היא שיוצקת את זהותו של חודש אלול. והנה, דיברתי על האפשרות הזאת, לאחר חיפוש מעמיק — כי יש שני סוגים של תיקון החטא. כשאדם טועה ומבקש מחילה ממישהו — אתם יודעים, אין זה דומה כשמדובר באדם שאנו פוגשים לעתים קרובות, או בעובד, או פשוט בחבר: אז סומכים במידת מה על סלחנותו. אבל היזהרו מלחטוא כלפי מי שממונה עליכם — לכך יש השלכות, וזה מביך אותנו מאוד. כי יאמרו מה שיאמרו, ייתכן שימחל לנו, אבל לא יניח לנו להמשיך בדרכנו בקידום החברתי, בקידום בעבודה, בעלייה בדרגה. יש אפוא מה שנקרא "תשובה תתאה" ו"תשובה עילאה", תשובה תחתונה ותשובה עליונה. בראשונה, התשובה או המחילה הן באיכות נחותה: מחלו לו, מחלו לו — טוב, בסדר, אבל איני מפקיד בידך עוד דבר, איני סומך עליך עוד, איבדת את אמוני. אבל לא — השנייה היא דבר אחר: חטאת חטא חמור, אני מוחל לך, אבל איני פוסל אותך; אני נותן לך את האפשרות להוכיח את עצמך עוד יותר. זהו אכן עיקרה של הדבקות האמיתית שאליה אנו שואפים: "ישוב ירחמנו". "ישוב ירחמנו" — שייתן לנו שוב את האפשרות של רחמים יתרים, שיאפשרו לנו ללכת קדימה.

כן — ובאיזה אופן? יש מוטיב חוזר בתפילות המיוחדות לימים הנוראים, הימים הקרויים כך. בצרפתית אני מתרגם "נוראים" במילה שפירושה "מעוררי חשש", משום שיש כאן יסוד של יראה; אבל אין זה חשש, והמילה אינה הולמת. שהרי כשאנו אומרים על הקדוש ברוך הוא "הגדול והנורא", אין פירוש הדבר שאנו חוששים מפניו. ובכן: "וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה" — זהו המוטיב החוזר. תשובה: החרטה, השיבה אל עצמי, השיבה אל אותו מצב של בתוליות ראשונה; תפילה; וצדקה, מעשה הצדקה.

"מעבירין את רוע הגזרה": הם מסירים את הגזרה הרעה, מבטלים את הגזרה הרעה; רעה ככל שתהיה, היא נמחקת מיד בשלושת הדברים הללו. מה מיוחד בשלושת הדברים הללו? כשחכמינו חיפשו רמז כלשהו לחודש אלול בכתובים, הביאו שלושה פסוקים. תאמרו שזה דחוק, אבל צריך לראות את הרעיון שמאחוריו. הראשון, כנגד התשובה: "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" (דברים ל, ו). "את לבבך ואת לבב": אל"ף, למ"ד, וי"ו, למ"ד — זה הראשון. אבל הם לא הסתפקו ברמז ראשון; סברו שיש למצוא רמז שני, והוא ידוע הרבה יותר: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו, ג). "אני" פותח באל"ף; "לדודי" — הלמ"ד; "ודודי" — הוי"ו; "לי" — הלמ"ד. יחד הם יוצרים "אלול". והוא נקשר לתפילה. סוגריים על "אני לדודי ודודי לי": פירוש הדבר שהרוחניות, הבורא, מחזיר לי את הדמות שאני עצמי נותן לו. הכול תלוי בהשקעה שלי — באותה מידה, במידה שווה, כמו שכתוב: "אני לדודי ודודי לי". אני סוגר את הסוגריים.

את הרמז השלישי חיפשו במגילת אסתר: "אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים" (אסתר ט, כב). "איש לרעהו": בפורים אנו חייבים לשלוח איש לרעהו — "איש", האל"ף; "לרעהו", הלמ"ד; "ומתנות", הוי"ו; "לאביונים", הלמ"ד — והרי לכם "אלול". וזה נקשר ליסוד השלישי שבתשובה, תפילה וצדקה: זוהי הצדקה. במילים אחרות, השיבה הזאת אל עצמי נבחנת בשלושה מישורים. תחילה, ביחס לעצמי. כולנו מותנים: תרבות התקופה, רעיונות התקופה, אופנת הלבוש, שגרת החיים; וככל שנרצה להשתחרר מהם — אי אפשר. הלחץ החברתי כה גדול, שאיש אינו רוצה לדון את עצמו לחיי נזיר — לפרישות גמורה, לבידוד, לבדידות.

ואולם אם עליי לחפש את עצמי במעמקי נפשי — אני שותף עם בוראי ברוח, חלק ממנו, ממהותו; היא שם, במעמקיי. כדי לשחרר אותה — אך כיצד אעשה זאת אם לא אלמד, מפעם לפעם, להפשיט אותה מכל בגדיה, מכל עטיפותיה, מכל גלימת הצביעות הזאת? התשובה, השיבה אל עצמי, היא אפוא תחילה השיבה אל מה שמייחד אותי, אותי דווקא. אני שונה מן האחר; אינני האחר. כל בריאה היא יחידה במינה, ואני נושא שליחות שאינה כשליחותו של אחר; היא שונה אפוא. מדובר בזהותי, בכך שנבראתי כפי שנבראתי: אין לי אותם כישרונות, אין לי אותן יכולות, אבל נדרש ממני לענות על מה שהופקד בידי, ועליי לצאת ידי חובת עבודתי, שהיא לפי מידתי. זהו הראשון: השיבה אל עצמי. השני הוא לדעת שיש בורא עולם; שיש דבר הגדול ממני; שלא הכול ניתן לצמצם לשכל הטהור; שיש כוח חיצוני המנהיג את העולם בדרך אחרת, מתוך פרספקטיבה אחרת, ושעליי להכניס את עצמי לתוך הפרספקטיבה הזאת.

לשחרר את האמונה שלי. כן, שהרי היחס הזה שייך לתחום האמונה הטהורה. אתם יודעים, כל הטעויות שאנו טועים מבטאות חולשה של ביטחון — חוסר ביטחון עצמי, חוסר אמונה בעצמנו, חסרון אמונה; ולפי המידה או הטבע של היעדר האמונה הזה אפשר להעריך את תוצאותיו העגומות. יש אפוא לתקן זאת בתפילה. ותפילה פירושה לכונן את הדיבור עם דבר הבריאה עצמו, עם האור הראשון של הבריאה, עם האהבה הראשונה של הבריאה — כי אמרנו שהעולם נעשה אכן לבוש לדיבור הזה. כן, אבל הדיבור הזה נוכח בעולם הזה.

יש לדעת לחדש את הקשר, את התקשורת, ודבר זה אינו אפשרי אלא על ידי התפילה — אפילו לא על ידי הלימוד, שהרי הלימוד והשכלתנות הם ידיעה. ואם האמונה נעשית ידיעה, נעשית דעת — אין היא עוד אמונה. ולבסוף, המישור השלישי, כפי שאמרנו: "איש לרעהו ומתנות לאביונים". מהו היחס שלי אל חברי? הרי לעולם אינני יצור שלם. כשם שהקדוש ברוך הוא טמן ניצוץ מאורו בכל יצור, כך טמן גם את ה"כנגד" שלי בזולתי. למשל — שמעו — יש חלק ממני באשתי. היא שונה, שונה לגמרי; היא הצל שלי; אבל היא נושאת את חלק האור שאני חולק עמה. אנו חולקים אותו; ניצוץ האור הזה משותף לנו, משום שהוא בא מאותו מקור, מאותו חומר, מאותו טבע. וזו נשארת דרך התקשורת היחידה.

ואם כן, אם איני נוהג כלפי חברי — ביחסיי עם חברי — כפי שאני מבקש מן הקדוש ברוך הוא לנהוג כלפיי, מה ערכן של בקשותיי לפני הבורא? זוהי אותה רשת, אותו חיבור. ולכן אלול הוא גם "איש לרעהו ומתנות לאביונים"; זהו הטעם. ובזה, כמדומני, אחתום את הרהוריי על חודש אלול. איני יודע — דיברתי בשנים הקודמות, אבל איני זוכר על מה דיברתי; אני מתנצל מראש אם אני חוזר על עצמי לפעמים, אבל גם זה שייך לתופעת הדבקות; הוא מאותו מרקם. ונותר אחרון הנביאים, מלאכי.

היודעים אתם שיש לנו בין הנביאים קובץ של שנים עשר נביאים? יש האומרים שדבריהם של הנביאים הללו — של שנים עשר הנביאים הללו דווקא — מהדהדים, כל אחד לעצמו, בכל חודש. והחודש האחרון בשנה, שהוא אלול, הוא נבואתו של מלאכי. ומלאכי חנך צורה אחרת של נבואה, צורה המכוננת דיאלוג בינו לבין העם — עם שהגיע לבגרות מסוימת והיה מסוגל להבין. וכך מתנהלת שיחה של לב אל לב, והוא פותח ואומר: "שמעו, תמיד ראיתי אתכם כבניי שלי — 'בָּנִים אַתֶּם לַה" (דברים יד, א) — ואתם, הייתם צריכים להעניק לי מעמד של אב."

כאן אני פותח סוגריים. אנו מדברים תמיד על האבות; איננו אומרים האמהות. "זכות אבות" — מדוע לא "זכות אמהות"? "זכות אבות" — זכות האבות; ו"זכות אמהות"? לא, ביטוי כזה אינו קיים — לא. אי אפשר להיות אב אלא על ידי האם; בלי האם אין תואר אב, אין אב. כשאנו אומרים "זכות אבות", זוהי אפוא שלמות אחת. אני חוזר מן הסוגריים. "וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי" — אם אב אני, איה כבודי? "וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי" (מלאכי א, ו) — ואם אדון אני, אם אתם רואים בי אדון, באיזו יראה אני זוכה? ובסוף, כשהוא מדבר על העתיד לבוא, הוא מחברו של הפסוק הנודע: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כג–כד) — שישיב את הקשר בין האבות לבנים, ובין הבנים לאבות.

מדוע דווקא היחס הזה, היחס שבכל היחסים? הוא הבסיס — ואכן, "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". אתם יודעים שיש שני לוחות בעשרת הדיברות. הלוח הראשון מבליט את היחס בין האדם לבוראו. משום כך בלוח הראשון מופיע בכל דין, בכל דיבר, שם ה'. בלוח השני השם הזה נעדר. הוא אינו שם: "לֹא תִרְצָח", "לֹא תִנְאָף", "לֹא תִגְנֹב", "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", "לֹא תַחְמֹד". כל אלה — חמישה דינים השייכים, אם תרצו, לתחום המוסר; לא בדיוק, אבל שם ה' אינו מופיע בהם.

ונשאלה אפוא השאלה: "כבד את אביך ואת אמך" — ובכן, מה הוא עושה שם? האם לא היה צריך להופיע בין דיברות הלוח השני? שלושה שותפים יש בכל אדם: אביו, אמו והשכינה. זה מה שמביא אותנו לומר שבזוג, אחד ועוד אחד הם תמיד שלושה, לא שניים. יש נוכחות נוספת באיחוד הזה. ויש לשאול כיצד לראות אותה: האם זו מצווה שבין הקדוש ברוך הוא לאדם? כלומר: כשם שחייבים לכבד את ההורים, חייבים לכבד את ה'; או כשם שחייבים לכבד את ה', חייבים לכבד את ההורים — משום שמושג ההורה פירושו שהוא עומד במקור קיומו של האחר, והקיום הזה ייחודי לכל אחד. ושוב, סוגריים:

ולאב יש אב, ולו אב, ולו אב, וכך הדבר עולה עד אברהם, שהוא "אב המון גויים". וכמובן, אברהם מכיר ברבונו של עולם כאב. "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ" (בראשית ב, כד) — ודבק באשתו. על איזה אב מדובר כאן? זהו הקדוש ברוך הוא — אביו; ואמו היא כנסת ישראל. וכיצד ייפרד מהם? "יעזוב" אין פירושו כאן לנטוש, אלא לסייע, לתמוך, להראות את עצמו ראוי לאביו ולאמו. אבל אם מושג האב והאם הזה נמצא במצב של אבל, נאמר: "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (דברים כא, יג). על כן הנשמה צריכה לבכות את אביה ואת אמה שלושים יום. שלושים יום — זהו חודש אלול. "ובכתה את אביה ואת אמה": אנו בוכים על ניתוקנו מן האב ומן האם.

לקשר הזה עם האב והאם יש ממד אלוקי. שהרי במישור החברתי גרידא — מובן, מי אינו נוהג בכיבוד הורים? כיבוד הורים נהוג אצל כולם, בעולם כולו. יש אהבה עזה זו שרוחשים להוריהם גם האנשים המושחתים ביותר, חסרי המוסר ביותר, כל אחד בדרכו. עשו עצמו הצטיין בכיבוד הוריו — וזה דבר שאין לבוא אליו בטענה עליו. כיצד ייתכן? אכן: יש כיבוד הורים המתחייב מן הטבע. אנו חלק מהורינו, אנו חלק מהורינו; מטבענו, אנו שייכים להם.

הם הפקידו בנו משהו, אחר כך טיפלו בנו, ולמרות הכול השקיעו משהו, כל אחד לפי מידתו, לפי דרכו. אבל הכרת הטוב מחייבת לכל הפחות מעט הוקרה. אחרת — "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם" (תהלים לז, כא): רק הרשע לווה ואינו פורע. לזה הדבר דומה. וכך כיבוד הורים נהוג אכן אצל האנושות כולה; ואנו רואים שאצל אומות העולם מדגישים אותו לפעמים, ואף עד קיצוניות. מה אפוא ההבדל? ההבדל עצום, שכן […] בעניין זה. יש כיבוד הורים הנובע מן השכלתנות, מן השיטות שלי, מן התכונות שלי, מתפיסת המוסר שלי, מרגישותי הרגשית. ויש כיבוד הורים שיש לו ממד אלוקי: אני מכבד את הוריי; אני מכבד את השכינה הזאת, את הנוכחות הזאת שהולידה. זהו דבר שאינו זז; הוא מעבר לכל שכלתנות.

ומשום כך הכול נשען עליו. המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחברו — הציר שעליו סובבות כל שאר המצוות הוא כיבוד הורים. ומהו חודש אלול בתופעת התשובה, בהכנה לתשובה? לשוב אל המקורות, למצוא מחדש את השורשים, למצוא מחדש את ההורים, את הורי ההורים, לעלות עד האבות. משום כך אנו קוראים אל אלוקינו, אלוקי אברהם, אלוקי ישראל — אלוקי האבות — ומכירים בעצמנו כבניהם. ואם החזרנו את שלשלת הייחוס הזאת על תילה כראוי… יש שאלות? — כן, כבוד הרב. יש לי שתי שאלות קטנות. הראשונה על עשו. כיצד ייתכן שעשו כיבד כל כך את הוריו, כשאנו רואים את העולם המערבי, ההולך בדיוק בכיוון ההפוך — ואילו המוסלמים, להפך, מכבדים יותר את הוריהם? היום דווקא ישמעאל מכבד את הוריו, ודווקא עשו מזניח לחלוטין את הוריו.

זה קצת מוזר. והדבר השני: אמרתם שכיבוד הורים הוא דבר שאינו טבעי כלל. לדעתי זה הדבר הטבעי ביותר בעולם — כיבוד הורים הוא הדבר הטבעי ביותר בעולם, הדבר האוטומטי ביותר בעולם. — ובכן כן, זה מה שאמרתי: הוא חקוק בטבע; הוא בטבעו של האדם. אתם אומרים שקראתי לו דבר על־טבעי — אבל אין הוא על־טבעי, אין הוא על־טבעי. במה הוא נעשה כזה? בכך שאיני נותן לו רק את מעמדן של מצוות שבין אדם לחברו, מעמד של הכרת הטוב; הוא נעשה מצווה שבין אדם למקום, משום שאני קושר את כיבוד ההורים לכבודו של האב שבשמים.

"אבינו מלכנו" — תמיד אנו אומרים "אבינו" לפני "מלכנו". — כן, אבל זה טבעי מאוד. זה דווקא שכלתני מאוד; זו חשיבה שכלתנית מאוד: כשם שהורינו נתנו לנו חיים, וכן הלאה. — לא, לא, אין זה שכלתני. לא יעלה על דעתך לעלות דרך הוריך אל הורי הוריך, שלא הכרת, ומעבר להם… מדובר באמת בסקירת השלשלת כולה עד שמגיעים אל המקור — כלומר, אתה משתבץ בקו ההגיוני של האבות הללו, צאצאיהם של אברהם אבינו, יצחק ויעקב, עד היום הזה. — ובכל זאת זה שכלתני מאוד. אי אפשר לעצור כאן?

— הו, כמה שכלתני! אתה חושב על זה כל הזמן? — ובכן, בכל פעם שלומדים תורה, בכל פעם ש… אנו רק יוצרים קשרים; אנו יוצרים קשרים בכל יום. — אבל הקשר הזה, בכל זאת, אינו מובן מאליו, לדעתי; רחוק הוא מכך. כי כשאתה אומר "זכות אבות", למה אתה מתכוון? מהי זכות אבות? ומדוע? זכות אבות […]. לא הכרת אותם. ובכל זאת הם המשתקפים בכל דור ודור. זכות האבות הזאת, הניצוץ הזה של האבות, לא נעצר; הוא הוליד תולדות, ותולדות, ותולדות, ותולדות…

…עד אליכם, עם האור שלכם. — כיצד ייתכן שעשו מגלה היום אדישות כזאת כלפי הוריו? — אומר לך: אי אפשר להכליל את הבעיה. לדעתי הוא עושה זאת בדרכו. הוא שם את הוריו במוסדות, משלם עבור שירות; ובכל זאת, הוא משלם מכספו. אבל אין הוא מסוגל — הוא איבד את הרגישות הזאת — ועם זאת הוא נשאר קשוב להוריו. לא, איננו יכולים לזרוק עליו אבן. — בסדר. תודה רבה, כבוד הרב. — האם אפשר להוסיף משהו? — כן, כן, בשמחה. — שאלת עשו בחברה של היום היא בכל זאת שאלה חשובה מאוד, כי — איני יודע אם לזה התכוון איב — אנו נמצאים בהמשך למה שהחל במלחמת העולם השנייה בידי הנאציזם, כלומר הדחקתו של המוצא הביולוגי.

לכך הוא חתר: לבריאת בני אדם שישתחררו לגמרי מכל מוצא הורי. והרעיון הזה, למרבה הצער, עשה את דרכו אל החברה שלנו היום, ואנו נמצאים בחברה המתפרקת לגמרי בשל כך. למעשה, השאלה המרכזית היום בעולם החילוני היא דחיקתו של מושג המשפחה. מה שהשיטה — לפחות באירופה, השיטה המערבית — חותרת אליו היום הוא לפרק, לפרק לחלוטין את מושג המשפחה, להניח אותו לגמרי בצד, ולהשתחרר מכל מוצא ביולוגי. וכך אנו מוצאים את עצמנו בחברה מפוררת בכל המישורים, משום שאין עוד שום ערך מוסרי שמכבדים אותו, אפילו לא עקרונות היסוד.

כלומר, מכריזים שאין עוד מגדר, אין עוד מין, שאפשר לעשות כל מה שרוצים. אז אכן… — לעשות כל דבר. — כן, אכן… אפשר לעשות כל דבר. לעשות כל דבר — כלומר, לחיות בעולם שהוא עולם וירטואלי, עולם של אשליה. אבל המושג הזה של היעלמות המשפחה ושל ההשתחררות מן המוצא הביולוגי — למעשה, לדעתי החברה שבה אנו חיים מיישמת לא רק את האידאולוגיה המסוימת הזאת של הנאציזם; היא מיישמת את כל עקרונות האידאולוגיה של הנאציזם, כולם. אבל זו שאלה אחרת; נוכל לדבר עליה בהזדמנות אחרת. לא רק זו.

אבל לגבי עשו ולגבי כיבוד ההורים הזה — כיצד אפשר קודם כול להבין זאת, וכיצד אפשר להתמודד עם זה? — ובכן, המושג שכל הכותבים שעסקו בשאלה… שהרי בבבא בתרא יש מעשה שאולי לא עקבתם אחריו. אדם שהיו לו כמה בנים הוריש את כל נכסיו לבן אחד, בלי לנקוב בשמו; הוא נישל אפוא את כל בניו חוץ מאחד — אבל איזה? הדבר הובא לפני כמה רבנים, שלא יכלו להכריע. רבי בנאה העלה את הרעיון הבא. אמר לבנים: "שמעו, אתם תובעים את כספכם. אתם יודעים, אילו הייתי במקומכם, הייתי הולך ומכה על קבר אביכם עד שיקום ויאמר מיהו הבן האמיתי שלו ייעד את הנכסים."

ובכן, הבנים, בלית ברירה, אמרו: "טוב, נעשה זאת." וכולם מיהרו אל קבר אביהם, בפטישים, במכות מכוש, מכים ומכים ומכים, בתקווה שיקום. רק אחד לא העז לעשות זאת. הוא היה היורש. — כן. תודה. — ובכן, הלאה. — האם אפשר לשאול שאלה? — כן, בבקשה. — היא קשורה ישירות להורות. הזכרתם, או רמזתם, פעם או פעמיים, לאור. — כן. — זהו כמובן נושא בלתי מוגדר, אבל למה אתם מתכוונים באור? — האור הוא ההתגלות הראשונה של ה'. ביום הראשון, מה שהוא מגלה הוא אורו דרך החושך. החושך הוא העולם שהוא בורא.

החושך הזה, מאחר שהוא חומר, מסתיר. האור הוא המגלה — ואכן נאמר "וַיְהִי אוֹר": זהו אור המתגלה. הוא לא ברא את האור; הוא יצר אותו. מה שברא, לעומת זאת, הוא החושך. לאור נתן צורה, מבנה; אבל את החושך ברא מאין. הוא בריאה יש מאין. — כן, אבל מהו אפוא האור הזה? — האור הזה הוא האור האלוקי; הוא האור השוכן בכל אחד מאיתנו. ואפשר לומר שהוא מיוצג על ידי היו"ד הנוכחת בכל אדם.

— הוא ברוח האלוקית, בדיבור. — כן, הרוח האלוקית — הרי זו הרוח שחוללה את הבריאה, הדיבור הבורא. — כן, והאדם הוא נושא הרוח האלוקית הזאת. — כן. משום כך נאמר "רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת": למרגלות הר סיני הם ראו את הקולות. לא נאמר ששמעו אותם. — ומה יכול האדם לעשות באור הזה שבקרבו? האם עליו לגלות אותו לעצמו? — הוא יכול דווקא להשתתף בשכלולו של העולם הזה, לא כן? — עולם שנברא במצב גולמי, ושעלינו לתת לו צורה אנושית. — האם מושג האור הזה מתקשר למושג המדעי של האור, שהוא גל?

— סליחה? — האם אפשר בכל זאת למצוא קרבה בין האור האלוקי לבין האור במובן המדעי? הוא גל. — הוא גל וחלקיק; גל וחלקיק גם יחד. — כן, כן, כן, בהחלט. אבל הוא יישאר נגזרת של האור ההוא. — כן, בהחלט, כן. — אבל הכול הוא נגזרת של האור ההוא, בדרגות שונות. — האם האור הזה הוא העומד במקור חיפושנו אחר עצמנו? האור שאנו נושאיו הוא המוביל אותנו אל… — כן, ומשום כך אנו חונכים את חודש אלול בקול השופר, כלומר ברוח האלוקית. — האור יהיה אפוא גם מקור חיפושנו וגם מושאו.

ממה הוא עשוי? מהי… מהי מהותו? מהו? — אי אפשר לומר. גבירתי, אילו ידעתי, הייתי אומר לך. — כן, אבל בכל זאת יש לכם גישה, בעבודתכם, בכל חיפושיכם. — יש לכם את הגימטריה של "אור": 207 — כמניין "רז", סוד. — תודה, תודה. — ובכן, הלאה. — תודה רבה, הרב בניזרי. רק רציתי לומר שאם אתם שואלים מהו האור, מה מייצג את האור, ומה אפשר לעשות בו, באמת כדאי לכם […] את הרב בניזרי כדי לראות מה הוא עושה עם האור. — כן, כמובן. מתי המפגש הבא, השיעור הבא? — ביום ראשון הבא בשעה 19:00 בבריסל, 20:00 בישראל. — כן, ידוע לי.

תודה רבה. ואנו מקבלים את ההזמנה בכל פעם, אם כן. […]