אלול: ייחודו של כל אחד

כולם שומעים אותי היטב? כן. ידידיי היקרים, ערב טוב. אני שמח לפגוש אתכם שוב תחת סימנו של חודש אלול. אתם יודעים, סימנו של חודש אלול הוא "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג) — אני לדודי, ודודי לי. אתם אהוביי — אהוביי, כל אחד ואחד באופן אישי. כי חשוב שכל אחד ייבדל מחברו באישיותו, בתפקידו, באחריותו, כשם שבספר תורה לכל אות יש תפקיד בתוך המילה, והיא יכולה להטות את משמעותה לכאן או לכאן. דעו אפוא שמספרו של עם ישראל כמספר אותיות התורה, ולפיכך כל אות בתורה מייצגת יחיד מאיתנו. ואם היחיד הזה נפגע במקום כלשהו — כשם שבספר תורה ההפסק הקל ביותר, נאמר, באות אחת פוסל אותו ומוציא אותו מכשרותו — כך הדבר גם בנו, בעם ישראל.

ולכן הדבר החשוב בחודש אלול הוא קודם כול לבסס את האישיות ביחס לתפקיד ולאחריות שבתוך עם ישראל, בתוך ספר התורה השלם שאנו כותבים תמיד. אנו עסוקים בכתיבת ספר התורה. יודעים אתם כיצד אנו כותבים את התורה? בכל שבוע אנו מעניקים לה משמעות אחרת, נוסח אחר, רוח אחרת; מנערים ממנה את האבק, מחדשים אותה, נופחים בה רוח חדשה. כשם שהוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, כך אנו מחדשים את מעשה הבריאה ברוח שאנו נופחים בדברי התורה. ולכן יש הבדל — אתם יודעים שלעם ישראל שני ימי הולדת.

יום ההולדת המיוחד לעם ישראל לבדו, הקנוי לו ומבסס את זכות הבכורה שלו, הוא יציאת מצרים — בניסן. ולקראת חג ניסן מתכוננים שלושים יום מראש, בביעור החמץ מן הבית. ואילו שלושים יום לפני יום הולדתה של הבריאה — ראש השנה — בא חודש אלול, והוא המכניס אותנו אל כלל העולם. בחודש ניסן אנו נתונים תחת רישומו של "דודי לי ואני לו" (שיר השירים ב, טז): דודי שלי, הוא בשבילי, הוא הממלא אותי בכול, ואני נענה לקריאתו — זהו פסח. חודש אלול — לא; חודש אלול הוא דווקא התעוררות של האדם עצמו כלפי הקב"ה, כלפי בורא העולם: "אני לדודי" — אני נותן את עצמי לו, ולפי מידת מסירות הנפש הזאת אוכל לקבל את התמורה.

זהו, אם כן, כל ההבדל בין הֵיוָצרותו של האדם לבין מציאותו. היכן היצירה והיכן המציאות? בַּ"רחמים". כבר אמרתי לכם ש"רחמים", שמתרגמים אותו בצרפתית "חמלה", בא מן המילה "רחם". שם מופקדת האהבה שתוליד בריה חדשה — בריה שבתחילה קוראים לה "תינוק". כך מכנים את העובר הזה, העתיד להתפתח ולא לשוב עוד אל הרחם, והוא עצמו פריו של עולם שלם, מלא. והנה, זהו חודש אלול: באמת, אנו נוצרים בתוך העולם כולו, במעמד שונה, בין שנרצה ובין שלא נרצה.

"בראשית" קשורה בישראל, הנקראים "ראשית". "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב). כמה בכורים יכולים להיות במשפחה? אחד בלבד. והנה, אנו בכורי האנושות, ולבכור האנושות יש זכויות — אך בעיקר יש לו חובות. זוהי ההכרה שלקראתה אנו מתכוננים, ולא לחינם היא עוברת דרך שמו של החודש — אלול, שם זר שהובא מבבל ובכל זאת מצא את מקומו בתוך ספרות הקודש: כשם שאדם מתגייר, כך מגיירים את התרבות הזאת ומעלים אותה מן החול אל הקודש.

יש צדדים שאפשר לגייר, ואכן גוירו. משום כך תרגום התורה הארמי, תרגום אונקלוס, הוא הפירוש הממשי הראשון המעניק לנו ממד נוסף של דברי התורה — אלא שבלשון זרה — ועלינו לשמור עליו, לכבד אותו ולהחשיב אותו ככזה. ובכן, דעו לכם שמה שמתרחש בחוץ מתרחש בתוכנו. ידידיי היקרים, אל נחפש את ה' אלא בתוכנו, הוא השוכן בנו. ואם בסופו של דבר אנו מגיעים לראותו ולתופסו מחוץ לעצמנו, סימן שאנו על סף עבודה זרה במקום כלשהו.

שכן ה' האמיתי נמצא קודם כול בתוכנו. וכאשר אני מצליח סוף סוף לעקור את עצמי מן המסגרת הצרה של השכל, ולחשוב — יש היום פרסומת על נהיגה "מחוץ למרכב", לא כן? איזה תענוג! אבל קודם כול צריך אדם לדעת לחשוב מחוץ למרכב של עצמו, מחוץ למבנה שלו, לנסות לעלות מעט מעבר לדברים. כי כל עוד אנו נושמים את הדברים מבפנים בלבד וחושבים עליהם מנקודת מבטנו בלבד, אנו נשארים כלואים במידה מסוימת, בתוך גדר של שכל שמידתה כמידת בינתנו. ואתם יודעים, לא לחינם אמרו חכמינו שערכה המספרי של "אלול" כערכה של "בינה" — ההבנה, ההתבוננות, העיון וההגות — זו המביאה את האדם להתנתק מעצמו, לעלות מעבר למה שהוא ולהגשים את מה שלשמו נברא. שכן כך הגדיר רבי משה מקוברין את הולדתו של כל אדם: כל יום הולדת של אדם קשור ישירות לבריאת העולם כולו, כאילו אומר לו הקב"ה: "לא יכולתי לברוא את עולמי בלי לברוא בו גם אותך, ובלי שתוכל לעבור בעולם הזה את הזמן הזה של האין-סוף".

כי כך יש לראות את הדברים. יש לנו זמן הנקרא "שנה", והוא החזרה — מלשון "שניים", מלשון "שָׁנָה", חזר: דבר החוזר על עצמו. יש לנו "תקופה" — והתקופה היא זמן "מקיף", המתנה אותנו, הסוגר עלינו; גם היא פרק זמן חוזר. יש "חג" — ו"חוג" הוא מעגל: החג הוא מחזור השב בכל שנה, ואנו מוצאים את עצמנו בתוך המחזור הזה, חייבים לעבור בו. אבל באמת, היכן אנו? אם בסופו של דבר אנו חווים את הזמן הזה כדבר המקיף אותנו מבחוץ, אם אנו נתונים לחזרתו ולמחזוריותו — היכן אני? אני בהווה מתמיד. זהו רעיון של חיים שבהם הזמן, כדברי אבן עזרא, הוא כך: "העבר אין" — העבר אינו קיים עוד, הוא איננו; "והעתיד עדיין".

"עדיין" — הוא עוד יבוא; הוא המחר, ואינני יודע מה יהיה בו. "וההווה כהרף עין". הוא חומק ממני; ודווקא משום שהוא חומק ממני ואינני יכול לתפוס אותו, אני יכול באמת לחבר את העבר עם העתיד, להאיר את העתיד באור העבר, ולהתבונן בעבר באופן שיוכל להאיר את העתיד. אם הפנמנו מעט את ההקדמות הללו למחשבה המיוחדת לחודש אלול — שכן, כידוע לכם, ראש חודש אלול הוא היום שבו עולה משה שוב להוריד את הלוחות השניים. הוא היה אמור לשהות ארבעים יום. בפעם הראשונה שהה ארבעים יום וירד בשבעה עשר בתמוז, ושם, בחטא העגל, שבר את לוחות הברית. ה"יישר כח" הראשון ניתן על כך ששבר את הלוחות. זה פרדוקס — אבל זה נפלא. ומדוע נפלא? משום שאין התורה צריכה להינתן כולה ולהיכפות מבחוץ. התורה צריכה השתתפות של האדם עצמו כדי לעצב אותה. ובכן, הלוחות השניים: לאחר שעלה בידו של משה להשתדל ולהשיג ארכה לעם ישראל, הוא עולה שוב בראש חודש אלול. ולכן ראש חודש אלול עומד בסימן הרחמים, בסימן היציקה מחדש של עם ישראל; והיציקה מחדש של עם ישראל הולכת יחד עם יציקה מחדש של התורה. אבל הפעם אין הלוחות ניתנים כולם מידי הקב"ה, כבראשונה — "והמכתב מכתב אלקים הוא" (שמות לב, טז). לא: "פסל לך" (שמות לד, א) — הפעם אתה, משה, תפסול את האבן, אתה תכתוב את התורה הזאת ותביא אותה אל העם, שתהיה בהישג ידו, כדי שתזכה להסכמתו. וזהו, בקיצור, תהליכו של חודש אלול, שכן אנו יוצאים מן העיקרון ש"קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא".

הקב"ה, התורה ועם ישראל הם, אם כן, אחדות אחת. מה פירוש הדבר שהם אחדות אחת? את התורה — אתה תגלה אותה בעצמך. "כתבם על לוח לבך" (משלי ג, ג): על לוח לבך תכתוב אותה. אין טעם שתיטול אותה ותצמצם אותה לידיעה הגיונית גרידא. לא — עליך לחיות אותה מבפנים, לחוש אותה, לכתוב אותה מחדש. וכיצד תוכל? משום שבסופו של דבר הקב"ה שוכן בתוכך — שוכן בך, הוא עמך, הוא בתוכך. כאן חשים את סודו של הגילוי העצמי הזה בתוך חודש אלול, שאותו אנו פותחים אכן בסליחות.

בסליחות — סליחות, סליחות… היום, על כל דבר מבקשים סליחה […]. לא. יש מפרש שקשר בין "סלח" ל"שלח", שהרי האותיות השורקות מתחלפות זו בזו באלפבית העברי; יש אפוא אפשרות לקשור בין "סלוח" — נמחל, לבין "שלוח" — נשלח. ומה, אם כן, הקשר בין "נשלח" ל"נמחל"? העניין הוא להשתחרר מן הנטייה לבקש מחילה על הכול, לשמש שותפים לדבר עבירה של עצמנו בכל מה שאנו עושים. ובסופו של דבר איננו קולטים את עומקם האמיתי של הדברים, משום שלא ניקינו את הכלי שלנו. הכלי שלנו הוא גוף האדם, וגוף האדם זקוק להכנה כדי שהנשמה תוכל לפרוח בתוך האדם במלוא עוצמתה. יש אפוא להיפטר מכל הסיגים המעמיסים על ישותנו, מכל הזיהום הזה הסובב אותנו. […] אנו הם הבוחנים את לבבותינו. אנו פונים אל הקב"ה — וטוב שכך, הוא שם כדי לשמוע את מבוקשנו — אבל לא הוא הבוחן עכשיו את לבבותינו; אנו הם המנתחים אותם ורואים אם אנו באמת כנים עם עצמנו.

ואם נלך לקראת גילויים עצמיים אלה — שהרי הגילוי העצמי חשוב מאוד להכרת הבורא כמלך העולם: "מלך". זהו מושג שנפתח בשיעור אחר: בראש השנה אנו ממקמים את הקב"ה במסלול של "מלך על כל הארץ" — דבר שרק אברהם הגשים. אמרתי אתמול שלעת עתה אנו בני ישראל, בית יעקב, אבל עדיין לא הגענו לחיות את אברהם; עדיין איננו העם של נדיבות אברהם, של מסירותו של אברהם. שהרי ודאי הוא שהקב"ה יכול היה לפטור אותנו מכל אויבינו — מישמעאל ומעשו. אדרבה: לא זו בלבד שלא העמיד אותם מחוץ לתחום ישראל, אלא רצה שייוולדו בתוך רחמו של ישראל — בתוך אברהם, בתוך יצחק. הוא רצה שיתפסו שם את מקומם, ושאם יש אכן התרחקות או הרחקה, לא תהיה אלא זמנית. יבוא יום וישמעאל עצמו יצטרף בקול אחד אל אחדות ה' שמכריז עליה עם ישראל, ועשו בעקבותיו. אבל שוב, ישמעאל ועשו השוכנים בתוכנו צריכים […] — שהרי ככל שנגרש אותם מביתנו, הם נשארים נטועים בנו; הם נאחזים בנו, תובעים את זכויותיהם, דורשים את בכורתם.

ישמעאל תובע את זכות הבכורה שלו; עשו תובע את זכות הבכורה שלו. עובדי עץ ואבן הללו — ובכן, הם בני המשפחה הגדולה, המשפחה הגדולה של ישראל, אבל הם בתוך המשפחה הקטנה של ישראל, בין שנרצה ובין שלא נרצה. ומה שגורם לכך שאיננו מסוגלים לעכל אותם הוא שהם עדיין בוסר, פרי שלא הבשיל: השיניים קהות באכילתו, ואין זה נעים. זהו אכן המצב שבו אנו נתונים. ולכן מצאו חכמים ראשי תיבות רבים המזכירים את חודש אלול ואת תוכנו — סימנים לזיכרון. מלבד "אני לדודי ודודי לי" יש גם "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל, ו). לבבך ולבב זרעך — יש צורך במילה.

שם הוא חודש אלול: עלינו למול את לבנו ואת לב זרענו. אתם יודעים היטב שלמילה זו יש הדהוד רחב מאוד, שכן הערלה מצויה ברבדים שונים — […] ברגש שלנו, בדיבור שלנו, בלשון שלנו. נראה זאת גם כן, כי לשם אנו מכוונים — באמצעות מאמץ התפילה. שכן תמיד פתוחות לפנינו שתי דרכים בגילוי העצמי, בגילוי האין-סוף השוכן בנו, בגילוי הייעוד שעלינו להביא לידי השלמתו. שתי הדרכים הללו הן דרך השכל והדרך שמעבר לשכל. דרך השכל — עליה דיברתי לפני כן: זה אנחנו עצמנו, הרגש כפי שאנו נתונים בו; הוא נשאר סובייקטיבי. ומעבר לזה, מעבר לשכל […]. הלימוד, שאנו מקדישים לו מחשבה רבה, ממלא את החסר שבצד הרגשי הזה, ולכן אנו נקראים אל חובתנו להעמיק בתורה, להבין אותה, לנסות בכל יום להתמודד עם אזורי הצל הנותרים פה ושם. אבל לתפילה תפקיד אחר: היא העולה על הלימוד, היא היוצרת מגע ישיר עם האין-סוף, עם הקב"ה, עם הקדושה. בתורה אנו נשארים כמו מול מראה: מתבוננים בכתוב, מנתחים אותו, משיבים, שואלים שאלות ומנסים להבין — ולפעמים אנו נשארים ב"כן, אפשר לפרש כך, ואפשר לפרש אחרת", וכן הלאה.

בתפילה אין אלף ואחת דרכים להתפלל. וכאן, הדרך להגיע אל ספֵרה עליונה של מחשבה היא התפילה. ולכן חודש אלול מכניס אותנו יותר פנימה באמצעות הסליחות, המזמינות אותנו לשוב ולבחון את מבנה ישותנו — שכן מבנה ישותנו הוא כפי שהקב"ה עיצב אותו בהשתקפותו בעולם. הוא עובר דרך שלושה עשר לבושים, שלוש עשרה מידות, שאנו אומרים בכל פעם ומנסים, הייתי אומר, להיספג בהן. אולי תהיה לנו הזדמנות להעמיק בהן יום אחד. ספר "תומר דבורה" של רבי משה קורדובירו אכן הדגיש את משמעותן של שלוש עשרה המידות הללו, והזמין כל אחד מאיתנו לשחזר אותן במבנה נפשו. שכן איננו יכולים באמת לדבוק במציאותו של הקב"ה, הרחוק מאיתנו.

שאין אנו יכולים לדמותו אלא רחוק מאוד. אבל "דרשו ה'" פירושו לבקש את ה': במקום שהוא נמצא, בשעה שהוא נמצא — "דרשו ה' בהמצאו", "קראהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו): ה' קרוב לעם ישראל, הוא בהישג ידו של עם ישראל בחודש אלול. בחודש אלול אומרים "המלך בשדה": המלך יוצא לשדות ומחפש — מחפש את בניו. הוא מחפש, משום שמושג ה"אב", מושג האבהות, אינו יכול להתקיים אלא אם יש בנים. אם אין בנים, אין טועמים את טעמה של האבהות; אין מכירים את מידת האב.

ובכן, "אב הרחמים", אב החמלה, אב האהבה — אנו מגלים אותו באמירת שלוש עשרה המידות, שהן לפי מידתו של האדם, לפי מבנה האדם, לפי מבנה האבות. שהרי, בקיצור, דומני שכבר אמרתי שאברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד הם המבנים של מידות האדם […]. ובמאמר מוסגר — במאמר מוסגר — בתפילת ראש השנה אנו מוצאים פעמים רבות את שמו של אברהם, את שמו של יעקב, את שמו של יוסף; את שמו של יצחק איננו מוצאים, והוא נרמז רק דרך השופר.

מדוע? משום שהדין — להישאר כל הזמן בתחום הדין וההיגיון הטהור — הוא מוות; הוא ממית. איננו יכולים להפעיל את הדין הזה ביום ראש השנה. איננו רוצים בו, איננו רוצים בו. אנו רוצים […] את אברהם. אנו רוצים את נדיבותו של אברהם; אנו רוצים את חסדו של אברהם. ולכן הפן השלישי של חודש אלול — הפן השלישי של חודש אלול — הוא "איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב): "איש" — אל"ף; "לרעהו" — למ"ד; "ומתנות" — וי"ו; "לאביונים" — למ"ד. כלומר, יש דרך נוספת לגשת אל חודש אלול: להתבונן בזולת ולראות אותו דרך העדשה של האחריות הזאת הקושרת אותנו אליו — האחריות שהביאה את הלל לומר שמי שרוצה ללמוד את התורה כולה בשעה שהוא עומד על רגל אחת — הרי היא "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).

ומיהו הרֵעַ הזה? גם כאן — פירושים רבים, הסברים רבים. אבל אתם יודעים, הרֵעַ — "רעך ורע אביך" (משלי כז, י) — הרֵעַ הזה הוא הקב"ה. הוא חברנו, רעו הראשון של האדם. אנו הולכים עמו, אבל איננו מכירים בו; איננו יודעים. […] אנו הולכים עמו. "רֵעַ", "רֵעֲךָ" — זה הוא. "איש לרעהו ומתנות לאביונים". "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי" (שיר השירים ה, ב) — קול דודי, פתחי לי. זוהי כנסת ישראל — אך לא כנסת ישראל בלבד: זהו כל אחד ואחד מאיתנו. וזהו הקול העמוק של תודעת הקיום, של מה שמעבר למה שאנו ולמה שאנו מגשימים. כי יש צורך בביטחון הזה; אסור לנו להקטין את עצמנו, אסור לנו לצמצם את עצמנו. לא זה העניין. אדרבה, על האדם לממש את ממדיו ולנסות להעניק להם היקף רחב יותר. שכן ככל שאתם מממשים אותם, גם רעכם — גם רעכם — מתממש כמונו, ומעניק לנו את האהבה שאנו מצפים לה ממנו. כי הכול תלוי באהבה שלפעמים לא ידענו לקטוף בעתה, או לא ידענו להעריך כערכה — והנחנו לה לחמוק מאיתנו.

וקשה להשיג את מה שהוחמץ, כי ברגע שהוא דפק על הדלת ואמר "פתחי לי", לא הייתי מוכן. לא הייתי… לא חשבתי על זה […]. "פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה" (שיר השירים ה, ג). ועוד עליי לקום ממיטתי כדי ללכת ולפתוח, בשעה שהוא דופק על הדלת. אבל כאשר החלטתי סוף סוף לעשות זאת — "ודודי חמק עבר" (שם ה, ו) — דודי הלך, הוא חמק. חבל — הוא היה בהישג ידי, הוא חיפש אותי. ובכן, זה אנחנו; הוא אינו מחוץ לנו. היו בחיינו רגעים רבים שיכולנו לנצל; יכולנו לאחוז בהם ולתת לחיינו כיוון אחר מזה שיש להם היום. אבל לא הכול אבד, שכן המסע הזה בזמן, הכפוי עלינו, גורם לכך שאנו נמצאים ב"הווה" מתמיד, בהווה נמשך.

כיצד אומרים "הווה" בעברית? "בינוני פועל". "בינוני פועל" פירושו פעולה מתמשכת: היא נעשית תמיד. זוהי ההכנה שלנו לגילויה של אשת יפת תואר זו, האישה היפה שמצאנו בין שבויינו. זוהי פרשת השבוע — פרשת השבוע היא "כי תצא למלחמה על איביך". אתם יודעים, הפרשיות של חודש אלול דחוסות, והן נושאות רעיון עוצמתי מאוד, המקרב אותנו — המכניס אותנו — לאווירת ראש השנה. שכן נאמר: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו" (דברים כא, י) — כשתצא למלחמה על אויביך ויתנהו ה' אלקיך בידך, "ושבית שביו" — ולא "ושבית אותו".

בעברית היה ראוי לומר "ושבית אותו", אבל נאמר "ושבית שביו" — כלומר: שבית את מה שהיה השבוי. מה פירוש הדבר? אור החיים הקדוש מאיר זאת בדרכו, ואומר: שימו לב — האנשים שניהלו את המלחמה הזאת בנחישות ובמלוא העוז היו אנשים שלא הצטערו על הכרם שנטעו ועל הבית שבנו, ושלא חששו מן העבירות שבידם, לא חששו שיישאו את עוונם במלחמה הזאת. הם היו אנשים תמימים, אנשים צדיקים. הם היו שם כדי לנהל את מלחמתה של כלל כנסת ישראל. ומלחמה זו של כנסת ישראל היא לגלות מחדש — לגלות מחדש — את הנשמה השבויה בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.

אישה יפת תואר — היכן מצאנו אותה? אתם יודעים, יצאנו זה עתה מחודש אב. היה זה חודש מזל אריה — האריה השואג, שטרף את מקדשנו, את המקום שהיה באמת מקום השראתנו. ונאמר לנו: היזהרו — אל יהיה מקום השראתכם אבן ועץ. לא, לא, איננו רוצים בכך: הוא שפך ושפך את חמתו על העצים ועל האבנים, כי חשש היה שתעשו גם מהם עבודה זרה קטנה כמו האחרים — עץ ואבן, אלה העובדים פסלונים של עץ ואבן. לא — "את מקדשי", אומר לכם הקב"ה, "אני נותן לכם. מצאו את המקדש הזה בתוככם".

גלו אותו מחדש בתוך עצמכם; היו אתם עצמכם מקדש נייד — זה מה שאני מבקש מכם […]. ומהו מזל חודש אלול? בתולה — הבתוליות: נשוב ונמצא את בתוליות הקיום הזאת. ולכן, אתם יודעים, יש שלוש מילות מפתח באותיותיה של המילה "ניתוק" — ההתנתקות. דיברתי אליכם על ההתנתקות מכל הדפוסים שצברנו במחשבתנו, בחיים. מובן שהשגרה משתלטת, ואנו שוקעים בה לאט לאט, מתרווחים בנעלי הבית שלנו. עליך להתעשת, עליך להתעורר: "מה לך נרדם? קום קרא אל אלקיך" (יונה א, ו) […]. זהו הבא החדש, התינוק, הלידה החדשה: מדובר בהתחדשות העצמית הזאת. וההתחדשות העצמית הזאת היא התיקון — זהו התיקון האמיתי. משימתך היא לתקן; אלה אותן אותיות: "ניתוק", "תינוק" ו"תיקון" — והתיקון הוא תיקון העצמי. ובכן, זה מה שאנו מתחילים בו בחודש אלול הזה. נדמה לי שאעצור כאן כדי לפנות מקום לשאלות, ונמשיך בשבוע הבא.

אז אם יש לכם שאלות — בשמחה, אל תהססו. העזו, העזו, העזו! אתם יודעים, בעברית המילה "העז" נגזרת מן המילה "עוז": האומץ, הכוח. — "דיברת על דבר שקשה לי להבין: דיברת על הטיית העבר. איך אפשר להטות את העבר? איך אפשר? להטות את העבר. דיברת על העבר, על העתיד ועל הטיית העבר. אינני מבין את הקשר. העבר הוא העבר." — כן, ידידי היקר, כן, ידידי היקר. כולנו נתונים בחיינו לטרגדיות שלא רצינו בהן, שלא בחרנו בהן. יש אנשים — לא עלינו — שאיבדו את ילדיהם בצעירותם, שראו את משפחתם מתפרקת, שנפגעו בתאונה.

ישנם אירועים רבים הבאים, כביכול, להעביר מספריים בחיינו. ואנו אומרים ב"ברוך שאמר": "ברוך שאמר והיה העולם" […] "ברוך גוזר ומקיים". "ברוך גוזר" — ברוך החותך, הגוזר — "ומקיים": על מנת לקיים, כדי לקיים משהו. ואין אנו יכולים להבין זאת. לכו ואמרו זאת למישהו ברגע שהוא חי את הטרגדיה שלו — הוא יזרוק אתכם לרחוב. ובכל זאת, לפעמים, עם הזמן, אנו מגיעים לעכל זאת, משום שהנשמה אינה מתה לעולם. הנשמה מלווה אותנו — החלק, החלק של האין-סוף שאנו נושאים בתוכנו מהורינו, מאחינו, מאחיותינו, מילדינו.

ובכן, זה אינו אובד. הכלי אבד, אבל הרוח אינה יודעת מוות. ואת הרוח הזאת אנו אכן נשוב וניטול, נשבץ אותה במסגרת אחרת, ונעניק לה זוהר שלא היה לה עד כה — שכן עד כה ראינו בה פשוט דבר שניתן לנו חינם. ודומני שכל אחד מאיתנו עושה זאת, במידה כלשהי, כל אחד ברמתו, כל אחד לפי מידתו — אבל זה נעשה, זה נעשה, זה נעשה. את הורינו אנו נושאים עמנו; אירועים משפחתיים, טראומות, אירועים שחווינו — כמו השואה, למשל — אנו נושאים אותם עמנו. היא חלק בלתי נפרד מתולדותינו. איננו יכולים לדבר על השואה בלשון עבר. כן?

[…] — "כן. ערב טוב. רציתי לשאול אותך שאלה. מדוע מדברים על נשמה שבויה, ולא על נשמה שנעלמה או על נשמה אבודה? מי שבה אותה? מה מסתתר מאחורי עקרון השבייה?" — השבייה פירושה שלא התחשבנו בה. כלאנו אותה. היא רצתה — בכל פעם שלחה לנו אותות, ואנו השתקנו אותה. לא הנחנו לה — לא הנחנו לה — לבכות את אביה ואת אמה, להסיר את ציפורניה. לא רצינו — לא רצינו שהנשמה הזאת תשוב אל מקורה, אל שורשה; והשתמשנו בה כבבגד בלוי. זו הבעיה. התודעה, תודעת הקיום, קיימת בכל אדם. אבל לצערנו, את האישה היפה הזאת — את "בתולת ישראל" הזאת — איננו מצליחים לשחרר. אבל זוהי המלחמה האמיתית. אתם יודעים שכאשר חזרו ממלחמה מנצחת, אמר הרב: טוב מאוד, השתלטתם על האויב החיצוני — אבל את האויב הפנימי שלכם, האם ניצחתם את האויב הפנימי שלכם?

זוהי המלחמה האמיתית. שאלה נוספת? — "כן, הרב בניזרי. איך לומר? כשמתפללים בבית הכנסת באופן קבוע, מוצאים את עצמנו עם כל המסורות שלנו, עם, הייתי אומר, הרצף הרגיל של התפילה, ו— איך לומר? באופן אישי, לא פעם אני נתקל במה שמתרחש, בהתנהגותם של אלה ושל אלה. רציתי לשאול, ביחס לנוסח התפילה שלנו: מאיזה שלב אני בעבודה זרה? מאיזה שלב אני בעבודת אלילים?" — כן, אתה בעבודה זרה כאשר, בסופו של דבר, אתה נכנע לפולקלור. והפולקלור הזה קיים. איני מזלזל בו, אבל יש להיות מודעים למקום שהוא תופס. כי, ובכן, אנו זקוקים לחזנים, אנו זקוקים לעטר את התפילה בשירים ובניגונים — כל זה טוב.

אבל בכל מקרה, זה כמו פסנתר […] בעל צלילים שונים. אבל בתפילה תמיד יש הסימפוניה האישית שלנו, שאנו מנגנים, שאנו מפרשים — ואת זאת אנו עושים בתפילת שמונה עשרה, כשכולם משתתקים. אז זה הרגע הטוב ביותר, הרגע הטוב ביותר, שבו אדם עומד באמת מול עצמו. אבל כל זה — כל השאר לא היה אלא הכנה לדרגה הזאת. ואכן, גם מבנה התפילה עצמו נענה לשלוש דרגות — שלא לדבר על הרביעית, עולם האצילות — בריאה, יצירה, עשייה.

ובכן, אנו מתחילים בסדר הפוך. עשייה תחילה: מה שאני, מה שאני היום. אחר כך יצירה: מה שאני מעצב בדמיוני, מה שאני רוצה להיות, לא כן? בריאה היא הבריאה העצמית שלי — הבריאה העצמית שבה אני שותף למה שאני. זהו הצליל האישי. אבל הוא בדממה. כמו שנאמר: "לא ברעש ה'" (מלכים א יט, יא) — לא בסערה, לא ברעם נמצא ה'. "קול דממה דקה" (שם יט, יב) — זהו קולה של דממה דקה, עמומה, דממה חרישית. […] היא זו — שמונה עשרה. זהו. ובכן, אני נפרד מכם. שמחתי לפגוש אתכם שוב. להתראות בשבוע הבא — להתראות בפעם הבאה.

— "אני אמנה אותך לערוץ. תודה רבה. הרשה לי להוסיף שהיום זה היה מרשים במיוחד." — "כן, בדיוק." — "תודה רבה. תודה רבה על הדברים האלה, שמעמידים את אהבת הזולת, את אהבת ה' […]" […] "היית בהשראה של ממש." — זהו. זהו, תודה. ערב טוב. — "תודה רבה. ערב טוב. להתראות." — תודה רבה. להתראות. תודה, מאנו. — "שלום." — להתראות. טוב, אנחנו עוצרים. אז נצא. תודה, מאנו. — "כן, תודה, מאנו." — שלום, ז'ולי. שלום, ננל, מה שלומך? — "טוב." — הכול בסדר? — "כן, כן. מצוין." — המשפחה בסדר? — "נהדר. חיתנתי את בתי ביום ראשון שעבר — אי אפשר יותר טוב מזה." — אוי, מזל טוב, מזל טוב, נפלא!

הוא חיתן את בתו. מזל טוב, מזל טוב. נהדר. — "מרגש מאוד, זה היה מרגש מאוד מאוד." — נכון, כן. אני מתאר לעצמי, אני מתאר לעצמי. נהדר. נפלא. — "בוא, אראה לך את שלי. בוא לכאן רגע. הנה בתי." — שלום. […] ביי, מאנו. להתראות בשבוע הבא. — "להתראות בשבוע הבא."