בראשית רבה מא, חלק שני: לוט

ערב טוב לכולם. אזכיר שאנו עדיין בפרשת לוט — אותו בן משפחה של אברהם שהלך אחריו מרצונו במסעותיו, שגם הוא ניתק את עצמו מעברו כדי לגלות את דרכו של אברהם ולצאת לדרך אל הארץ המובטחת. ומתברר שבהמשך יש בכל זאת כמה הבדלי השקפה בין קיום דרכו של אברהם לבין הקיום התועלתני יותר שעשה לוט בדרך הרוחנית הזאת — ביהדות הזאת — ופרידה נעשית הכרחית. נטלנו כבסיס להתבוננות — שהרי יחד, בכל פעם, עלינו להשיב את דבר הכתוב אל מציאות זמננו — את ההתחייבות שהעם חויב בה למרגלות הר סיני. העם הצהיר מעצמו שהוא נכנס לברית באמרו "נעשה ונשמע" — ובכל זאת אומר לנו המדרש שהיה אחר כך יסוד של כפייה בקבלת התורה הזאת: "כפה עליהם הר כגיגית", כמו גיגית, כמו חבית, ואיים על העם באמרו להם: "אם אתם מקבלים התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א). וכמובן, כל המפרשים תמהים על יסוד הכפייה הזה בתורה, שהרי במובן מסוים נשללה מעם ישראל בחירתו החופשית בקבלת התורה. יש בזה, כמובן, לימוד קטן אגב אורחא: מאחר שהתורה היא דבר חיים המביא את האדם לחירות המעשה, עליו להתפשט מן ההתניות שלו — שכן לעתים הבחירה החופשית היא אשליה. היא שייכת לדמיונו של האדם; הוא אינו מבחין בכל הלחצים החברתיים שהוא נתון להם, לחצים משפחתיים, לחצים מקצועיים וכן הלאה. איננו יכולים לומר שאנו פועלים תמיד בחירות גמורה; באופן מוחלט, הבחירה החופשית הזאת אינה קיימת. היא פועלת רק באופן חלקי — ודי בכך כדי לחייב את האדם באחריות. ובכן, כפי שאמרתי לכם, איננו פותחים באותה מנת משכל; אין לנו אותם כשרונות, וממילא אין בנו אותן רגישויות. עצם גישתנו לתורה הרוחנית נעשית ברמות שונות, ויש נטייה לצמצם את התורה הזאת לפי כשרונותיו ויכולותיו של כל אחד — דבר מסוכן, משום שהוא חושף את התורה, את התורה כשלעצמה, לתפיסתו האישית של כל אחד ולמגבלותיה. והנה, כשם שהקב"ה אין־סופי, כך תורתו נובעת מן האין־סוף הזה; אבל באמת אפשר לדבוק בה רק בציבור. אין אדם יחיד יכול לשאת את כל התורה הרוחנית; הכלל כולו, בתרומתו האישית של כל אחד, הוא שבו מתממשת התורה במלואה.

אבל כמובן, מי שמציבים מחיצות, או מי שמחלקים את התורה לתאים, או מי שמצמצמים את כל התורה הזאת למתכוני חיים — טועים טעות חמורה, משום שהם חונקים את התורה; הם מונעים ממנה את ממדיה הקוסמיים — לא רק האוניברסליים, אלא הקוסמיים. שהרי בראשית, בשעת הבריאה, מובלטת הארץ: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו" (בראשית א, א–ב). ונשאלת השאלה: והשמים — מה היו כשברא הקב"ה את העולם? כיצד נראו השמים? השמים מתגלים כאן, במתן תורה, בנתינת התורה; מתן תורה הוא, במובן מסוים, השלמתה של הבריאה הזאת.

ואין לצמצם את ממדה הקוסמי לתפיסה צרה, יחידנית, אישית — זהו חטאו של לוט. ללוט יש מעלות; הוא תלמידו של אברהם, והוא לא יאבד את מעלותיו. שהרי כשעוברים ליד סדום ורואים את נציב אשתו, אומרים "ברוך דיין האמת" — חולקים כבוד למי שגוזר את אמתו — ומצרפים לכך ברכה נוספת, שעניינה: ברוך הזוכר את לוט. זכותו של לוט אינה נשכחת; אבל לעת עתה הוא מייצג סכנה. ומפני הסכנה הזאת, לצערנו, החברה עצמה — אם חרדית ואם אחרת — מנסה להתגונן ולחיות בתוך גבולותיה שלה, משום שהיא חוששת שמעורבות בכלל תזיק לה, לא רק לה עצמה אלא גם לחינוך ילדיה. ובכל זאת, גם אם התכנסות זמנית אפשרית — היא מותרת — היא עלולה לשלול מאברהם את השראתו המתמדת. ולצערנו אנו נאלצים לעתים להודות בכך: כאשר העולם נעשה, מבחינה הלכתית, מחמיר כל כך עד שהוא נפרד מאגף אחר של עם ישראל — ובואו נאמר זאת, אפילו מן העולם שאינו יהודי —

— שהרי יש לקיים אוורור הכרחי. ובכן, לוט הוא דמותו של האדם שרצה להשתמש ביהדותו של אברהם לנוחותו. אין מה להפסיד; כיום, הכניסה לעולם הדתי אינה מחייבת דבר, כל עוד לובשים אותה כבגד נוסף — כמעיל, כמעיל גשם. ובכן, הרי זה מגן. וכאן הטעות. הטעות היא שהיהדות הזאת אינה צריכה להיות בגד; היא צריכה להיות חלק בלתי נפרד מן האדם עצמו. היא צריכה להיות באמת "תוכו כברו": הפנים הוא שצריך לשקף את כל המשיכה החיצונית הזאת, והמשיכה החיצונית צריכה להיות באמת דרך להבליט את המעלות ואת הערכים שהאדם נושא.

אם כן, יש צורך בפרידה מוגבלת בזמן, וזה מה שיאמר המדרש. "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו" — אחרי שבחר בחברה שבה המוסר מתרופף, במחשבה מעשית — תועלתית, ליתר דיוק — ומציאותית. "כל הארץ אשר אתה ראה". מחשבה תועלתית מנותקת משירת החיים; היא מנותקת מן השיר, מנותקת מהתעלות הנפש. ולכן אומר לו: שים לב — "כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה… ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בראשית יג, טו–טז). כעפר הארץ: מה עפר הארץ מסוף העולם ועד סופו, כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו.

כלומר: אתה חלק ממכלול הבריאה, ואינך חלק ממכלול הבריאה הזאת במישור הרעיונות, במישור מחשבתך. לא זה מה שאני מבקש ממך. זוהי דרך לאחוז בארץ מקצה אל קצה, לעשות את הארץ הזאת ראויה לישוב. ולכן, בין שתרצה ובין שלא תרצה, בניך יהיו מפוזרים. והמדרש ממשיך: כשם שעפר הארץ אינו מתברך אלא במים, כך ישראל אינם מתברכים אלא בזכות התורה. […] כשם אפוא שכל ארץ אינה נותנת את פריה אלא בזכות המים, כך ישראל לא ייתן את פריו אלא בזכות התורה — וזה מה שייחד אותו. אחרת היה נידון להיעלם, חס ושלום, בין האומות. וזה מה שאומר המדרש בשלישית: מה עפר הארץ מבלה כלי מתכות והוא קיים לעולם — מתמיד לעולם —

כך ישראל: כל עובדי הכוכבים יהיו בטלים, טפלים, חסרי חשיבות, והם יתקיימו. כלומר — כיצד מכונים כאן עובדי העבודה הזרה? יש ביטויים רבים המכנים או מתארים אותם: או "עובדי אלילים", עובדי אלוהויות קטנות, כוחות קטנים, או "עובדי כוכבים". אבל שימו לב: עם ישראל עצמו נמשל לכוכבים — ואף על פי כן אין הם עובדי כוכבים; אין הם כאן כדי לעבוד אותם; הם כאן כדי להיות כוכבים בעצמם. אין זה מרוץ אל הכוכבים; זהו הכוכב המממש את עצמו ככוכב. ולכן הברכה מתחלפת בין "כעפר הארץ" לבין "ככוכבי השמים".

אנו גם כעפר הארץ וגם ככוכבים בשמים. אבל יש כאן סכנה חמורה, שגם היא עלולה לאבד אותנו: כשם שהארץ נדרסת — היא משמשת לדריסה, לשם כך נועדה — כך גם לבניך תהיה סגולה זו: ברגעים מסוימים הם אכן נושאי האחריות לאומות האחרות, ובשל כך הם נרדפים. כבר אמרתי זאת: המורה אינו מתקבל על ידי כיתתו, על ידי שומעיו, מן הרגע הראשון; הוא צריך זמן הסתגלות, עליו להוכיח את עצמו, וכן הלאה. ואף אז, יהיו תלמידים אחדים שילכו אחריו, ולעתים יהיה חלק גדול שייפרד ממנו, יבזה אותו, יקים לו בית מדרש משלו, וכן הלאה.

אם כן, יש המתחים האלה בין אברהם ללוט, והמתח של עם ישראל עם אלה שניזונו — רצו או לא — מתורתו של אברהם. ושימו לב: זו ייחודיותו של חסד אברהם. היהדות המושתתת על חסדו של אברהם מצויה בנצרות, מצויה באסלאם; אי אפשר לבטל זאת כך סתם. איננו בעליו הבלעדיים של הדבר; אנו שומרי טהרתו של מושג החסד הזה במקורו — חסד שלא הוזל בידינו בדרך של התרת המוסר או של ניצול כלשהו לצרכינו של העושר שהעניק טבע הבריאה. ולכן: מה עפר הארץ עשוי דייש — כך בניך עשויים דייש, שנאמר: "ושמתיה ביד מוגיך" (ישעיה נא, כג) — אתן אותה ביד רודפיך.

אתם יכולים, אמנם, לחלוק על פירושו זה של המדרש — כלומר, שהאנטישמיות הזאת, נקרא לה כך עכשיו, בסירובו של התלמיד לקבל את כל תורת רבו ובהטרדתו בקושיות ובערעורים, מחשלת למעשה את המורה עוד יותר בחיפושו אחר החומר שעליו ללמד, אחר הדרך להשיב, אחר החידוש במחקרו, וכן הלאה. ובכן, זה מה שהן עושות: תפקידן של האומות האחרות הוא שלא להניח לעם ישראל לנוח על זרי הדפנה, שלא להניח לתורה הזאת להתאבן. ואז, "מוגיך" — הכתוב מפרש […]: זוהי דרך לגבות ממך את חובותיך, לגבות ממך את התחייבויותיך, את חובותיך.

כמו שנאמר […] מה שתבעו ממך: "אשר אמרו לנפשך שחי ונעברה" — התכופפי, השתחווי, הקטיני את עצמך, כדי שנעבור. "מה היו עושים להם?" "היו מרביצים אותם בפלטיות", ומעבירים עליהם. אם כן, למעשה הם […] — הם רדפו אותם. יש שאלה? לא? "מרביצים בפלטיות": הכו אותם — היה מכה אותם בלוחות, ושלטו בהם; ביקשו להשתיק אותם, להקטין אותם. אחד החכמים, בשם חברו […], אמר: "סימן טוב הוא". הרחוב הזה פתוח לכל, והוא קיים לכל.

בניך גלויים לכל, והם קיימים לכל. אחד החכמים, בשם חברו, אמר: "סימן טוב הוא" — הסימן הזה טוב, משום שהגשר הזה הוא ששימש את האומות האחרות לעבור מדרגת מחשבה אחת לאחרת. ובכן, בדרך זו יבלו בניך — ינצחו בשחיקה — את כל עובדי הכוחות הקטנים, את כל המבקשים לזרוח במעשיהם או במשנתם; ומעלתו העיקרית של עם ישראל היא שהוא שורד את כל מבחניו. ובכן, כל זה אכן גנוז בהבטחת הארץ הזאת, דרך ערעורו של לוט על הדרך הטהורה שבחר בה אברהם — ערעור שלא חדל לרדוף אותנו עד היום, ואנו נאבקים בו בימים אלה ממש.

הבעיה היא שאיננו נאבקים בו רק מבחוץ; עלינו להיאבק בו מבפנים. שהרי, כפי שאמרתי לכם, אנו נציגיהן של האומות השונות, אנו דגימות של האומות השונות, ולכן יש בתוכנו את כל היסודות האלה, מן השמאל הקיצוני ועד הימין הקיצוני — מסוף העולם ועד סופו. האם עלינו אפוא לוותר על הזהות הלאומית הראשונית הזאת ולשמור רק על מה שעושה את יופייה של היהדות — כלומר התורה, מחשבתה, מצוותיה וכן הלאה? לא. הציווי האלוקי הוא "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" (בראשית יג, יז): לעולם אל תוותר על הארץ כדי, כביכול, "לשמור" על היהדות.

הארץ עצמה, ארץ ישראל, נשארת הגרעין שסביבו מתקבץ פרי המחשבה כולה. לכן יש להישאר תמיד קשורים לארץ — לא רק מן הבחינה המעשית של התאמת המצווה למציאות היום, בלי לשנות אותה לפי הנסיבות, לפי התפתחות תנאי החיים. עליך ללכת בשדה, בין לארכו ובין לרחבו; אבל מי שעשה את ההליכה הזאת, לאורך ולרוחב, בשדהו, לא קנה אלא את המקום שהלך בו בעצמו. ידע זאת: אין קניין אמיתי של הארץ המובטחת […] — והיא תישאר, כמו עם ישראל, דגם לאומות האחרות: הארץ היא מעבדה לכל שאר הארצות.

אבל עלינו לדעת שאם נגביל את הליכתנו, נגביל גם את השפעתנו, את […] המוחשית שלנו. כך מבינים את רבי אליעזר, שכן רבי אליעזר אומר שהדרך שבה אנו הולכים בשדה היא מעשה קניין: לדעתו, די בהליכה כדי לקנות את הקרקע. וחכמים אומרים: לא קנה — חכמים אומרים לא: כל עוד לא הלך בקרקע לכל ארכה ולכל רחבה. כלומר, אם קנה שדה, הדרך לסמן, לאחוז בבעלותו, היא קודם כול ללכת בו לאורכו ולרוחבו. זו משמעות דברי רבי אליעזר; זה מה שרצה רבי אליעזר לומר: לך והתהלך בארץ.

אפשר לחשוב שסגרנו כאן את פרשת לוט. זו טעות. לא סגרנו אותה; היא תחזור, היא תשוב ותעלה. היא תשוב ותעלה משום שאנו יוצאים מן ההנחה שכשם שאפשר למצוא תרופות בצמח קטן ובכל יסוד שברא הקב"ה, תמיד יש מולקולה שיש להפיק ממנו, הכרחית לאיזון העולם, הכרחית לחיי האדם. ועם זאת, הדבר נכון, שוב, לאנושות כולה — ואנא, אל תבזו איש ואל תטילו בוז באיש. לעולם אין לדעת. לוט — אף שנפרד מדרכו של אברהם, אברהם אינו מפקיר אותו.

הוא ינסה להשיבו, משום שהקב"ה עצמו אמר לו: אני יכול להצדיק התכנסות אישית, משום שחששת שמא תהיה חלוקה של האדמות האלה שלא לטובתך. אבל אנו דבקים בכל מחיר בכיבוש הארץ כולה. היא אינה ניתנת לחלוקה: כשם שהאדם אינו ניתן לחלוקה, כך גם הארץ — ארצו אינה ניתנת לחלוקה. גם העם אינו ניתן לחלוקה; אי אפשר לחלקו לתאים. טעות היא לרצות שוב ושוב לפצל את העם מבפנים — כשם שמפלגים אותו פוליטית, כך מפלגים אותו גם רוחנית, סיעות סיעות. זו טעות חמורה, משום שכל אדם — כל אדם עשוי להחזיק אות אחת מן התורה, וספר התורה הוא עם ישראל כולו.

ואם אות אחת בספר התורה נחתכת, הוא נפסל עד שיתוקן, עד שתוחזר האות הזאת. כך נבין זאת. ולכן כבר ציינו בפעם הקודמת שלוט הוא "לוט" — מעטה — של אדם. גימטריה של לוט היא 45, כגימטריה של אדם. הוא לבוש חיצוני, אך גם אותו אין להשליך ולהפקיר; יש להיות מסוגלים להשיבו — כיצד להשיבו, זו כבר עבודה של אחר כך. אבל בכל מקרה, השלב השלישי: אתם יודעים היטב שאותיות אד"ם הן אדם, דוד, משיח. כלומר, אנו יוצאים מאדם הראשון ומתכנית מימושו בדוד, בדוד המלך.

והתכנית — ההקרנה האוניברסלית של דוד — היא המשיח. אין התכנסות בעם ישראל שיצטמצם לחייו הלאומיים ולא מעבר להם. זה בלתי אפשרי. זה בלתי אפשרי משום שפירוש הדבר, חס ושלום, שיש עם נבחר, אוכלוסייה נבחרת — שנבחרה באופן שרירותי — מלכתחילה, שאין לה דבר עם האחרים; ומה יהיו האחרים ביחס אלינו? ובכן, אנו עוברים אל הממד השלישי הזה, הממד המשיחי. הווה אומר: אם לא למדנו לחיות מקצה הארץ ועד קצה, לתת הד — תורה אחרת ונוכחות אחרת — מעבר לגבולותיה המוגבלים של ישראל, המוגבלים רק בזמן, רק בתחומה של מעבדה: שהרי אחר כך באה ההבטחה, "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה" (בראשית כח, יד) — תתפשט לצד הים, לצד מזרח, וכן הלאה.

הזוהר הקדוש אומר: שימו לב, אין לקחת את ההתפשטות הזאת כפשוטה. אין זו "ארץ ישראל השלמה", וגם לא — איך אומרים זאת — אני מדבר על אותו ספר המציג את עם ישראל כשליט העולם. איננו — איננו מציגים את עצמנו, חס ושלום, כמי שרוצים למשול באומות ולשלוט בהן. זהו רעיון שיש לדחות, ואף אין לו קשר למושג המשיחיות. מושג המשיחיות אינו כולל את רעיון גיורה של האנושות כולה לערכינו היהודיים. מי שרוצה באמת להצטרף לעם ישראל צריך לדעת שיסבול את הייסורים ואת הערעור על השליחות שיהיה עליו למלא — כלומר, תופעה של דחייה שעשויה להימשך לאורך זמן, לאורך דורות, עד שיתקבל.

ובכן, אנו עוברים לפרשה שבה אברהם יוצא למלחמתו הראשונה — ולמעשה היחידה: נגד המלכים ששבו את לוט, כבן ערובה. מתברר שלוט הוא אכן דמותו של היהודי שהתיישב, מעט מעט, בשערי סדום, בחר בדרך האמנסיפציה, ההתבוללות, ולא שמר אחר כך דבר מירושתו של אברהם, מערכיו. ואף על פי כן אברהם אינו מפקיר אותו: הוא בן משפחתו; יש להגן עליו עד הסוף. אין שוקלים ואין מודדים את ערכו הרוחני של לוט כאשר מדובר בשחרורו מידי רודפיו. ובכן: "ויהי בימי אמרפל מלך שנער" (בראשית יד, א) — ואנו מגיעים למלחמה הזאת, שהיא עוּבּרה של מלחמת גוג ומגוג: ארבעה מלכים קטנים מול חמשה מלכים קטנים — אנשי ארבע אותיות שם הוי"ה, שם האהבה, מצד אחד, ומן הצד האחר אנשי חמש אותיות השם אלוקים, אנשי הדין. מי שמעמידים את הדין מול האהבה, את הגבורה מול החסד — זו מלחמת אחרית הימים. אנו בתוכה. שכן היכן נעצר החסד, היכן נעצר הדין? כדי להגיע לשם אלוקים כפי שאנו מבטאים אותו בברכות או ב"שמע ישראל", בשילוב זה בתוך זה — רחמים בדין — נדרשת בגרות מסוימת, בגרות של ממש. העולם האוחז בחלוקות האלה בין ה' לבין אלוקים — זה מה שמייצג אמרפל בהתנגדותו.

מי הוא אמרפל? אומרים חז"ל: הוא מי שדן את אברהם לכבשן האש. לצערנו, זה היה המשרפה הראשונה — של נמרוד. ובכן, העומד בראש המלחמה, נמרוד, הוא תנועה של מרד. "רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח". כיצד אפוא נפתחת המלחמה העוּבּרית הזאת של אחרית הימים? רבי יהושע דסכנין, בשם רבי לוי, פותח אותה כך: "חרב פתחו רשעים" — הרשעים הכריזו מלחמה בחרב. "חרבם תבוא בלבם" (תהלים לז, יד–טו) — מי שדבקים בסופו של דבר בחיים של דין יהיו, בסופו של דבר, קורבנותיו של הדין הזה. ובכן, זה פסוק מתהלים שהמדרש מביא, ובאופן מפתיע הוא ממחיש אותו במעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס — במעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס, שהיו אחיו חורשים.

אחיו חרשו במישור, והוא חרש בהר, ופרתו נפלה ונשברה רגלה. אמר: "לטובתי נשברה פרתי" — לטובתי נשברה רגלה של פרתי. הוא ברח — במקום להתמודד עם כעס אביו, נמלט — והלך אל רבן יוחנן בן זכאי. […] אמר לו: כשם שריח פיך הבאיש בשביל התורה שלמדת, כך תורתך תפיץ את ריחה מסוף העולם ועד סופו.

"לאחר ימים" — אני ממשיך; אחזור לזה אחר כך — לאחר ימים עלה אביו להדירו מנכסיו, ומצא אותו דורש דרשה לפני גדולי הארץ, שהקשיבו בתשומת לב. ביניהם היה בן ציצית הכסת — זה שמו של האיש שלבש בגדים שציציותיהם נגררו על שטיחים, משום שתמיד פרשו לפניו שטיח אדום שילך עליו, שהרי לא היה הולך על האדמה החשופה; אלה גם שמותיהם של אישים עשירים מאוד. מצא אותו דורש את הפסוק הזה: "חרב פתחו רשעים" — מלחמה שהוכרזה בחרב. אבל מי הם הרשעים האלה? אמרפל וחבריו. "להפיל עני ואביון": האביון, חסר הכול — זה לוט.

"לטבוח ישרי דרך" — מי שמטיפים ליושר, לדרך הישרה: זה אברהם. כלומר, כדי להגיע אל אברהם; ולכן התחילו בלוט, כדי להגיע אחר כך אל אברהם. "חרבם תבוא בלבם" — חרבם תפנה נגדם: אברהם בא עליהם בלילה, עם עבדיו הנאמנים, והכה אותם. נחזור לרבי אליעזר ונתבונן בשזירה הזאת במדרש. אביו אומר לו: בני, לא באתי לכאן אלא כדי להדירך מנכסיי; עכשיו אני מעמיד את כל נכסיי לרשותך. והוא השיב: הרי הם עליי חרם — איני נהנה מהם אלא בשווה עם אחיי. ויש פירוש אחר.

"חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם" — מלחמה בחרב, ודרכו את קשתם: אלה אמרפל וחבריו. מדובר באמרפל וחבריו. ובכן, ידידיי היקרים, זו ההקדמה למלחמה העוּבּרית הזאת. נשאלת השאלה מה עושה כאן מעשהו של רבי אליעזר. רבי אליעזר הוא בנו של אדם — יהודי מתבולל של אותה תקופה — שהתמסר לאדמה והיה בעל אחוזות גדול שחרש את שדותיו. היה זה עסק משפחתי, ולכן הבנים היו צריכים להיות שותפים בו, והוא לא השלים — לא השלים עם כך שאחד מבניו יעזוב את עבודת השדה וילך לחסות אצל רבן יוחנן בן זכאי בישיבה כדי ללמוד תורה.

בעיניו, זו לא הייתה יהדות; מדינה אפשר לבנות רק על הקיבוץ, רק על כלכלה איתנה, וכן הלאה. את שאר העיונים יש להניח בצד לעת עתה. והוא רצה להדירו מנכסיו, אבל לבסוף — הנה הוא נפעם מן התורה שבנו מלמד ומן העניין שהיא מעוררת בקרב האליטה של אותם ימים. זו מלחמת גוג ומגוג העתידה; זה מה שאנו עצמנו חיים בתוך העם, בין הנטיות המעשיות של מי שרוצים בכל מחיר — כאנשי סדום — לבסס את כלכלתם, את עצמאותם, על העבודה בלבד ולא על תאוריות נאות, לבין מי שנמנים, להפך, עם הצד השני: לא זה מה שחשוב. כיום אנו יודעים היטב שיש מי שהולכים לחפש את רוחניותם אצל גורואים, בכתות שבהן מתנתקים מן העולם הזה, משום שהעולם הזה אינו מציע את הנאות הרוח והחיים; הוא אינו בונה את האדם, אינו מרומם אותו. ובכן, בין שני הקצוות האלה ממוקמת התערבותו של אברהם — ממוקמת התערבותו של רבי אליעזר בן הורקנוס, המחליט לשאוב מזון אחר, דרך חיים אחרת, והדבר מביא לו אחר כך אפילו את הכרתו של אביו. ובכל זאת, כשמציעים לו אותה, הוא אומר שאינו רוצה בה. אינו רוצה; לא לשם כך בחר בישיבתו של רבן יוחנן בן זכאי.

הוא בחר בישיבתו של רבן יוחנן בן זכאי, אדרבה, כדי לחלוק בשווה עם אחיו. ולכן נשוב אל המתח הזה המתקיים בין אנשי השקפת חיים אחת לבין האחרים, ועם ישראל באמצע — נראה זאת בשבוע הבא. בשבוע הבא, מאחר שכבר נכנס לחודש אדר, נעבור יחד על מגילת אסתר. ובכן, אם יש לכם שאלות — בשמחה. — כן, הייתה לי שאלה קטנה. הסברת לנו מעט את המתח שבין אברהם ללוט, בין אישיותו של אברהם לבין אישיותו של לוט; אבל בסופו של דבר לוט הלך לכיכר הירדן בגלל היריבות שהייתה בין רועי אברהם לבין רועי לוט.

האם אפשר גם לערוך הקבלה סמלית — שהרי בין אברהם ללוט אנו אכן בתחום הסמל — האם אפשר לערוך הקבלה סמלית ליריבות הזאת שבין הרועים שלהם? — ובכן, אעיר שאברהם אינו מתעסק עם הרועים — לא עם רועיו שלו ולא עם רועי לוט. כשעליו לדבר, הוא פונה ישירות אל לוט ואומר לו: "שמע, דרכינו אינן נפגשות — 'הפרד נא מעלי' — ניפרד". אתם יודעים שתמיד קיימת סכנה של צמצום התורה שאדם קיבל, שהתלמיד קיבל, אם הוא מצמצם אותה למינימום שלה.

לעומת זאת, אם הוא מעמיק ומבקש להגיע לעומק הדברים, הוא יעלה בה הערות, יפתח אותה עוד. בקיצור, מי הם הרועים האלה? מי הם הרועים? הם תלמידיו של לוט ותלמידיו של אברהם. מהו מקור מחלוקתם? לוט אומר: הארץ שלי. הקב"ה החליט לתת את האדמות האלה לזרע אברהם; לאברהם אין בן; אני יורשו; האדמות האלה עומדות לרשותי. ואם הבורא נתן לי את האדמות האלה, הרי שאת של האחרים — אני רשאי ללכת ולרשת את אדמותיהם, לרשת את כרמיהם, לרשת… כיום זו סוגיה אקטואלית. המתנחלים — נאמר זאת במירכאות — יש כמה הפרזות שנעשות. אבל אינכם יכולים — כיום יש אנשים היושבים כאן זה כמאה שנה, שהפרו שדות ופינות, וכן הלאה. אינכם יכולים לנשל אותם. אתם יכולים לעודד אותם למכור לכם, אתם יכולים לקנות מהם, אבל אינכם יכולים לבוא ולהתיישב באמירה: זו ארצנו, אלה אדמותינו. ושימו לב שהכתוב אומר: "והכנעני והפרזי אז ישב בארץ" (בראשית יג, ז).

הכנעני והפרזי יושבים באדמות האלה, ואברהם סבור שאין רשות לגזול מהם את רכושם באמתלה של ההבטחה שהבטיח הקב"ה לזרע אברהם. והנה, אם רוצים לעשות בתורה שימוש אישי, פרטי ותועלתני, היא נעשית דיכוי לאחרים, מין דיכוי. לכן נתרחק מכל השקפת חיים העלולה לבזות את הזולת או לשלול ממנו את זכויותיו. נראה כיצד. "לכל זמן" — כך אמר קהלת. אם כן, יש להגיע… ואגב, יש פרק יפה במדרש קודם לכן — נדמה לי שלא ראינו אותו — והוא מביא פסוק ממשלי ("אהב טהור לב, חן שפתיו רעהו מלך" — משלי כב, יא). כן: יש לאהוב טוהר לב — טוהר לב, שימו לב, לא טוהר השכל — יש לכבד את רגישותו של האחר; וזה עניין של רגישות.

לחן השפתיים שבו משתמשים כלפי הרֵעַ יש כוחות — כוח של מלכות, סמכות של מלכות. מוטב להשתמש בלשון של חן, בלשון של שכנוע, של הסכמה מרצון, מאשר לבקש להשתמש בכוח. שאם לא כן, אנו נעשים כאחרים. האחרים ניהלו מסעי צלב בהיקף רחב בהרבה, וניהלו מלחמות קודש בהיקף רחב בהרבה. עם ישראל אינו יכול לעשות זאת — אפילו בתוך גבולותיו. תודה. שאלה נוספת? — אולי הייתי רוצה הבהרה. — כן. — האם תוכל להבהיר את משמעות הביטוי "להתהלך בארץ לארכה ולרחבה" — ההליכה בשדה לאורכו ולרוחבו — שהשתמשת בו הרבה בשלב מסוים?

האם זה רק המקום שבו הולכים? האם זה עם ישראל והמקומות שהוא תופס על פני האדמה? האם זו התורה שבה הולכים — כלומר, הלימוד — מושג הגבול הזה? אנו מוגבלים בכל מקרה; גם אי אפשר ללכת בכל מקום. אז האם תוכל להבהיר מעט את הנקודה הזאת? והנקודה השנייה: כשאתה אומר על רבי אליעזר שהוא רוצה לחלוק עם אחיו — איני מבין היטב; מה הוא רוצה לחלוק? האם פירוש הדבר שהם חולקים — הם בעבודה והוא בלימוד — ויהיה מעבר גדול, כמו כלים שלובים, מזה אל זה?

או מה כוונתך בכך שהוא חולק עם אחיו? — מה שהוא חולק עם אחיו הוא אך ורק האיזון שהוא יוצר במישור החברתי, כלומר שהחברה הזאת צריכה גרעין החושב בשבילה, המפיץ תורה, המחנך את הנוער. ובכן, הוא שם; הוא בחר בדרך הזאת. האחר, במובן מסוים, צריך גם הוא ליהנות מן הערכים שהאדם הזה מפיק ומנחיל דרך שגרת היומיום של כל חיים. זו, הייתי אומר, הערבות ההדדית הזאת, השותפות הזאת בנכסים רוחניים וחומריים כאחד, בחלקים שווים. — כלומר, זו חלוקה במישור הסמלי: מה שהוא קנה, עליו לחלוק עם אחיו, אבל חלוקת החומר בכיוון ההפוך אינה צריכה להיעשות באופן שיטתי?

— לא. אם התורה אמרה שיש להפריש מעשר, תרומה, מעשר עני וכן הלאה — זו דרך לומר מה שפירושו כיום תשלום מסים; ברוח התורה, היה אכן צריך להיפרד מחמישה־עשר עד שבעה־עשר אחוז מן הנכסים כדי לתתם לאחרים. כך שבעיקרון, את רוב היבול שמר לעצמו מי שעיבד את הקרקע, ואת החמישית היה נותן. — אני מבין. — זו חלוקה טובה, טובה מן המסים: הם לוקחים הרבה יותר. — ומה לגבי ההליכה בארץ? — ההליכה בארץ, כן — זו שאלה טובה, משום שלשם כך צריך לראות כיצד כיום, לצערנו, הביטוי הזה — "לארכה ולרחבה" — נעשה נושא להפגנות פוליטיות; משתמשים בו בערבוביה, לא כן?

והנה, נדמה לי שכאשר פירשנו את "לך לך", נתנו ל"לך לך" הזה משמעות של הליכה מתמדת, הליכה נצחית — דרך לאחוז בידיים בדבר שמבקשים לקנות. העיקר אינו להחזיק בנכסים הגדולים ממידתנו, שאיננו יודעים מה לעשות בהם, ולבסוף אנו מפקירים אותם לקוץ ולדרדר ומונעים מאנשים אחרים ליהנות מהם. לא: טול את מה שאתה יכול באמת לעבד בעצמך, בכוחותיך שלך — זה כיבושך, זה מה שאתה יכול לראות כשלך. אבל מה שעודף, מה שמעבר ליכולת ההליכה שלך — הנח אותו לאחרים. — אני מבין. — בסדר? טוב, נסיים כאן.

— תודה רבה, הרב בניזרי, תודה אין־סופית. — תודה רבה. — […] — סליחה? — […] — תודה.